שינויים:
בימי תחנה — הלא הוא ״בעשרת יפי תשובה״ השינוים וההוספות המה בשמונה עשרה ואחרי כן גם באמירת ״אבינו מלכנו״ כמו בשחרית, ביום ב׳ וה׳ בלי כל שינוי בימי התעניות ״עננו״ בשומע תפילה.
בימי זכרון — השינוי בשמונה עשרה כמו בשחרית. — הלל לא יאמרו בימים ההם, ובכלל בימי שמחה לא יאמרו ״תחנון״ כמו בשחרית, גם בערב הימים ההם במנחה — זולת ערב יוה״כ. בת״ב יאמרו ״נחם״ בבונה ירושלים. בחול המועד — השינוים כמו בשחרית.
בשבת ויו״ט — בבקשה ע״ד ההתחרות ההיא, לקבל את ברכות היום כמו בשחרית — רק בשבח תחת לאמר הכתובים מדבר ערך היום תתאר את מעלת ענג השבת בדברים נעלים, כי הענג ההוא נובע מאהבה חפשית, שהיא תכונן אל מושג האמת, להוציא על ידה לפועל את קדושת השבת, אשר תביא את השלום הפנימי והחיצון, גם לבטא את משאלת הלבב, כי ברכישת מתנות הרוח של היום, יכירו וידעו את עצם התענוג של שביתת השבח, אשר אותו יסד ה׳, לקדש את שמו הגדול — בשבת, אשר המתנה היותר גדולה דרושה להיות הארת פנים (אשר מפני זה במנחה נקבעה גם קריאת התורה), לכן באיזה קהלות יקראו במנחה את נוסח הבקשה בעד השלום כמו בשחרית (שים שלום) — בשבת ויו״ט, אחרי ההקדמה אל התפילה באשרי יוסיפו עוד את הענינים הנכבדים הכלולים באמירת ״ובא לציון״ ״ואתה קדוש״, ״ברוך אלקינו״, ״ברוך הגבר״ — בשבת יאמרו: ״ואני תפילתי״, גם ״צדקתך צדק״ אחד התפילה, זולת אם הוא יום כזה, אשר לולא היה יום השבת, כי אז לא אמרו בו תחנון. — אומרים במנחה בשבת ״ברכי נפשי״ או ״פרקי אבות״. — האש השנה כמו ביו״ט — גם ביוה״כ, זולת אשר ביוה״כ יקראו את האשרי ובא לציון לפני תפילת נעילה.