ברכות השחר והמטה.— הברכות בקומנו ובשכבנו בעת נקיץ משנתנו ובעת נשכב לישון — בעת היקיצה: להביא את כל הכחות, כל המתנות, כל האמצעים והתעודות לידי הכרה בעד עצמות נפשנו, המתעוררת מחדש, למען תכיר אותם היטב, לדעת ולהראות בזה, כי כל אלה המה יצורי שדי, שלוחי עליון, ולהביע אמר בהחלטת דעתנו: כי את כל הכחות, כל המתנות, כל האמצעים וכל התעודות לא נשחית אותם ובל נבלה אותם לריק, רק עם הכל כאשר לכל, ועם כל עצמותנו נמלא על ידם את רצון נותנם ומסדרם.
ואם כן עם הנשמה שהתעוררה מחדש אל ההכרה והידיעה העצמותית שלה (המחזיר נשמות כו׳1א זאת היא הברכה הראשונה, אשר כנראה, הלא היא היוצאת מהכלל, אשר הצגנו למעלה בשתים : הן היא נלותה אל הכרה פנימית על אודות השנוי הנמרץ הנעשה בהוה, ובכל זאת יש להם פתיחה, גם לפניה לא תבוא ברכה קודמת, ובכל זאת יחסר לה הנוסח השלם בא״ה אמ״ה, אבל יען הברכה ההיא תכלכל את החות דעת הראשונה של הנשמה, שהתעוררה עתה לתחיה, לכן לא תוכל בהגיונה להביע תיכף את ההחלטה לפעולה (ברוך), רק לפני זאת, לפני הברכה, דרושה לבא ההכרה העצמותית של נפש האדם, המכרת את עצמה, ועליה להתעורר בתחלה לבוא לידי ההכרה ההיא, לכן תבוא מראש הפתיחה בעבורה ובפתיחה ההיא כלולים המה גם יחד כל היסודות של הנוסח השלם בנוגע אל דבר עצם המעשה בפועל, את שהכירה הנשמה שנבראה מה׳ הבורא מחדש, לדעת את כל אלה — ולחבב וללבב את ההכרה הזאת נאמר : אלקי ואלקי אבותי, רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, אלהינו מלך העולם. — ) עם ההכרה החדשה ע״ד היחס של תעודת ישראל, בהיותו בתור בעל דת, אזרח בארץ ובעל מין מיוחד (שלא עשני נכרי), עפ״י החופש (עבד), עפ״י תעודת הגבר או האשה (של״ע אשה או שעשני כרצונו), על מתנת אור העינים (פוקח עורים1ב ביחוד ביקיצה שלימה.), ע״י הבושה הקדושה, הקבועה להיות השומרת את האנושית (מלביש ערומים1ג בלבישה.), ע״י מראה האדם כאשר יקום ללכת קוממיות (זוקף כפופים1ד בעת הקימה.), ע״ד הארץ, אשר נתנה לך מחדש, ואשר תשא אותך עליה בבטחה (רוקע הארץ1ה בצעדה רגלו הארץ.), ע״י מתנות הטבע הנתונות לך לתועלתך (שעשה לי כל צרכי1ו בהנעלת המנעל.), ע״י התנועה החפשית, אשר יתעתד האדם אליה בפעולה עצמותית (אשר הכין מצעדי גבר1ז בהליכה הראשונה.), ע״י הכח המנצח במלחמה הפנימית והחיצונית (אוזר ישראל בגבורה1ח כאשר ישים האבנט על מתניו.) משולב יחד עם תפארת האדם, הלא היא הענוה ההגונה (עוטר ישראל בתפארה1ט בכסותו את ראשו בכובע. — ), ע״י כל כח הנתן מחדש (נותן ליעף כח), ובכלל ע״י היקיצה והתעוררות מחדש (המעביר שנה), להביע בכל אלה אמר, כי הנך מכיר את האל היחיד ומיוחד ויודע, כי הוא הוא המעורר והמיעד, הנותן והמכין לך את כל אלה, ובהם תקדש את עצמך אל ה׳, אל ה׳ לבדו, למלוא רצונו (ברוך), ולכן גם בברכה הנזכרת באחרונה, תצרף תיכף את אדיר חפצך: כי באהבתו זאת, אשר בה עורר ה׳ אותנו מחדש, יקיף ויסוכך את חיינו ויכונן וישמור כל מעשה וכל פעולה, לנהל את חיינו בדרך התורה ולמלאות את מצותיה (ויהי רצון כו׳ גומל חסדים טובים כו׳).
בשכבך לישון — לפני השנה, בטרם תפקיד ביד ה׳ את כל עצמותך אתה עם כל כשרונות נפשך מכיר לדעת :
כי נותן השנה, הוא גם כן ה׳, האל היחיד ומיוחד, נותן החיים, לכן הנך מניח ומפקיד בידו את משאלות לבבך, ותקותך, כי ישכיבך לשלום ושנתך תערב עליך, למען תחליף כח מבלי מפריע, ותשאל, כי יאיר עיניך עוד הפעם, לראות באור היום הבא, אשר השנה במלאכות ה׳ תמנעהו ממך, אף תחליט בדעתך לפני השנה, כי כאשר יחנן אותך ה׳, להקיץ ולהתעורר לחיים חדשים, כי תקדש אז את עצמך לעבודתו (ברוך המפיל כו׳ ברוך המאיר כו׳). אל הברכה ההיא ילוו עוד חלקי תפלה אחרים, אשר התוכן העקרי שלהם הלא המה, חות דעת והתחזקות נאמנה בבטחון בה׳, שהוא השומר הנאמן ביום ובלילה (שמע, ויהי נועם, ה׳ מה רבו, השכיבנו, ברוך ה׳ ביום, המלך כו׳).