ב) במאורעות מיוחדים.
בהתכוננות האשות ע״י קדושין וחופה (מצות פרק י׳) (ברכות ארוסין ונשואין) —
תחת החופה, שהיא תרמז על התכוננות הבית (שם) יכנסו הבעל ואשתו, לכונן בפני עדים, שהמה באי כח חברת האדם את ההתאחדות שלהם ע״י קדושין ואת התכוננות ביתם ע״י נשואין.
ברכות הארוסין — לפני הקדושין.— את הברכה הנזכרת למעלה ברכת מצוה (על העריות) הכרת ה׳ בתור מכונן התאחדות המינים (על העריות) (חקים פרק י״א).
המסדר את החופה וקדושין לתנאי וקדושה של התקשרות הבעל ואשתו, בנשואין של קדושה (ואסר לנו וכ׳) ולהביע את החלטת הדעת, כי חפצם למלא את רצון ה׳ ע״י התאחדות האשות בחופה וקדושין כדת משה וישראל, למלא את רצון ה׳, ולקדש את עצמם אליו (ברוך מקדש); אמנם יקר הוא הרעיון, את שמברכים הברכה על היחס הנכבד הזה המסודר מה׳ על ״הכוס״ (עדות פרק ה׳), לכן יאמר בפה״ג על כוס יין, ואחרי כלות ברכת, ארוסין שותים הזוג, להראות כי דבקים המה יחד, להיות יצורים כאלה החפצים לשתות יחד מכוס החיים האחת, כאשר ישתו עתה מכוס היין הזאת, אחרי כן יסדרו את הקדושין (מצות פרק יו״ד) וקריאת הכתובה (שם) אחרי כן:
ברכות הנשואין — הברכות המקדשות להתכוננות הבית : יברכו את ה׳, שהוא בורא העולם, שהכל ברא לכבודו, להתגלות גדלו ואהבתו (שהכל ברא לכבודו), וגם האדם, הלא הוא נברא ונוצר ממנו (יוצר האדם), ומני אז יפנו את ההשקפה על יצירה האדם, לאמר, כי ה׳ אשר יצר את רוח האדם בצלמו (אשר יצר אה האדם בצלמו) הוא יצר גם את תמונתו החיצונה, להיות מרוממה ממעל לכל יצורי האדמה, לשאת עליה את חותם תכנית ה׳, לעלות ולהתרומם אל האלקות (בצלם דמות תבניתו), הוא כונן והתקין אותו להיות בנין שלם, למטרת התפתחות העתים והזמנים (והתקין לו ממנו בנין עדי עד), וכי בהתכוננות כל בית מחדש נעשה צעד אחד, להתקרב אל תכלית התכליות הזאת ובישראל, להתקרב גם לשיבה ציון ולתקומתה (שוש תשיש כו׳ משמח ציון בבניה), ולכן כל זוג חדש נחשב הנהו לזוג הנכנס לגן עדן, כמו הזוג הראשון — אדם וחוה, שהמה היו אבן הפנה, להתפתחות האנושית, לכן מעתירים לה׳, כי ימשוך חסדו גם להם, כאשר נהג בחסדו את הזוג הראשון (שמח תשמח כו׳ משמח חתן וכלה) — ואז יכוננו השקפתם אל אל בשמים, אל הבורא והנוטע את האהבה בקרב לבות הזוג ומתארים את דבר האהבה הטהורה, המאחדת את שני לבות הנאהבים והנעימים, להיות לב אחד, בעת אשר יהיו לבשר אחד (אשר ברא כו׳), אף מחליטים את דבר ההכרה הנאמנה, כי תשועת ישראל תבוא באמת רק ע״י הבתים בישראל, המכוננים באהבה טהורה ונקיה מכל שמץ דופי, אהבת הבעל ואשתו, להיות פרי בטנם, פרי קדש הלולים לבית ישראל, יחד עם ההשקפה על העת הדגולה והרוממה, אשר אז התכלית הנזכרת תצא לפועל ותתקיים אל נכון ובחוצות יהודה לא ישמע עוד בכי ואבל רק קול ששון ושמחה (מהרה כו׳), ואת מבטם יפנו אז אל אל בשמים, שהוא המחלק את האהבה והשמחה להבעל ואשתו (משמח חתן וכלה), ומשלימים, כי בנוגע אל ההחלטות האלה, לבלי לצאת ידי חובתן רק במחשבה בלבד, רק ברגש בלבד, או רק, לחשוב ולהרגיש פעם אחת בעד הזמן ההוא החולף ועובד בלבד, רק, כי מקבלים עליהם בכל ועם הכל, לקבוע וליסד ברוחם ונפשם, כי כל אלה הרעיונות והמחשבות ישוו פרי לחיים הפועלים החדשים, — אשר בהם יכנסו לחיות מאז והלאה (ברוך).
גם אלה הברכות יאמרו על הכוס (עדות פרק ה׳) בכונה וברעיון ויברכו בפה״ג על הכוס ואחרי כלות הברכה ישתו עוד הפעם הזוג מכוס אחת.
המנהג הוא לשבר את הכוס הראשונה (ראה עדות פרק י״ג בסוף) — ברכות נשואין — כאשר יבוא הזוג בעדת יעקב, לבנות את ביתם יחד — הברכות האלה נאמרות רק בפני מנין עשרה אנשים יחד עם החתן, גם בברכות ארוסין דרוש להיות מנין עשרה — עשרה אנשים בכל מקום נחשבים ״לעדה״ בעבודת ה׳.
בברכת המזון בסעודת נשואין, אם יש מנין עשרה, אשר אז האחד יאמר ברכה כללית ובפתיחת הברכה יביע אמר, כי ה׳ הוא, אשר במעונו לבד נמצא את השמחה הנאמנה, אם אותה יבקשו רק אצלו (שהשמחה במעונו) ובסוף יחזרו את ברכות הנשואין. — אחרי הסעודה הראשונה מכל שבעת ימי המשתה הראשונים של חיי הבית או שלשת ימים הראשונים אצל אלמן ואלמנה, אזי בכל סעודה אם סועד עמהם איזה אורח, ולמצער, אם שלשה סועדים כאחד, אזי בפתיחה יאמרו שהשמחה במעונו ובסוף יאמרו הברכה האחרונה של ברכות נשואין (אשר ברא) להזכיר כי ה׳ הוא הבורא והנוטע את אהבת הבעל לאשתו. אבל אם יסעוד בימים הראשונים האלה פנים חדשות, אוהב יקר, אשר לא סעד עוד עמהם בימים האלה, או בשבת ויו״ט בימים ההם בסעודות העקריות, אם נמצאים אצל הסעודה מנין עשרה, יאמרו כל ברכות הנשואין, אבל לא אצל אלמן ואלמנה.