טז: השפה.
ביחס השפה, שעלינו לערוך בה את עבודת ה׳ הפנימית שלנו, לפי מושג התפלה, אין כל ספק בדבר, כי השפה, אשר בה תתפלל דרושה להיות הלשון, אשר הרוח והלב יבינו אותה לאשורה; בעוד רק אז תוכל להיות התפלה האמצעי הנאמן, לעורר את הרוח והלב ולהביאם לידי התפעלות ולעתד אותך על ידה אל החיים. — חכמינו ז״ל יכנו את זאת ״תפלה בלשונם״ תפלה בלשון המובנת, מפני הסבה הפשוטה, מפני כי ״רחמי נינהו״, יען, כי התפלה דרושה, להביא לידי שלמות נעלה את האדם, למען יחשוב את עצמו בתור ״בן אל אביהו שבשמים״, אשר אליו ישפוך שיח, ובכל, להביט את מפעלות האב הרחמן, למען הרעיון הזה יחדור בכל וכל העולם וכל החיים יהיו כלולים בנפשו ויהיו אצורים ברעיון האחד ״אב״ — ״בן״ — הלא הוא טהרת הרעיון הנשגב ורגש מאד נעלה כזה, שהוא פרי התפלה, ואת זאת, הלא תוכל, לקנות ולרכוש לך רק בשפה ברורה אשר בה תוכל להביע לך כל רעיון וכל רגש במלוא המובן, כמו כן אמרו ״וברכת״ בכל לשון שאתה מברך, ״שמע״, בכל לשון שאתה ״שומע״ —
חכמינו הציגו לדבר מוחלט (סוטה פ׳ אלו נאמרין) כמו בכלל כן בכל חלקי עבודת אלקים (א״ח מ״ב, ק״א, קפ״ה, קפ״ז, קס״ז) להתפלל בכל לשון, אף אתרי אשר קבלנו מידם את התפלות בשפת קדשנו, לכן בנונע אלינו, אין כל ספק, כי זה האיש, שאיננו מבין את שפת עבר, יוכל להתפלל בלשון שהוא שומע ומבין, אם באופן, אשר הדברים שיבטא בתפלות בלשון המובנה לו, יהיו מכוונים ונאמנים, להיות תמים יחד עם הנאמר בתפלות המקובלות, ובזה ימלא את חובתו באמת בעבודת אלקים שבלב, אמנם כן גם הק״ש, אשר אם כי יכולנו לחשוב, כי בה למצער, עלינו לקחת אותה מן המקור ולקרוא אותה מהכתוב בתורה, בכל זאת הלכה פסוקה היא מחכמינו ז״ל כי גם בה יוצא הבלתי מבין את חובתו, אם יקרא את הק״ש בהעתקה נאמנה בלשון שהוא מבין, מלה במלה מהכתוב בתורה, גם במקרא מגלה הדין כך רק קריאת התורה ונשיאת כפים דרושות להיות על פי מקורן בלשון התורה דווקא ובשפת קדשנו במקורה, יען כי דבר שהוא אי אפשר, להציע ולערוך בהעתקה נאמנה את הכתוב במקור התורה, מבלי לפגוע בדבר מה בעצמות תכן התורה, אף גם זאת, כי בהחזקת עצמות כתבי הקדש ככתבם וכלשונם, הלא תלויה היא תעודת ישראל, ואשר אמנם בקריאת התורה, הלא עלינו לחדש את הבריות שלנו עם זאת התורה שהיא ״מורשה קהלת יעקב״ — גם בעת אשר הנהיגו לקרוא יחד עם קריאת התורה גם את ״התרגום״, בה בעת שהתורה החלה להיות בלתי מובנת לכל לא התירו לתרגם את התורה בשום העתקה, זולת ״תרגום אונקלוס״, יען כי העתקה אחרת לא יכלה להיות דומה אליה במעלתה, מפני כי דבר מסכן הוא, לקרוא בפני העם, ואף להיות נלוה יחד עם התורה שום העתקה, בעוד אין עליה ערובה נאמנה, כי מכונת ומתאמתת היא גוף התורה ובפומבי, לתת קיום והסכמה על טיבה ואיכותה (טור א״ח קמ״ה), ובדבר ״נשיאת כפים״ ראה פרק שלפני זה, ורק ״מגלת אסתר״ בעד אלה הבלתי מבינים שפת עבר יכולים לקרוא תרגום המגלה, אם הוא מכון עם הכתוב בה, לתת בעד העם את כל התכן הנכלל בקרבה, מפני כי נדרש הוא לפרסם את הנס (פרסומי גיסא), אבל המגלה ההיא איננה ביחוד ענין של דת וחוק, המיעד את החיים, — לכן האיש הבלתי מבין שפת עבר, ואשר אין לו כל הזדמנות ויכולת או כשרון ללמוד את שפת קדשנו, או כל הזמן בטרם יספיק ללמוד אותה לאשורה, הוא יוכל לקחת בידו את סדור התפלה ולהתפלל בהעתקה נאמנה בלשון המובנת לו.
אבל חלילה לנו, להוציא מזה תוצאה והחלטה גמורה, כי הרשות לנו להנהיג את ״עבודת ה׳״ בכל עת ובכל לשון של כל מדינה ומדינה, ששמה המה מושבות בני ישראל, יען כי מאמרי חז״ל אלה נאמרו ביחוד רק בעד אלה הבלתי מבינים את שפת עבר — אבל אי־ידיעה ואי־הבנה של שפת קדשנו בקרב עמנו דרושות להיות רק בתור יוצא מן הכלל בכל עת ובכל זמן, ואין כל ספק, כי אמנם החובה על כל איש ישראל שהוא בלתי מבין שפת קדשנו, להשתדל ללמוד את התפלות ופרושן, למען יבין היטב להתפלל אח״כ בשפה, שנכתבו ונסדרו התפלות האלה. הן החובה הראשונה והקודמת הלא מוטלת היא על ״האב״ ללמד את בנו שפת התורה והתפלות, ואם אחרו הוריו ללמדו ע״י ״החנוך״, או אם לא מלאו חובתם בזה, אזי על האיש בעצמו החובה והמצוה ללמוד ולהתרגל בהבנתה (מצות פרק ד׳ גם פרק י״ג), גם נקל להבין עד כמה יכלו התפלות לאבוד את הין ערכן ומעלתן בקדש לוא הנהיגו את עבודת ה׳ ברבים בלשון המדינה ומה רבתה התקלה ע״י זה, את כל זה נוכל להוכח אל נכון, אם רק נתבונן על מעט מהרבה מהטעמים, אשר על פיהם הלא עלינו להוקיר את התפלות בשפת קדשנו, שפת אמת תכון לעד.
הן התפלות המסורות לנו, לפי אשר בארנו והצגנו למעלה, הנה ציורי רעיונות החיים הכלליים של עם ישראל, הנה חברו ונתקנו ע״י אנשים, שהמה היו ראשי מטות הכלל, התפלות הנה החלטות רוחניות של מחשבת ישראל וחייו, הנה נמסרו אלינו, לקבלן ולרכוש אותן לנו ועל פיהן, לערוך את מערכת חיי המחשבה והרגש שלנו, ועל ידן לחנך את כל דורות ישראל, להתרומם עד נקודת המעלה, היותר גבוהה של חיי ישראל, אשר באופן כזה לא יהיה קל בעינינו הדבר, פן יבואו ע״י העתקת התפלות וקביעתן בעבודה ה׳ ברבים במקומות רבים בתפלות האלה רעיונות זרים ומוזרים אשר יכלו אח״כ להיות מושרשים בקרב לבות העם — ואיך? — אם יעשה כזאת — הן מה קשה היא בכל העתקה מלשון ללשון להריק את הרעיון הראשון מכלי אל כלי, ומה גם בשפת קדשנו, להעתיקה כאשר נעתיק אותה ללשון לועזות, עד כי מן הנמנעות היא, להעתיק אף שורה אחת ממנה מבלי תתערבנה בהעתקה מלות זרות ונכריות, הבלתי מתאימות עם תעופת הרעיון העברי בשפה לנאמנים, ואשר על ידי זה כמה מן הציורים העבריים יאבדו או יתחלפו ע״י ציורים אחרים, שהמה אמנם רחוקים המה ממובן השפה העברית, או כאלה שהמה מוזרים בכלל לכל רוח ישראל? ועוד כמה וכמה גדולים המה חקרי לב על הענין הזה, הן אמנם, לא בלי יסוד הוא זה, כי זה אלף ושמונה מאות שנים נשאר ״סדר התפלה״ בכל תפוצות ישראל בשפת עבר ולא הנהיגו שום פעם ברבים את עבודת ה׳ בשפת כל מדינה ומדינה ממושבות היהודים, אף כי גם בדורות קדומים ובכל הדורות הן היו גלוים וידועים מאמרי חכמינו ז״ל אלה וההלכה הפסוקה, כי התפלות ואף הק״ש נאמרות הנה בכל לשון, והנה כמו שהוא בלי כל ספק, כי על הפרטים שהמה מעדת ישראל, אם המה בלתי מבינים עברית גם בלתי מוכשרים, ללמוד ולהבין עוד את השפה הקדושה, כי עליהם החובה למלאות ולקיים את עבודת ה׳ בשפה המובנת להם, כן הוא גם כן בלי שום תפוגה, כי אם נעתיק את התפלות בשפה אחרת, אף ננהיג אותה ברבים בתוך קהל ועדה, אז נחטיא בזה את מטרת חכמינו ז״ל וכונתם הנאמנה בההלכות האלה, כי באופן הזה הנה המשענות והיסודות של ישראל גם בגלות יחדלו מאז, להיות עוד משען ומשענה לחיי ישראל, גם החנוך, שעלינו להכשיר על ידו את בני הדורות ולהחזירם למוטב עי״ז עוד ירד עשר מעלות אחורנית — הן אמנם, כאשר נקוה, הלא תבוא ותגיע העת, אשר אישי ישראל ונשיהם, בניהם ובנותיהם כלם כאחד יתרוממו אל מעלת תכן התפלות, גם ירכשו להם את הרעיונות הנעלים, אשר יביעו על ידן — ואשר אז, גם חנוך ישראל יבוא לידי שלמות, וישראל ישלים את חוק למודו בבית הספר של הגלות — והנה אם נתחרה לעשות דבר, את אשר לא יעשה, הלא הוא להנהיג בתוך קהל ועדה את התפלות בשפת לועז, כי אז הן בידנו נשבור את המשען האחד לחיי ישראל. אנחנו בעצמנו נוריד אלינו בשפלה את הנעלה והנשגב, מבלי חשוב כי תעודתנו הלא היא, לעלות ולרומם את עצמנו אליו. האם מעשה כזה לא יחשב, כי אנחנו בידנו נסגור את הדרך, אשר עליו להוביל אותנו אל רום מעלת תעודת ישראל? — הן ״העדה״ היא איננה איש פרטי — האיש הפרטי אמנם יוכל להביט ולדעת את היחס המיוחד שלו, רק הוא יוכל, גם עליו לאחוז באמצעי כזה, שהוא יהיה בעזרו, למלאות את חסרונו — אבל הקהל והצבור בכל מעשה אשר יעשה, עליו לחשוב ולדעת, כי מעשהו זה מתיחס הנהו גם אל הדורות הבאים, יען הצבור איננו מת והעדה הלא תתקיים לעד לעולם ותוכל תמיד לחדש כנשר נעוריה — מהצבור והכלל בתור קהל ועדה, ממנו לא יבצר להשיג בבטחה את תעודתו — ואם גם לא יוכלו לפעול על האבות, אבל הן הדור הצעיר נכנס גם הוא, להיות חברי העדה ההיא — ובמשך עשרים שנה תוכל העדה להוסיף אמץ וחיל, להתחדש ולהתחזק — גם יוכל היות, כי בדור נולד נתקן את אשר נבצרה מאתנו, לקבוע בקרב הדור הולך — הן כל עדה נושאת היא את כל קדשי ישראל, להנחילם לדורות הבאים, לכן עליה להיות נזהרת במאד, פן תעשה מדחה, לערער את עמוד ״העבודה״ שגם הוא הנהו נכבד במאד מאד בעד קדושת עם ישראל.
הביטה וראה! הן בימי אנשי כנסת הגדולה, שהמה היו מנהלי עדת ישראל, חכמים הרואים את הנולד, בעת אשר חברו וסדרו את התפלות בשפת קדשנו, גם אז לא היתה שפת עבר שפת העם, עד כי להבנת התורה נדרש היה גם אז לצרף אל הקריאה גם את התרגום — ובכל זאת הלא בחרו לסדר ולתקן את התפלות בשפת קדשנו, יען כי המה לא חברו את התפלות כ״א לשעתם, רק צופים היו לעמם והתרוממו עד רום המעלה של עם ישראל, לכן התאמצו, לכונן את פעולתם זאת ולקלוע אל המטרה הנאמנה, אשר החובה מוטלת על ראשי עם ופנות שבטי ישראל, לחנך אליה את עם ישראל לדורות עולם.
כמו כן עלינו להתבונן, מה גרועה היתה עמדת ה׳ הלאומית לוא התעטפה בכל פעם במעטה השפה של כל מדינה ומדינה, מה היתה צורתה בבואה לפנינו עתה, איך היתה צורת התפלה שלנו, לוא אבותינו בשנות קדם סדרו את התפלות במבטא הגרמנים והראמאנען, אף הנחילו לנו את התפלות האלה בצורה כזאת? וכן גם אנחנו אתנו, חלילה לנו, לעשות מעשנו זר מעשנו, להנחיל לבנינו את צורת העבודה בשפת לועז ככתבה וכלשונה?
אף גם זאת, עלינו לזכור, כי עבודת ה׳ בשפת קדשנו הלא היא הקשר הרוחני הנאמן לנו בגלות, אשר יאחד את נפוצות ישראל באשר הם שם: במזרח ובמערב, תימן וצפון, ולמצער בבתי התפלה, אשר בעדות לישראל, ואשר בדורות הללו, שלמוד התורה רפה במאד, הלא הדבר הנחוץ האחד הוא למצער, לקיים בעד התפלה את שפתנו הקדושה, ולרכוש לנו על ידה מעט מהרבה אוצרות המדע של עם ישראל, ואחרי אשר חוינו דעתנו בענין הזה עפ״י הדברים הנזכרים, נשוב אל פנת דברינו, כי האיש הבלתי מבין שפת עבר, ואשר אין לו עוד כל יכולת לרכוש לו את ידיעת השפה הזאת, כי הוא רק הוא לבד יוכל, גם החובה עליו, להשתמש עם ההעתקה של תפלות ישראל — גם עלינו להשתדל, כי העתקות נאמנות מסדור התפלות תמצאנה לאשורן בעד אנשים כאלה, אבל בעדות שלנו, עלינו להתאמץ להחזיק ולקיים את נחלת ישראל, מורשה קהלת יעקב. — מי יתן ובבתינו ובבתי הספר שלנו הדור הצעיר יתחזק ויתרומם ברוח ישראל, עד כי בנינו אלה כלם כאחד יכירו וידעו את שפת קדשנו לאשורה, ואז המה בעצמם בתפלות ישראל ימצאו תנחומות־יה ועלוי רוח ונפש, להתרומם לה׳, כבנים כבנות, — עד כי לא יזכר ולא יפקד עוד חסרון ידיעה ואי־ הבנה בשפת קדשנו, שהיא שפת אמת תכון לעד.