הקשר הטבעי בין היחיד ובין כלל האומה, הלא היא משפחתו. המשפחה תקבל עליה, לחתום על כל פרט ויחיד את חותם תכנית כלל האומה ובקרב המשפחה לחנך את חבריה, להיות אברי האומה. והנה אם יעמוד ״עם״ ויתכונן ממשפחות קדושות לה׳ כאלה, שבהן רוח ה׳ יביע וינוב בקדושה ובטהרה נאמנה, אז עם נעלה כזה נוכל לתאר בשם ״עץ החיים״ — אשר שרשו וראשו — ה׳ ודת קדשו — ובכל ענפי המשפחות, הברוכות המסתעפים מעץ הכלל ההוא, נראה מחדש גם כן את הציור הזה, אבל הענפים לא יתפרדו ולא יתרחקו מגזע העץ, רק כל אחד מענפיו יביא עוד הפעם את כחותיו אל הכלל, — ואם כן, בעד כל אחד עומדת היא המשפחה שלו בתור העורבת ערובה בעד תעודתו ותעודת החיים, להוציא אותה לפועל — באופן כזה, הלא יכולים אנחנו לקרוא את רוח העם בשם ״רוח המשפחה״, וקדושת כל אחד יכלה להיות מקודשת אל משפחתו, יען, כמו כל משפחה מחובבה היא אל כלל האומה, כן הוא כל אחד מחובב הנהו אל משפחתו, ובתכונה כזאת נדרש היה בכל משפחה, להתרומם אחד קדוש, שהוא יהיה הנושא ובא כח המשפחה, הלא הוא ״הבכור״. הוא היה בא — כח המשפחה בעד היחיד וקדושת היחיד לה׳ לחוק ולישראל ע״י ההתקדשות אל משפחתו, גם מראש ומקדם היתה כזאת בישראל, כל עוד לא נמצא חטא ועון במשפחות בישראל — ובאופן הזה, אם גם בעת אשר במרכז האומה היה נוסד מקדש ה׳ בעד העם, בכל זאת יכלו אז בכל מקום, לכונן מקדש לכל משפחה (במה), וכהן במקדש המשפחה ההיא הן היה נושא המשפחה, הלא הוא: ״הבכור״, לכהן בעד קדושת חיי היחיד. הבכור נדרש היה, להיות בא־כח המשפחה בעד היחיד, לקבל את מסירת נפש היחיד אל המשפחה.