אבל כאשר מספר רב ממשפחות בני ישראל נכשלו בעון ״העגל״, עד כי נהיו בלתי מוכשרות עוד, להתפתחות חפשית, וקדושת ישראל באה בסכנה ע״י השחתת המשפחות האלה, מני אז נדרש היה, למצוא מחסה מיוחד בעד הקדושה ההיא, מני אז נתק קשר המשפחה, אשר רק באמצעותה נקשר היה היחיד אל הכלל, לכן מעת ההיא והלאה נצטוו, כי כל יחיד בבלי אמצעי של משפחה יבוא לעמוד בעצמו גם הוא תחת הכלל והצבור, והכלל בעצמו יתן לו את ערובתו בעד תעודתו וחובתו, לכן כל קדושה כל משגה וכל השבון והטבת החיים של כל אחד נדרש היה לבוא ביחס בבלי אמצעי אל הכלל בעצמו, ולתכלית זאת היה ״המקדש״ רק ״האחד״ בקרב עם ישראל, גם בעד קדושת החיים של כל יחיד ופרט — ורק שבט אחד (שבט לוי), אשר משפחותיו נשארו נקיות וטהורות מחטא העגל, ואשר גם מהשבט ההוא נבחרה רק משפחה אחת, שתעודתה לשרת בקדש ולכהן בו גם בעד הקדושה של היחיד ביחס הכלל והצבור, שהוא נושא התורה, לכן בני המשפחה ההיא היו ״באי כח״ כלל ישראל גם בנוגע אל היחיד, והמה היו המקבלים את מסירת נפש היחיד אל הכלל.— הלא היא משפחת ״אהרן״, המשפחה ההיא, שהיא כבר נקדשה בתחלה, להיות באי כח ישראל בעד קרבנות צבור, עד כי ״הכהן״, אשר היה שליח צבור ובא כחו בעד קרבנות הצבור, מלא גם את עבודת ה׳ של היחיד גם בהקרבת קרבנות היחיד, כי הכהן קבל את היחיד בעד כלל ישראל לקדושה ולתשובה, עד כי חזון התפתחות העץ החפשית נהפכה לציור של מכונה כללית, חיה וקימה — מקום ציון בירושלים היה ״הלב״, אשר ממנו יזרום מורשי רוח ונפש האומה, ואשר אליו נמשכו עוד הפעם כל אלה הנסוגים אחור, לכן הכהן היה בא כח הכלל והצבור בעד תכלית קדושת החיים לה׳, ע״י קיום תורתו הנתונה לכל ישראל, ע״י העבודה לשם אות וסמן אל תכלית כזאת, וגם בעד היחיד כמו בעד הכלל — וכל זר לא יכול לשרת בקדש — זאת היתה תכלית המקדש למן העת אשר נבנה על המקום הנבחר והנועד זה כבר על ״הר המוריה״, להיות זבול עולמים — גם לפני זה, כל העת אשר המשכן היה במדבר ובשילה, וימצא לו מקום נכון לפניו, אזי היה שמה המקום הקבוע בעד קרבנות יחיד כמו בעד קרבנות צבור, והוא היה המקום המיוחד לזה, והבמות היו אסורות גם בעד קרבנות יחיד — רק בין הזמנים, בעת אשר לא היה מקום קבוע בעד ״האהל־מועד״ כמו בגלגל, בנוב ובגבעון, אז מותרות היו הבמות בכל מקום בעד קרבנות יחיד, ויען כי המשפחות אבדו את ערכן ומעלתן בנוגע לעבודת ה׳, אזי גם על הבמות יכלו לא רק הבכור, כי גם כל אחד יכול היה להקריב את קרבנו על הבמה, אבל קרבנות צבור נשארו תמיד, לחוק ולא יעבור, להקריב אותם רק במרכז כלל, במשכן ה׳, ואשר שם יכלו רק הכהנים להקריב את אלה קרבנות הצבור.