ולעומת זה תחת גאוה קנה לך ״ענוה״ — את הענוה הנאמנה — ״ענות צדק״ — אשר באמת עם כל הקנינים שלך תחוש בענוה, כי תלוים הנכם רק בה׳ — בענוה תראה את עצמך, כי אמנם עני הנך ועשיר רק על ידי ה׳ — ולכן בכל דבר תביט ע״י הענוה, כי הוא רק אמצעי שאול לך מה׳ למלאות על ידו את רצונו — הענוה ההיא, אשר תכיר לדעת, כי העולם כלו איננו שייך לך רק אתה שייך לו — להביא לכל יצור ויצור הנמצא בחוג הבריאה ברכה, בה במדה ובערך, כפי הכח אשר יתן לך ה׳ לזה — ולכן הענוה תעצור כח להכירך לדעת את היחס, אשר בינך ובין היצורים — גם הענוה הזאת רחוקה היא כרחוק שמים וארץ מהענוה של שקר, אשר תחוש ותרגיש עצמה רק בחלישות ורפיון, למען לא ידרש לה עוד לפעול ולעשות, אף תכלה באפם כח — כי אמנם הענוה הנאמנה, הלא היא אשר תדע אל נכון את דרישות כל יציר נברא ממך, למען הוסיף אמץ וחיל לפעול ולעשות כפלים לתושיה, כל פעולה של ברכה, אף הענוה תתרומם ותתעלה לשוות פרי לחיים ולהתהפך למדת ״חסידות״, הלא היא האהבה הרמה והנעלה, אשר בעד עצמה כלא היא, והכל תפעל ותעש רק בעד אחרים, ויען כי בפני עצמה לא תחוש כל חשיבות, לכן תכונן את כל מפעליה ותקדש אותם בעד הכלל, אף היא רחוקה גם כן כרחוק שמים מארץ מהחסידות של שקר, אשר תעשה ההפך מזה, כי תחת לבוא ולהתיצב בשלמות לפעול פעולות החיים, וביחוד בעד אחרים, תסוג אחור לצאת מהמערכה ולעזוב את החיים — לחשוב את עצמו לבטול היש — גם בעד אחרים, לבלי עשות מאומה — ולאמר ״יהי לך אשר לך״ — האיש הגדול והדגול אב לנביאים עלה במעלת גדולתו על כל אדם — על ידי ״הענוה״. (והאיש משה ענו מאד וגו׳) ורק את מדת ״הענוה״ תהלל התורה ביחוד מכל המעלות של משה רבנו ע״ה — גם אצל ״דוד״, אשר בנוגע לעצמו השליך יהבו על ה׳ — וכל חיי רוחו ומפעלות חייו היו קדושים רק אל כללות העם, בו תמצא את החסידות הנאמנה במלוא מובנה (כי חסיד אני) — לכן, קנה לך ״ענוה״ — ואז לא תוכל לחטוא עוד.