א. בפרק אין מעמידין אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ופי' במרדכי פרק בתרא דעבודה זרה שכשהוא בודאי נטלפ"ג מותר אפי' בשרצים עכ"ל. וכ"ש שאר כל הדברים שאין מתבטלין שקיי"ל שטעמיהן בטל בס' אם נטלפ"ג במאכל זה אפי' ס' א"צ וכתב בא"ז בע"א איסור הנ"ט לשבח אסור וצריכין ס' לבטלו וכן אם אין נ"ט לשבח ולא לפגם צריך לבטלו בס' אבל אם האיסור נטל"פ אין אוסר תערובתו והכל מותר. וא"צ לבטלו כלל אלא זורק האיסור לבד והשאר כולו מותר אפילו אם נפל בתבשיל ונתבשל בתוכו עכ"ל:
ב. וכ' בי"ד אפי' אין טעמו פגום מחמת עצמו אלא שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובות כגון י"נ שנפל לתוך גריסין שהיין בעצמו הוא טוב אלא שפוגם הגריסין אפי' ליכא ס' מותר:
ג. ופגם זה א"צ שיפגו' לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו אלא אפי' אם פוגם קצת אין אוסר תערוב':
ד. בד"א שפוגם מתחילת' ועד סופו אבל השביחה ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח כגון י"נ שנפל לתוך גריסין צוננים והשביחן והרתיחן ופוגמן אסור ואפי' אם אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י ד"א שמסייען כגון איסור שנפל לקדירה שיש בה מלח או תבלין מרובין ואלמלא המלח או התבלין שבה לא היה כח באיסור לבדו לפגום אפ"ה מותר הכל:
ה. ומסתמ' היינו בלא נודע לו עד לאח' שהרתיח' אבל נודע לו בנתיים מותר לו לאוכלן כך צוננים מאחר שכמות שהן אין בהן טעמא דאיסור. מ"ד אחסירה מלח דלקמן. דאעפ"כ כל עוד שלא נתקנה בשיעורה מותרין כמות שהן ואעפ"כ השביח ולבסוף פוגם אסור. ואין הולכין בזה אחר שעת ידיעתו מאחר שלא נתבטל בו האיסור וגם עתה. וכ"כ הרא"ש דין זה הוא בקיצור פסק. הרא"ש ע"ז פ"ה ס"ט פרק בתרא דעבודה זרה אפי' נפגמה מצד א' כגון חסרה מלח או יתירה מלח ואפשר אם היתה כתקנה לא היה זה פוגמה אפ"ה מותר:
ו. וכתב רשב"א שני דיני נטל"פ יש. הא' טעמו. הב' ממשו. שהיינו מצד האיסו' עצמו שפוגם טעמו בהיתר זה ממשו של איסור. ואעפ"י שפוגם מ"מ אינו מותר עד שיהא רוב היתר והאיסור מועט דאל"כ הוי כאלו היה האיסור בעין אבל כלי שאין ב"י שאין כאן אלא טעמו של איסור ולא ממשו אעפ"י שהאיסור מרובה שרי דהא אין כאן אלא טעם איסור ואותו הטעם לא הוי טעם חשוב. אמנם ציר בעין מן האיסור חשוב כגון האיסור עצמו עכ"ל. פי' שצריך לבטל אף הציר שנטל"פ ברובה. וכוותי' נהגינן. ואע"ג דלא שרינן ביטול רוב אלא במינו נטל"פ א"צ ביטול והילכך איסורא שנתערב בהיתר ונותן בו טעם לפגם בין לח בין יבש בין שנמחה האיסור בתוכו בין שעודנו קיים ואין ניכר אם ההיתר רבה עליו מותר בכל אפי' אם הוא דבר שבמניין כגון ביצים מוזרות שסרחו ונתערב אחת מהן באחרות וכל כה"ג או חתיכה הראויה להתכבד ונעשה לטעם שסרחו. דמאחר שסרחו בטל חשיבותה אפי' נתבשלו תוך המאכל ואינו מכירו אף גופו בטל ברוב בעלמא דהא אין חילוק בין לח וליבש אלא משום נותן טעם והכא ליכא למיגזר טעמא דאיסור דלא אסרה תורה בבליעת טעם אלא הנ"ט לשבח כדאי' לקמן. ודוקא שסרחו אבל מושבחין שאינו אלא נטל"פ במאכל זה מאחר שמשובחין וחשובין בפני עצמן גופן לא בטיל אפי' באלף. ומיהו כל דבר המתבטל אף גופא דאיסורא בטל שפיר ברובה בעלמא אפי' בלח כדפריש ודוקא במין במינו או אף בשאינו מינו שנמחה האיסור בתוכו דוגמת היין בגריסין כדלעיל דלא הוי אלא כטעם הניכר אע"ג דקיי"ל כר"ת דטעם כעיקר דאוריי' ה"מ בטעם מושבח והכא ליכא טעם דאיסורא כלל. אבל מין בשאינו מינו שלא נמחה האיסור ודאי גוף האיסור עצמו לא בטל בפחות מס' ואפי' אם סרחה ואין ניכר כלל דהא קיי"ל דלא התירה בטל ברוב אלא במינו כדאי' לעיל. ואפי' דבר שיש לו מתירין שסרח מאחר שבטל מיהא אף בלא סירחה בשאין מינו כשאר איסורים המתבטלין היכא דסרח ונתערב במינו לא עדיף משאר כל איסורין החשובים ובטל אפי' בלח ברוב בעלמא ואפי' בריה שלימה מוסרחת שנתערבה אף גופא בטל במינו ברוב כגון נמלה בכשרות ובשאינו מינו בס' כשאר איסורין שאעפ"י שעדיין חשובה היא אפי' למלקות כדכתב הרמב"ם פ"ב דא"מ דאפי' איסרחה הבריה ונשתנה צורתה לוקה דלא חילקה תורה בין שרץ המסריח לשאינו מסריח מ"מ לענין ביטול בטלה חשיבותה מ"ד כעדשה מח' שרצים וכזית מנבלה ומשרץ שנתרסק דבטלה שפיר בשיעור וההיא עכברא דנפל לשיכרא דלקמן דחשיב לה בריה שמא לא סרחה במשקה ומשביח בו ג"כ עדיין:
ז. ודוקא באיסור הנטל"פ אבל באיסור הנטל"ש ואינו אלא מיאוס עליו בזה לא קיי"ל כרשב"א וצריך לבטלו ככל שאר איסורין כדאי' לעיל בעירוי תבשיל. ומטעמא דלעיל כתב במרדכי פ' כל שעה ובפ"ב דע"ז אם חימם יין ושמן או דבש ונפלה בהן עכבר או שרץ אחר א"צ כלל לבטלו בס' אלא מוציאו והשאר מותר לפי שאלו צריכין להיות מבושמים והעכבר נותן בו טל"פ עכ"ל. וכן חלב או בשר נבילה שנפלו ליין אפי' כשהוא חם מיהו (נ"ל אין) צריך ס' נגדו לפי שביין ודאי נטל"פ:
ח. וכתב עוד במרדכי בעבודה זרה פ' השוכר אבל עכבר בשכר ודאי אשבוחי משבח ליה וצריך ס' לבטלו אם נפל בתוכו כשהוא חם:
ט. וכן בחומץ ג"כ נטל"ש דבעיא היא בפ"ב דעבודה זרה ולא איפשיטא ותיקו דאוריי' היא ואי אימרטוט אז זורק העכבר והטעם בטל בס' כדין כל טעם דבריה אבל אם אימרטוט ונחתך בעניין שאין יכול לבררו ולהוציא אסור הכל דדילמא חתיכה כעדשה נשאר בו והוי בריה. וע"י שסיננו במסננת של בגד שרי דמה לי אפוקי שלם ומה לי אפוקי נמרט ובלבד דאפוקי כולה ואם נימוח בתוכו לגמרי אז בטל בס' עכ"לא)א) בתשובת מהר"י מולי"ן כתב דעכבר בדבש נט"ל ואי אימרטוט יסננו בבגד:. ודוקא במשקה לפי שאפשר לסננו הוי לי' כדבר של"מ במאכל:
י. אבל אם נאבד עד שאינו מכירו להוציאו אפי' בכזית מהח' שרצים בטל שפיר כשאר איסורין בס' אחרי שאינו שלם כדאי' לעיל בתשובות חילוקים דברים שאינם מתבטלין:
יא. וכתב הרמב"ם פ' ט"ו דא"מ והרא"ש פ' בתרא דעבודה זרה ויי"נ שנפל ע"ג תאנים מותרים מפני שיין בתאנים נטל"פ עכ"ל. (מהרי"ש):
יב. אבל הקדירה עצמה ודאי אסור לכתחילה לעולם אפי' לאחר שעבר עליה מע"ל. מאחר שלא נתבטל בה האיסור כגון שהרתיח בה יין ונפל בה חלב או נבילה וכה"ג אעפ"י שהיין מותר הקדירה מיהא אסור. ואפי' לתבשיל שזה האיסור נותן בו טל"פ דהא לא שרינן שום נטל"פ בין במאכל בין בכלי כ"א בדיעבד וכמו שגזרי' בכלי שאין ב"י אטו כלי ב"י כך יש לגזור בהא בכלי איסור הנטל"פ אטו הנטל"ש. ועוד דיש לחוש שמא יבשל בה דבר שהאיסור נותן בו טל"ש ובתוך מע"ל אסור המאכל אפי' בדיעבד אם בשל בה דבר שהאיסור נותן בו טל"ש דהא בלעה מיהו טעם חלב ובמאכל השני נטל"ש:
יג. ואפילו אם (נ"ל לא) נתבשל בקדירה זו האיסור עצמו אלא רק חממו בה התבשיל שנתבשל בו השרץ הקדירה אסורה ואין שייך לומר כאן דבר שניתר פ"א באכילה אינו אוסר עוד בלתי תוס' איסור. דהא לא ניתר מטעם שנתבטל בה טעמא דאיסורא אלא שנטל"פ באותו המאכל דוקא וזה לא מועיל לקדירה:
יד. אבל אם נפל לקדירה כלי שנבלע מאותו איסור שנטל"פ כגון כף שנאסר מחלב ונפל ליין רותח הקדירה מותרת אפי' אם אין ס' ביין כנגד הכלי דמאחר שהמאכל מותר אין שם איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בנ"ט דהיתר ועשר ידות חוזרין ונבלעין משאר התבשיל כו'. וכ"ש לאחר המע"ל דשרי לכל דבר דהיה צריך מעתה ב' גזירות שאין ב"י אטו ב"י ונטל"פ אטו נטל"ש ואפי' אם נודע לו תוך מע"ל וחל עליו שם איסור מידי דהוי כגופא דאיסורא דיש לו מתירין כ"ש הכא דליכא אלא טעמא בעלמא שניתר אחר המע"ל:
טו. ומטעם דלעיל ג"כ מאחר שלא נתבטל האיסו' מעולם אם יפול אותו היין שנתבשל בו החלב או הנבילה אח"כ לתבשיל אחר שהחלב נותן בו טל"ש אוסרו אם אין בו ס' נגד איסור המדומע בו מידי דהוי אגריסין צוננין שהרתיח דלעיל דלא עדיף נטל"פ מהיתר בהיתר שצריך ס' לבטל כדאי' לעיל ואפי' בנודע לו בנתיים דאין הולכין בזה אחר שעת ידיעתו כדאי' לעיל. ומ"מ ס' נגד איסור המדומע בו סגי וא"צ ס' נגד כולו דלא שייך הכא ח"ע נ"נ ואפשר לסוחטו אסור. מאחר שאין שם איסור על כל התערובות דהא מותר אפי' באכילה ואפילו רוב התערובות הראשון אינו נופל כולו לתבשיל שני אלא רק קצת ממנו או שנפל מתחילה לתבשיל אחר ומאותו תבשיל לתבשיל זה צריך ב' פעמים ס' נגד איסור המדומע בתבשיל זה שנפל עתה ואין שייך בזה התירא דמרובא לרובא כמו באיסור יבש דהכא נתערב יחד ואין כאן ס"ס כמו בדבר יבש וכן אפי' אם האיסור לא נמחה בהיתר כמו ב' זיתים של יין רותח שנפל בהן כזית של נבלה ולא נמחה בתוכו אלא הוציאו שלם ולא נשאר ביין כ"א טעם בעלמא והוא פגום אם שוב נפל אותו היין בדבר שהטעם נביל' נותן בו טל"ש אסור עד שיהא בו ס' נגד האיסור המדומע ביין:
טז. ומייתי במרדכי פ' כל שעה מעשה שבשלו דבש בכלי של בשר ב"י ואח"כ הוריקוהו כך חם בקדירה חולבת ב"י והתירוהו דנטל"פ הוא ואע"פ שהיה שמנונית בעין בשעה שבשלוהו בקדירה של בשר דכל שמנונית בדבש נטל"פ אבל שמנונית בשמן ודאי נטל"ש ואסור בכלי ב"י עכ"ל. אבל אין להתירו בלאו הכי מטעם נ"ט בנ"ט דהיתרא בדיעבד כגון ביצי' וירקות שנתבשלו בכלי של בשר ב"י ונתנו בפלאד"ן דהא היה הכא שמנונית בעין בשעה שבשלוהו בקדירה של בשר וזה אין קרוי נ"ט אלא הוא כל פעם איסור עצמו ומסתמא הקדירה עצמה מיהא אסור מחמת העירוי של השמנונית כדין חם ע"ג צונן כדאיתא לעיל:
יז. כתב רב אלפס פ' קמא דביצה והמרדכי בע"ז בסוף פ' אין מעמידין בשם ר"ת וכן כ' רא"מ בספר יראים שלו וכשמרתיח דבש ביורה להסיר ממנו השעוה לפעמים יש בו דבורים ואברי הדבורים מ"מ הוא מותר דנטל"פ הוא דטעם הדבורים בדבש פוגם הוא ומותר רק שיסיר אח"כ כל ממשות הדבורים ורגלי הדבורים והאברים כל מה שאפשר להוציא עכ"ל והיינו שאפי' לכתחילה מותר לחממו ולהפריד מהשעוה הדבורים על ידי חמימתו כמו שרגילין לחממו ולסננו במסננת אע"פ שברוב פעמים יש בו כ"כ דבורים מתחילה שבדוחק גדול היה ס' בדבש נגדו מאחר דנטל"פ הוא כדפרי' ואעפ"י שנזהרים מתחי' מלגרום נטל"פ הכא מותר דהדבורים בדבש כנבילה הסורחת מעיקרא שמותרת אפילו למ"ד נטל"פ אסור כדאי' בגמ' בעבודה זרה ומ"מ יזהר לכתחילה אם אפשר שלא לחממו כ"כ שתהא היד ס"ב ובדיעבד שרי ואפילו לא היה ס' בדבש נגד' דסומכין בדיעבד אהני גדולים דלעיל אך יסיר אחר כך כל ממשות הדבורים כדפרי' ומה שנשאר מהם בתוכו שאין ניכר בטל בס' אעפ"י שהוא גוף האיסור עצמו ולא הטעם. כדין כל בריה שנתרסקה ואין ניכרת שבטילה בששים כדאיתא לעיל. ואף היורה מותר לכתחילה דאין כאן נ"ט כ"כ במעט דבורים שבה שניחוש ליורה. ועוד דהא יש כמה גדולים שאין מצריכים לבטל הצואה שבדבורים אפילו במאכל ודרשינן בגמ' פ"ק דבכורות מיתורי דקראי שדבש דבורים מותר אבל דבש גיזין וצרעין אסור לפי שנקרא ע"ש השרץא)א) ובשערי' הביא דברי ר"י שאסר דבש גיזין וצרעין וגם דברי ר"ת שהתיר וע"ש הראיות::
יח. ומכל מקום מותר לקנות דבש סתם מן הא"י ולא חיישינן לתערובות של גיזין וצרעין דלא מתערבין כלל יחד וגם משום שהולכין אחר הרוב דבש שמצוי בינינוב)ב) דבש גיזין וצרעין אין מצוי לנו כלל ולתערוב' לא חיישי' מהרא"י ז"ל סי' ס"ה::
יט. וכתב עוד שם במרדכי פ' כ"ש בשם ראבי"ה ודווקא עצמות השרץ אסור אבל אם נשרף ונפל לקדירה מותר הכל בלתי ביטול כלל ואף לכתחילה מותר לשרוף שרץ ולאוכלו לרפואה ואפילו לחולה שאין בו סכנה דתנן כל הנשרפין אפרן מותר. ומיהו אדם בריא יזהרג)ג) אם רוצה לבטל אפי' איסור מאיסור הנאה ומותר לאוכל' במקום צער ואפילו לחולה שאין בו סכנה שאיל"ה::
כ. ושאר כל האיסורים שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן אפרן דא"ר יוחנן הניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו פטור והא דנקט פטור לאו דווקא דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור מלבד בשר בחלב וכלאי הכרם דפליג עליהן אביי ואוסר לאוכלן אף שלא כדרך הנאתן וכוותי' קיי"ל עכ"ל ומסתמא ה"ה כל שאר איסורי הנאה:
כא. וכתב עוד במרדכי בעבודה זרה פ' א"מ וכן במקומו שרגילין לתת דם במלח כשמרתיחין אותו מותר דודאי בכל כך מועט לא ניכר ולא נשאר טעמו אלא הלך לאיבוד ונשרף ונתבטל ואין בו אלא הנאה בעלמא שמתלבן בו המלח ועושה כזורק מים לטיט כדאמרינן בגמ' האי כנעני דשדא חמרא לבי מילחא שרי ומפרש התו' דהיינו למקום שמרתיחין המלח בעשייתו לפי שהיין נשרף ונתבטל מיד:
כב. וכן מתיר לשם במרדכי פ' א"מ נודות של עור שמתקנין בי"נ אע"פ שאין הולך לאיבוד לפי שזוהמת העור מבטל טעם היין ואין ניכר בו כלל וכיון דלית ביה אלא הנאה בעלמא מותר בזמן הזה דאינו חוזר ונפלט ביין עכ"ל:
כג. וכתב במרדכי פ' ח' שרצי' שדקדק רבי אפרים אע"פ שכל הבא מן הטמא טמא וצריך קרא פרק אע"פ לחלב אשה שאינו אסור לגדול לינק מן הדד כ"א מדרבנן מ"מ אם השתין תינוק בקדירה מותר וא"צ לבטלו כלל מדבעי בגמ' מהו לשתות מי רגלים בשבת משום רפואה מכלל דפשיט ליה דבחול שרי. ובהכרח בדאין בו סכנה מיירי. דאל"כ פשיטא דשרי וכיון דבחול מותר אף לכתחילה לחולה שאין בו סכנה משום רפואה א"כ דיעבד מותר אם ישתין תינו' בקערה:
כד. וה"ה שתן של סוס ושל גמלים וחמורים מותרים וראייה מפרק קמא דבכורות וכו'א)א) אמנם בי"ד אוסר מי רגלים של חמור ושאר בהמה טמאה וטרפה בחלבה וצירה שאילה אך בסמ"ק מחלק בין שתן של חמור לסוס שאילה: ומסיק ודווקא להניק מהדד אסור מדרבנן אבל אם החליבה בכלי מותר לשתותו לכתחילה אפי' מדרבנן דאפי' משום מראית העין אין כאן דהעולם סוברין שהוא של פרה או של עז עכ"ל. וכן מתיר הרמב"ם פ"ד דא"מ אפי' לתינוק לאחר כ"ד חדשים שפירש ג' ימים מחמת בוריו. והגי"ה שם בשם ראבי"ה אך אם מסוכן הוא אפי' לאחר כמה ימים חוזר:
כה. וכתב עוד במרדכי פ' גיד הנשה ועכבר שנפל לשומן אם מאוס הוא אסור להדליקו בב"ה משום הקריבהו נא לפחתיך עכ"ל:
כו. וה"ה לדידיה נמי אסור אם היא מאוס עליו (הג"ה) אפי' שאין מאוס לאחרים אסור לו אפי' בששים וק' אם הוא מאוס עליו עדיין כמו שכתב הרמב"ם פ' י"ז דא"מ וז"ל אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה בהן כגון שנתערב בהן קיא צואה או לחה סרוחה וכיוצא בהן:
כז. וכתב עוד ואסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם כגון כלי זכוכית של ספרים שגורפין בהן את הדם וכיוצא בהן. וכן לא יאכל אדם בידים מזוהמות ולא על גבי כלים מלוכלכים שכל הדברים האלה בכלל לא תשקצו את נפשותיכם (הג"ה) והאוכל מאכלות אלו וכיוצא בהן בזה"ב היו לוקין מכת מרדות עכ"ל: