א. מחט שנמצא בריאה בכל מקום שהיא בין בבשר הריאה בין בסימפון הגדולים או הקטנים אפי' אם היתה כולה בפנים ולא היתה נראה מבחוץ כלל. ואפילו אם בדקוה מקודם בנפיחה כשהיתה שלמהא)א) ובשערים כתב דבכל עניין שנמצאת בין קטינה בין אלימתא אם נפחוה ולא יצא ממנה הרוח כשירה אא"כ באת לפנינו חתוכה אז יש להטריפה אם נמצא בה מחט. ולכך נקיי הדעת שבקהילות הקודש נופחים כל הריאות ואח"כ חותכה אותם ואז אם נמצאים בה המחט כשירה וע"ש: כמו שהוא דרך בקהילות הקודש לנפח כל הריאות אפילו כשלא נראה בה ריעותא כלל. מסקנא דמילתא שיש להטריפה עתה בכל עניין בין בקטנים בין בגדולים גדולה היא שיש לה ראש כמו למסמר בצד האחד כמו המחטין שנושאין הנשים בצעיפיהן. וקטנים כדרך המחט שתופרין בהן שהן חדין משני ראשיהן ואפי' אי קופא שהיינו ראש המסמר לגאו לצד הסימפון דאז ודאי אתי דרך סימפון הקנה וליכא למיחש לנקובת הוושט כמו שכתב בסמ"ק דלא דיינינן עתה דינא דשלימתא בין בריאה בין בכבד אפילו אם נפחה מקודם (הגה"ה) כ"א דינא דחיתוכה דלא סמכינן אשום בדיקה כשיש ריעותא לפנינו וחיישינן כל פעם שמא יצא כבר דרך סימפון חוץ מן הריאה וחזרה ונכנסה מבחוץ ונקובת הריאה טריפה כדפי' ואע"פ שהקופא לגו (הג"הה) שחזרה ונכנסה דרך הנקב שנקב' כבר נכנסה שפיר בראש המסמר תחילה ואע"ג שהיתה הריאה שלימה מבחוץ לא סמכי' עתה אבדיקה ואומר שחזרה ונסתמה מבחוץ וקרום שעלה מחמת מכה אין זו סתימה בשום טריפות וכ' במרדכי ריש א"ט אבל אין לחוש באלימתא דדרך הוושט נקוב דא"כ אמאי מכשיר בחתיכה דכבדא כשהקופא לגו אלא מאחר שהקנה סמוך כ"כ לוושט אמרינן שדרך הקנה באתה לריאה וניקבה:
ב. וכ' הרא"ש ובס"הת ובסה"ק ור"י דתולעין היוצאין מן הריאה הבהמה עצמה כשרה אע"ג דהריאה נקובה בתולעת זו לפי שחזקתה שלאח' שחיטה פירשו ויצאו. וכ"כ ראבי"ה שמעשה בא לפניו בעוף שהיו התולעין יוצאין מן הקורקבן והכשיר ג"כ מהאי טעמא ומכ"ש הנמצאים בשאר מקומות בבהמה ובעוף כגון בבשר עצמו ובכבד שאין מטריף הבהמה או העוף ואין אסור כ"א התולע לבדו והכי איתא פ' א"טב)ב) אמנם ר"ג מ"ה הצריך להניח הריאה בשמש עד שמתחמם אם יוצאין יותר כשר ואי לאו טריפה והיינו כשחותכין אח"כ הריאה ומוצאי' בה יותר תולעים שלא יצאו. הגה"ה::
ג. מכ"ש תולעין הנמצאים בכרס ובדקין שהבהמה עצמה כשרה די"ל מן הפרש נתגדלו או בלעה אותם עם המאכל ומיהו אם נמצאו על קרום של מוח אף הבהמה עצמה טריפה כדאיתא לקמן בתשובת בהמה שנפלה לאור:
ד. אך אם נמצאת הריאה וה"ה כל שאר בני המעים נקובין במקום שנוכל לתלות בידי הטבח (הג"ה) או בזאב וכה"ג תלינן בו. יש לריא' (מ"כ שצ"ל כאן וכתב במרדכי ויתרת שלא בדרי דאונא שאינו מורגל בכל בהמה חשוב כניטול. והרי יש נקב וטריפה וכתב ר' שמחה יש לריאה) שני קרומים נקבו זה שלא כנגד זה טרפה ואין דומה לקורקבן דהתם השני קרומי' דבוקין זה בזה וחשוב קרום עב שלא ניקב לחוץ עכ"ל:
ה. וכן מחט שנמצא בלב תוך הסימפון טריפה דמאחר שניקבה הלב טריפה חיישינן בו כמו בריאה שמא יצאה כבר דרך סימפון חוץ מן הלב וחזר לתוכו וטריפה אפי' באלימתא וקופא לגוו:
ו. אבל מחט שנמצא בכבד יש חילוק בין קטינא לאלימתא שבקטנים בכ"מ שנמצא בין בסימפונות ואפי' בסימפון רבא (הגה"ה) שהיינו הקנה הרחב באמציעתא בין בחתוכה דכבדא בין בשלימותא טריפה דאמרינן נקובי נקיב ועיילא)א) וכ"כ בשערים שמחט קטנה טריפה בכל עניין שנמצא סימן צ"ג וע"ש. ואם המחט נמצאת בסימפונא רבא דכבדא כשירה דנראה לעינים הוא דדרך הקנה בא: ומפרש בסמ"ק ולא משום חששת נקיבת הכבד דהא נקיבת הכבד כשרה אלא מאחר דקטינתא היא ונקובה שפיר מצד הקופא כמו מצד חודה וגם כשהקופא לגוו איכא לספוקי לחומרא שבודאי אתאי דרך הוושט דרוב בליעתא דרך הוושט הן וניקב הושט או הכרס או הדקין או הקיבה ויצא מהן אל הכבד וטריפה. אבל באלימתא אמר רב אשי חזינן אי קופא לגוו כשר דעבר דרך הקנה של הכבד דאי מצד חוץ וניקב הוושט או הכרס או הדקין או הקיבה היאך היה ראש המסמר העב חזר ונתחב בכבד ולכן כשרה אז בכל עניין (הגה"ה) אפי' אם נמצא בחתוכי דכבדא. וכן שאנו דנין עתה אפי' שלימתא כחתוכי כדפי' והכא אין שייך איסור כמו בריאה ובלב שמא יצא כבר פעם אחת לחוץ דרך חודה וחזרה דרך הנקב שיצאה. דנהי נמי דיצאה הלא נקיבת הכבד כשירה אם לא שנקבה כנגד המרה כדאי' לקמן בתשוב' הסמוכה. אפי' נקבו הסימפונות כדאי' לקמן. ואי קופא לבר פי' לצד חלל הבהמה טריפהב)ב) וכ"כ בשערים דבקופא לבר טריפה אפי' באת' לפנינו שלימה: דע"כ דרך חוץ אתיא דאי דרך הקנה כיון דסמפונות הכבד קצרים הם לא היתה הקופא יכולה ליכנס בתחילה בסימפון אלא ודאי מבראי דרך הוושט או הדקין אתאי וניקב אחת מהן וחזר ונכנס תוך הכבד וחזר והבריא מבחוץ ותלינן בוושט לחומרא כיון דהוי כחיתוכי ורוב בליעות דרך הוושט הן וכתב בי"ד בשם רשב"א דמעתה אין אנו בקיאין איזהו קטנה ואיזהו גדולה כ"כ שאינה יכולה להכנס דרך הראש ומטרפין הכל אפי' בכבד אא"כ שהראש כגרעין של תמרה פירש שרחבה כ"כ דאז אין ראוי לינקב וכ"ש כשהקופא לגוו עכ"ל:
ז. כללא דמילתא כל מחט שנמצא בריאה בכל מקום שהוא בין קטינתא בין אלימתא אפי' קופא לגוו ואפי' כולה בפנים נהגין עתה להטריפו בכל ענין אפי' אם בדקוה בתחילה בנפיחה. ומחט שנמצא בכבד קטינת' אסורה בכל ענין אלימתא וקופא לגוו כשירה אפי' אי עברה חודה של המחט לחוץ ונראית בחלל הגוף אם ראשה גס כגרעין של תמרה ואם הקופא נוטה רק לבר טריפה אפילו שכולה מבפנים:
ח. וכתב הרמב"ם פ"ו דה"ש כבד שהתליע כשירה (וכ"כ בשערים סי' פ"ט) וכתב בסמ"ק ניטל הכבד טריפה ואם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה כשירה עכ"ל במקום שהיא חיה פי' במקום שהיא דבוקה ותלויה וי"מ במקום שהיא חיה ר"ל שהיא סמוכה ודבוקה לכליות והלכך צריך ג' זתים באלו ג' מקומות ובלבד שלא יהא אלו הג' זתים מתלקטין או מרודדים או כרצועה. ובכל אבר ובכל מקום שניטל טריפה אם יבש עד שתהא נפרכת בצפורן נחשב כניטול וטריפה. וכן כתב הרמב"ם שה"ה אם יבשים ממנה רק מקום שהיא תלויה בה ומקום מרה אעפ"י שכל השאר קיים כמות שהיא טריפ' אבל אם התליעו אלו הב' זיתים כשר ודוקא אם ניטל הכבד אבל אם נחסר מתחילת ברייתו כשרה עכ"ל:
ט. וכתב הרא"ש ובמרדכי אם נמצאו ב' כבדים טריפה ומסיק שם במרדכי וכבד שניכרת בה המרה מעבר לעבר כשרהא)א) ומסיק עוד לשם במרדכי דלדלה הכבד כולו ממקום חיבורה ומעורה בטרפשא דכבדא כשירה הגה"ה::
י. וכתב בפרנ"ס כבד שהיא נפוחה ועבה ונרקב יש לעיין בריאה אם לבנה היא כצמר גפן טריפה ואם אדומה היא כשירה דהדרה בריא עכ"ל. ומייתי בסמ"ק בסוף בדיקות הריאה ויש חלאים אחרים אם יארע לבהמה תחשב טריפה וכן הלכה למשה מסיני ואלו הן דרוסה נקובה חסורה נטולה קרועה כפולה פסוקה שבורה סימן להן ד"ן חנ"ק נפ"ש עכ"ל והן טריפות דכל הגוף:
יא. וכתב הרמב"ם פ"ז דה"ש מחט שנמצא בעובי בית הכוסות כשירה עכ"ל. (הגה"ה) המסס ובית הכוסות והקיבה יש לכל אחד מהן שתי עורות אם נמצאו בהן מחט מבפנים אפי' קטניתא וניקב רק העור שבפנים לצד הרעי ואין ניכר ריעותא בעור החיצונה מבחוץ כלל כשירה דודאי דרך הוושט באתה עם המאכל דרוב בליעות דרך הוושט הן. ואפי' באלימתא וקופא לבר פירוש שראש המסמר תקוע בעור הפנימי וחיצונה שלימה ואין ניכר בה ריעותא דלא אמרי' כלל שדרך חוץ באתה כדפריש' והא דנתחב ראש המסמר בעור אמרי' אוכלין ומשקין דחקוהו לנעוץ שם. וכ' בספר מצות קטן אבל בריאה וכבד ליכא למימר הכי דאין תלוין בושט אלא בקנה ואין דרך להקדים קנה לושט. וגם ליכא שום אוכלין ומשקין לדוחקא עכ"ל. ומייתי במרדכי פ' א"ט מה שפירש רש"י בכתובות ודוקא בעובי בית הכוסות שעורו כפול ונשאר עדיין עור אחת שלימה קא מכשר תלמודא אבל בדק אע"פ שאין ניכרת מבחוץ טריפה מאחר שאין אלא עור אחת חוששין שמא נקבתו נקב מפולש ואח"כ הבריא ועלה קרום מבחוץ. וכתב עוד הא דקאמר המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ ממש אלא ר"ל כלפי חוץ לאפוקי זה לתוך זה דכשר. וכן פסק ר"י כרש"י והכי נהגינן ולא כר"ת דמיקל. (אבל בשערים התיר כדלעיל) (הגה"ה):
יב. ומייתי עוד שם במרדכי אך אם יש אפילו קורט דם כנגד ראש המחט מבחוץ טריפה (כ"כ בשערים) אפי' אם אינו נראה נקב בעור החיצונה כלל דאם אין שם מכה קורט דם מהיכא אתיא א"ו מבחוץ נכנסה המחט או מבפנים ועבר ב' עורות וחזרה ואז עלה קרום בעור החיצונה ודוקא שלא הודח ולא נמלח אבל אם הודח או נמלח טריפה אפי' אם אין קורט דם נגד פי המחט דשמא היה שם דם והמים העבירוהו:
יג. ומסיק עוד המרדכי וכ"ש אם נמצא בעור החיצונה שהיא טריפה ואומר ר"י וכן הקורקבן אינה טריפה ג"כ אפי' בקטינתא או אלימתא וקופא לבר אלא היכא שניקבו שתי העורות שלו והיינו הקורקבן והכיס שלו זה כנגד זה. או שנמצא קורט דם מבחוץ כמו בעובי בית הכוסות. משא"כ בריאה שטריפה אפי' בניקב זה שלא כנגד זה בלתי מחט. ומפרש במרדכי ובסמ"ק והיינו שעור הפנימי של הקורקבן ניקב בין ע"י חולי בין ע"י מחט והחיצונה קיימת וכן אם החיצונ' ניקבה ע"י חולי והפנימי קיימת אבל אם החיצונ' ניקבה ע"י מחט טריפה אפי' אם עור הפנימי דהיינו הכיס קיים (וכ"כ בשערי' סי' צ"ד):
יד. וכן בקיבה והמסס ובה"כ אם נמצא קוץ או מחט תקוע באחת מהן מבחוץ אפי' אם אינה ניכרת כלל מבפנים טריפה (וכ"כ בשערים). ואפילו באלימתא וקופא לגוו דממ"נ מהיכא אתיא אי מצד פנים א"כ נקבו הב' עורות בהכרח ועלה קרום ע"פ המכה עד שאין ניכר הנקב בפנים וקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינה קרום לפי שאינה מתקיים אלא הולך לו לאחר זמן ואם באתה דרך חוץ יש לחוש שמא ניקב הוושט או הדקין או הכרס ושוב חזר ונכנס בהן ואין תלינן לומר שנכנסת דרך הגרגרת כשלא נראה בהן ריעותא דרוב בליעות דרך הושט:
טו. וכן פסקו ה"ג ור"י אם נמצא תקוע בדקין או בלב מבחוץ ובכל מה שבחלל הגוף אף ע"פ שהוא שלם מבפנים יש לחוש לנקובת הושט או הדקין אפילו באלימתא וקופא לגוו (וכ"כ בשערים סי' צ"ד):
טז. ומעשה שנמצא מחט תחובה בתוך השלל של ביצים וטרפו גדולי הדור את התרנגולת מטעם שהיתה בחלל הגוף ויש לחוש לנקובת הוושט (וכ"כ בשערים סי' צ"ו):
יז. ואם נמצאת תקוע בריאה מבחוץ טריפה בלאו הכי לפי שניקבו שני הקרומים (הגה"ה):
יח. ומיהו בכבד בקופא לגוו מכשיר בסמ"ק אפי' אם העוקץ בולט לחלל הבהמה כדאי' לעיל דהא נקובת הכבד כשירה ואין כאן ממ"נ וגם משום דבהכרח דרך הפנים אתא כדפריש':
יט. וכתב במרדכי אך אם יש ריעותא בדופן שכנגדו (הג"ה) רוצה לומר בין הצלעות כשירהא)א) וכ"כ בשערים שיש לראות אם יש ריעותא בדופן כשירה סימן צ"ד:. אפי' אם נמצאת תחובה בלב או בבני מעיים מבחוץ רק שלא עברה המחט כל בשר הלב עד חללו או הב' עורות של המסס ובית הכוסות וקיבה וכהאי גוונא. וכ"ש אם היא תקוע עדיין בדופן הצלעות. ולא חיישינן שמא ניקבה אחת מהאברים שנקיבתם במשהו עכ"ל. ואפי' בקטינתא ואלימתא וקופא לגוו. דאמרינן דרך הצלעות נכנס מחמת חכוך כדאי' לקמן ולא ניקבה דבר כ"א הדופן. ונקובת הדופן כשירה בנקב קטן וכה"ג כשיש שם מחט.ב)ב) שאילה והיינו ביש מחט אך מהר"ש השיב דביש מחט מיירי: וכתב הרא"ש אבל אם ניקב הדופן לחלל ולא נראה ריעותא בבני מעיים טריפה דחיישינן שמא ניקבו הבני מעיים במקומות המטריפות וגרע טפי מנמצא הלב נקוב או הבני מעיים ולא ניכר מעבר לעבר:
כ. וכתב הרא"ש אבל מחט שנמצא בבשר בהמה כגון בירך או בשדרה וכה"ג כשר. ואפי' באלימתא וקופא לגו לצד חלל הבהמה דתלינן דמבראי אתא. ואין לומר מבראי היאך נקבה בקופא בכל עובי הירך עד סמוך לחלל הגוף. דמתוך דהבהמה מתחככת בכתלים אפי' נכנסה דרך הקופא דחקה ועברה שפיר בעובי הירך:
כא. ומחט או קוץ בהמסס וב"ה וקיבה וקורקבן וניקבו נקב מפולש עד שנראית המחט משני צדדין ומסופק בו שמא ניקב לאחר השחיטה.א)א) ובשערים כתב דאם ניקבה המחט מב' צדדין ואין שם דם וגם לא העלתה המחט חלודה כשירה וע"ש ואין חילוק בין קוץ למחט אי ליכא דם או חלודה כשר. סי' צ"ד: פירוש שמא היה כבר ניקב מצד אחד ולאחר שחיטה ניקב גם עור שנייה. כתב הא"ז דהאידנא טריפה אפי' היא יפה שלא עלתה חלודה ואפי' אם אין עליה קורט דם (הגה"ה) אפי' סביבות הנקב ואפי' אם לא נמלח הבשר ולא הודח דאין אנו בקיאין עכ"ל. ומכ"ש אם יש שם נקב בלתי מחט או קוץ במקום שאין שם לתלות במשמוש ידי טבחא שאין לספק שם שבא לאחר השחיטה אלא הוא טריפה ודאי. דהא אין כאן דבר דה"ל למיסרך בה הדם וגם אין להתירו מטעם דאמר רב הונא נשחטה כו' כדאי' לעיל בתשובות בהמה שנחתכו רגליה:
כב. ומחט שנמצא בדופני הדקין ולא נקבו נקב מפולש (הגה"ה) אלא תחובה רק באורך הדופן של הדקין כשירה דאורחא הוא ליכנס דרך חלל הוושט וחזר ונכנס כך דרך בני מעיים אבל אם נמצא כעין זה בדופני בית הכוסות אפי' באורך הדופן שאין להבין באיזה צד הקופא פונה א"ה טריפה דכיון דחללה רחב אי איתא דדרך הוושט עייל על הפרש איבעי לאישתכוחי:
כג. אמנם בתשובת מהר"ם איתא שמעשה בא לפניו במחט שנמצא בקורקבן ולא הי' ניכר שום נקב בחלל הקורקבן וגם לא עבר המחט לחוץ אלא שנמצא שוכב כמו בריח. אורך המחט ברוחב דופן הקורקבן ואוסר אף שאר אווזות שנתערבו עם אותה אווזא שנמצא בה המחט לפי שהאווזא היתה חתיכה הראויה להתכבד ואפי' באלף לא בטיל עכ"לא)א) ובתשו' רשב"א התיר וע"ש סי' שע"ד ות"ל דהא אסיקנא דהעור פנימי של הקורקבן שניקבה בין ע"י חולי בין ע"י מחט כשירה: ומסתמא היינו טעמא דמאחר שהמחט לא היתה ניכר מבפנים כמו שלא היתה ניכרת מבחוץ איכא למיתלי לומר שבאתה מבחוץ ונקבה הושט או הדקין וכן כל כיוצא בזה. וכתבוה התו' וכל מקום דנקט מחט ה"ה קוץ ושאר דברים המנקבין תדע מדקאמר התם ליכא מידי למיסרך עכ"ל:
כד. מחט או קוץ שנמצא תחוב אפי' רק מקצתו בעור דופן הוושט מבפנים אפי' לאורכן אם הוא שלם מבחוץ וגם אין קורט דם כנגדו לא מבחוץ ולא מבפנים פסק רש"י והתו' שצריך בדיקה ואנו לא בקיאין עתה בבדיקה ועוד דלרב אלפס חוששין ואין לו בדיקה וטריפה ואע"פ שיש בוושט ג"כ ב' עורות והחיצונה שלמה דמאחר שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא ניקב כבר נקב מפולש ומחמת נענוע דאכלה ופעיא ביה גמדא ליה ופשטא ליה וחזרה המחט קצת לפנים ואז עלה קרום במקום הנקב והושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ול"ד למחט שנמצא באורך דופני המעיים או בעור הפנימי של המסס וב"ה דלעיל דכשר דהרי הן נחין תמיד ואי איתא דעברה גם עתה איבעי ליה לאשכוחי כך כדאי' לעיל. ועוד דהן נבדקות שפיר מבחוץ מה שאין כן בושט ול"ד לריאה שנקבה ודופן סותמתן ולסתימת כבד במרה דכשר דההיא סתימה מעיקרא הוו דאע"ג שקרום שעלה מחמת מכה אינה קרום בשום טריפות מ"מ סתימה דמעיקרא מהני שפיר כדפריש'. וכ"ש אם נתחב המחט בעור החיצונה של הוושט שהוא טריפה אע"פ שאינה ניכרת מבפנים כלל דרוב בליעת דרך הוושט ויש כאן ממ"נ מהיכא אתיא כדאי' לעיל. אבל ודאי אם נמצא מחט או קוץ בחלל הוושט לאורכו ואפי' לרוחבו ואינה תחובה כלל בעור דופני הושט ולא נראה בו שום ריעותא אלא שהמחט מונחת בו כבריח כתב הרמב"ם פ"ג דה"ש ובסמ"ק שאין חוששין לו דרוב בהמות מדבריות אוכלין קוצין תמיד עכ"ל. וגם אין סופו לטרוף דאפשר שיעבור דרך הריעי. ועוד לא אמרי' סופו לטרוף כטרוף דמי אלא כשהתחיל בה ריעותא וחולשא. וכן כתב בפרנ"ס שהוא כשר ולא חיישינן שמא ניקב כבר ועלה קרום במקום הנקב אע"פ שאין אנו בקיאין עתה בבדיקת הוושט דלשמא הבריא אין חוששין אפי' בוושט אלא כשנמצא בה ריעותא הניכרת בפנינו:
כה. אמר רבא שתי עורות יש לוושט חיצון אדום והפנימי לבן אי חליף טריפה ופרש"י דהוי כל אחד כנטול דמי. וכן כ' הרא"ש וכן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהן לקה ואין חבירתה יכול להגן על לקותה שבכל העור עכ"ל:
כו. נקבה אחת מהן כשירה שתיהן טריפה אפילו זה שלא כנגד זה (וכ"כ בשערים סי' צ"ד) כיון דאכלה בי' ופעיא ביה זימנא דמתרמי בהדי הדדי. והני מילי שניקבו ע"י חולי אבל אם נקבה אחת מהן על ידי מחט חוששין ג"כ לשנייה כדאי' לעיל:
כז. וכתב בספר מצות קטן גרגרת שניקבה במקום הכשר שחיטה או למעלה הימנו ונחסר כאיסר טריפה ונקבין הרבה מצטרפין לכאיסר. ואם אין בו חסרון ברובא. ונקבין הרבה מצטרפין לרובא. והני מילי בבהמה אבל בעוף השלם שבין הנקבין מצטרפין עם הנקבין לטרוף ברובא. ואם סדוק לארכו אם נשתייר חוליא למעלה וחוליא למטה כשירה עכ"ל. חוליא פירוש שלש טבעות. וטעמא דכל מה דפשטה צוארה מתחבר הסדק. והיינו דוקא ע"י חולי דאפשר שנתחלה זה בלא זה אבל ע"י מחט או שאר מקרות וריעותא. לדידן דלא בקיאין עתה בבדיקת הושט ודאי טריפה כמו שכ' ר"י אור זרוע. אע"פ שכשנמצא הקנה נקוב ומסופקין בו אם הוא דרוס או נקוב שהיינו בקוץ אנו תולין בקוץ ששכיח טפי והוי כרובא. מכל מקום מאחר שאין אנו בקיאין עתה בבדיקת כל עוף דאתי לקמן אפילו כי מסמס קועי' דמא אני מטריפו ואוסרו דחוששין לנקובת הוושט. עכ"ל. אבל ניקבה למטה מהכשר שחיטה ע"י חולי דינו במשהו כמו בריאה:
כח. אמר רבי יוחנן סימנים שנתדלדל ברובן טריפה פר"ח שנתפרד הושט מהקנה ונדלדלו זה מזה. וכ"כ ביו"ד בשם ר"א נפרד הושט מן הקנה ונתדלדלו זה מזה ברוב אורכו טריפה. עכ"ל:
כט. וכתב בספר מצות גדול ובסה"ת משנכנס הגרגרת תוך החזה מתפצל לשלש קנים חד לריאה וחד לכבד וחד ללב. ופסק ר"ח ורבינו תם שבכולן נקובתן במשהו. ומה שנכנס תוך החזה אפילו אותה הקנה היורדת לכבד אעפ"י שבמקום שחיטתו הוי רק ברובו דמאחר שיש פלוגתא בדבר ולא איפסק הילכתא כדברי מי נכון להחמיר בג' עכ"ל. אבל בסימפון שבתוך הכבד קיי"ל כרש"י שהן ככבד ואין טריפה בנקיבתה עד שינטלו:
ל. תנן פא"ט המסס ובה"כ שניקבו לחוץ טריפה ופירש"י בה"כ הוא סוף הכרס עשוי ככובע והמסס מחובר בו סביב סביב לחיבורו כשאתה מבדילו יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבה"כ להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין אם נקבו לחוץ כגון שנקבו זה או זה שלא במקום חבורן בדפנותיה טריפה אבל אם נקבו במקום חיבור דפנותיה אפילו הנקב הולך מחללו של זה לתוך חללו של זה כשר עכ"ל. (וכ"כ בשערים סי' צ"ה) והיינו מטעמא שבלאו הכי יש באמצע נקב גדול ביניהם שהמאכל הולך מזה לזה ואפי' הנקב ע"י מחט דמאחר שתלוי בוושט שרוב בליעתו באין לתוכו אמרינן שנכנס עם המאכל ולא ניקב דבר אחר כלל:
לא. ומייתי הרמב"ם פ"ז דה"ש י"א איברים הם שאם ניקב אחת מהן לחללו במשהו טריפה. תורבץ הוושט. קרום של מוח. הלב עם הקנה שלו. המרה. קנה הכבד. הקיבה. הכרס. המסס. ובה"כ. ודקין. הריאה עם הקנה שלה עכ"ל. עם הקנה שלה פי' שגם לקנה שלה יש דין זה שנקובתה במשהו והיינו משנכנס לחזה כדאי' לעיל וכן בקנה הכבד כדאיתא לקמן במניין טריפות וכן בתורבץ הושט דנקט היינו ג"כ עם הושט עצמו כדאית' לעיל. וכתב בה"ג ובא"ז שקרום של מוח רוצה לומר העליון הדבוק בעצם הגולגולת או התחתון הדבוק במוח עצמו זה או זה אע"פ שהשני שלם.א)א) ודלא כהרמב"ם שהכשיר כשהתחתון קיים: וכתב עוד הרמב"ם משיתחיל המוח להמשיך לשדרה והוא מחוץ לפולין שהן תחילת העורף יהיה לקרומו דין אחר. ואם ניקב חוץ לפולין מותר. הלב היינו שניקב לבית חללו בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין טריפה. אבל אם ניקב בשר הלב ולא הגיע לחללו מותר. וכן קנה הלב והוא המזרק הגדול שיבא ממנו לריאה הרי הוא כלב שאם ניקב לבית חללו במשהו עכ"ל. וק"ק. והוא הקנה הגדול שבאמצע. וכתב בי"ד בד"א שנקבו מחמת חולי אבל אם נקבו בקוץ או במחט אפי' בחוץ ר"ל שלא נגע בחללו טריפה דאפי' אם נמצא מחט בחלל הגוף טריפה עכ"ל. כתב בא"ז בשם ראבי"ה אם נמצא דם נצרר בעובי בשר הלב עצמו טריפה דיש לחוש לנקובת הלב. ונקובת כרס פסק רש"י פ' א"ט שהיינו בכל מה שבכרס נקובתה במשהו ואפילו בסניא דיבי' וגם במקום שהוא רך ואין בו דבר דכיון דפליגי אמוראי איזה נקראת כרס הפנימי שנקובה במשהו טריפה עבידנא בכולהו לחומרא וטרפינן בכל כרס עכ"ל. וכן המעי האחרון הנקראת חלחולית נקובתה במשהו טריפה כשאר בני מעיים. וכתב הרמב"ם בד"א שניקב לצד חלל הבטן אבל אם ניקב למקום הדבוק בירכים מותרת. וכן אפילו אם ניטל אותו מקום הדבק כולו אם נשתייר ממנו מאורך הבשר ד' אצבעות מותרת עכ"ל. ואם באותן ד' אצבעות ניקב כתב הר' יונה שכשר עד שניטל הרוב של הד' אצבעות וכן פסק הרא"ש. חצר הכבד הניקב במשהו טריפה כדאיתא לקמןא)א) אבל אם נסרכה בסירכא בצלע לא היו מטרפין וכן נוהגים ר"ש וראבי"ה וכן מצאתי בתשו' ר"ב ע"כ. מרדכי והגהה אשר"י: וכתב הרא"ש ואם ניקב הדופן לחלל ולא נראה ריעותא בבני המעיים טריפה. דחיישינן שמא ניקבו בני המעיים במקומות המטריפין וגרע טפי מנמצא הלב נקוב או הבני מעיים ולא עבר מעבר לעבר עכ"ל. והיינו דווקא שלא נמצא שם מחט דאל"כ אין מחזקינן ריעותא אלא באותו אבר שנמצאת בה כדאיתא לעיל. ועוד דאי ביש מחט א"כ בלב ובני מעיים נמי אפי' שלא עבר מעבר לעבר דהא יש כאן ממ"נ כדאיתא לעיל. דמסתמא הוא מטריף ג"כ במחט שנמצא בחלל הגוף ומסתמא ה"ה בבשר החופה את רוב הכרס והוא הבשר הדק ההולך ומכסה את כל פני בני המעיים עד הירכי' ונקרא כך מפני שמיעוט הכרס נחבה בחזה ורובו מכוסה באותו בשר. והוא הנקרא פלאנ"ק בל"א אם נמצא נקוב עד חלל נגד הכרס ובני המעיים טריפה אפילו בנקב כל שהוא דהא אין הטריפות מטעם הדופן עצמו אלא משום חששא נקיבת הבני מעיים. והכא נמי איכא למיחש בכה"גב)ב) ושמא דלא כרמב"ם וסמ"ק אך יש ליישבו שלא נגד הכרס כדכתבנו לקמן בעמוד:. ועוד דשמא כל זה היא דווקא לאותן שבקיאין בבדיקות ואז מצד קריעה זו לא נאסר הבהמה אח"כ שנקרע אותו הבשר ברובה אבל עתה שאין אנו בקיאין כלל בבדיקת דבר שיש בה ריעותא יש להטריפו אפי' בנקב קטן דחיישינן לנקיבת בני המעיי' כדאיתא לעיל. אבל אם ניקב או נקרע שלא כנגד הכרס ולא נראה הכרס כלל כתב הרמב"ם פ"ט דה"ש דאין טריפה עד שנקרע באורך טפח בבהמה גדולה ובקטנה עד רוב אורך הבשר. וכתב עוד ואם ניקב בעיגול כשיעור שיכנס בה ג' גירעינין תמרה זה בצד זה בדוחק הרי זו טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח עכ"ל. וכתב בסמ"ג וזהו קרוע שהיא הלכה למשה מסיני:
לב. נקבה השלפוחית. שהיינו הכיס שמי רגלים עומדין בה טריפ' בין בזכר בין בנקבה. הקורקבן בעוף כמו הקיבה בבהמה אם נקבו הב' עורות שלו נקב מפולש זה כנגד זה טריפה:
לג. אבל נקיבת הזפק כשר:
לד. והזפק יש לו ב' מעיים קטנים כעין כיס שיש לו ב' שנצים שפותח וסוגר בהן והעליון נמתח עמו ולא התחתון. בראש האחד שהיינו במעי הראשון תולה בוושט ובמעי השני מחובר לקורקבן אם ניקב אותו המעי ההולך מזפק לקורקבן כת' בא"ז שהוי דינו כקורקבן לטרוף בנקב משהו ודווקא הזפק עצמו אם ניקב כשר אבל גגו של זפק יש לו דין וושט וטרפה בנקב משהו. ואיזהו גגו של זפק כל מה שנמתח עם הוושט והוא המקום שמתחיל לישפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככסוי על הקדירה. וכ' בא"ז בשם ריב"ם שהיינו כשמושך בצד האחד הוושט ובצד השני המעי ההולך לצד הקורקבן כל מה שנמתח עם הוושט הוי גגו של זפק שהיינו מה שכנגדו למעלה נמתח עמו אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו. ואפילו לפרש"י זכרו לברכה דהמעי ההולך לקורקבן הוי מקום שנמתח עמו דינו כקורקבן בנקב משהו עכ"ל א"ז. ומייתי בי"ד (הגה"ה) תשובת הגאונים שפסקו מדקאמר וגגו של הזפק נידון כוושט ש"מ שלא קיי"ל כר' דאמר אפי' ניטל הזפק כשר דהא איכא בו מקום דאפי' אם ניקב לבד טריפה עכ"ל. וכן פסק בא"ז הזפק אם ניטל טריפה אם ניקב כשר עכ"ל: