א. גרסינן פרק בתרא דיומא מפקחין פקוח נפש בשבת וא"צ לטול רשות מב"ד וכל הקודם ומציל הרי זה משובח. והשיב מהר"ר אברהם כ"ץ זצ"ל כל סכנת נפשות דוחה שבת ואפי' ספק סכנה כגון רופא אומן אומר צריך ואחד אומר אינו צריך:
ב. ויולדות כשכורעת לילד עושין לה כל צורכה ואפי' להדליק נר בשבת ואפי' היא סומא והיינו בשעה שהיא צועקת בחבליה או בשעת שמתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד ג' ימים שלמים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צורכה בין אמרה צריכה בין אמרה אינה צריכה. מג' ועד שבעה אם אמרה אינה צריכה אין מחללין עליה את השבת אבל אם שתקה ואצ"ל אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. מז' ועד ל' הרי היא כחולה שאין בה סכנה ואפי' אמרה צריכה אין עושין לה מלאכה אלא ע"י כנעני:
ג. וכל חוליים שהרופאים אומרים שיש בו סכנה אפי' אם הוא בעור הבשר מבחוץ. מחללין עליו את השבת על פיהם ואין דוחין דבר זה לעשות ע"י כנעני או ע"י קטנים כדי שלא תהא מצות שבת קלה בעיניהם. וכדי שלא יבא הדבר לידי דיחוי אלא גדול כקטן שם הוא. וכל הקודם זוכה להציל נפש מישראל ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה ואסור לשאול לאחר אם מותר כדאי' בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים:
ד. וכן דליקה הבא בבית יהודי במקום שהוא מסוכן ליהודים אז כל יהודי ויהודי יכול לכבותו בשבת ואפי' אם הוא יכול לברוח משם בלי סכנה מ"מ כיון שיש סכנה רק לנפש א' אז כל ישראל מצווין להצילו אפי' במלאכת שבת וכן כל כיוצא בזה:
ה. ובחולה שאין בו סכנה יכול ישראל לומר לכנעני עשה לחולה זה כל צרכו ואין בו משום שבות ואפי' בשבות שיש בו מעשה:
ו. וכתב הרמב"ם אם הוא צריך לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותם אפי' ע"י ישראל עכ"ל. וכן פי' ר"ח כשנופלת ערלת הגרון של תינוק יכולה החיה להכניס אצבעה לתוך פיו בשבת ומסלקת הערלה למקומה וכן כתב בא"ח עצם שיצא ממקומו מחזירין אותו בשבת:
ז. ורופאי' שאומרים אפי' כנעני' הרגילים לרפאות בעיר לכל אדם אותן שמחזיקין מומחה להתרפאות מהם חולי שיש בו סכנה. ובעניני יולדת אומר מהר"ש שמאמינים אפי' לנשים דבקיאות הן בזה. וכן כתב בסמ"ק רופא אחד אומר צריך ורופא א' אומר אין צריך מותר לכבות ולהדליק את הנר בשבילו ושוחטין ואופין ומבשלין לו כדאי' פ' בתרא דיומא. והשיב רבי יצחק בר שניאור שכל ב"א חשובין כבקיאין במקצת וספק נפשות להקל עכ"ל והיינו דוקא סתם ישראל ולא סתם כנעני:
ח. ומפרש בא"ח ומה ששוחטין לחולה בשבת ואין נותנים לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה. לפי ששבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך:
ט. וכתב עוד שם וחולי הפנימי בסתם מחללין עליהם את השבת ואפי' אם איתא שם בקי והחולה אין אומר כלום אם לא שידעו באותו חולי שאין בו סכנה וגונח מכאב לב מותר לינק חלב מהבהמה בשבת לרפואה עכ"ל וק"ק. ומסיק בסמ"ק ואפי' אם אין בו סכנה:
י. וכתב עוד בסמ"ק ומי שנשכו כלב שוטה או כל דבר שאפי' רק ספק אם ממיתין אם לאו עושין לו כל צרכי רפואות בשבת להצילו:
יא. היולדת כשכורעת לילד חותכין וקושרין טבורה וטומנין השליא. וחבירתה מביא לה שמן אך כל שנוי שיכולין לעשות בלי דיחה עושין. ועושין מדורה ליולדת או למי שהקיז דם ונצטנן אפי' בתקופת תמוז. ומרחיצין הוולד ביום שנולד אפי' בחמין שהוחמו בשבת ומולחין ומלפפו עכ"ל. מלפפו פי' בערוך היינו לסוך אותו מכריסו עד רגליו שמתחברין אבריו ואפי' עד בן חדש ותרגום וחבר ולפף עכ"ל. וכן קורין למעיים המלופפין. ויש מפר' מלפפין וויקל"ן. וחותכין טבור הילד פי' הרמב"ם אפי' לא נולד אלא א' (לאפוקי מהרא"ש שמצריך דוקא תאומים) ומסיק בסמ"ק אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם עכ"ל. והיינו לחולה שאין בו סכנה. אך אין נוהגין עתה לקרוע כרס אשה שמתה על המשבר להוציא הוולד דרך דופן שמא ימצא חי ואפי' בחול. ושמא הטעם שאין אנו בקיאין עתה כ"כ להכיר מיתת האם בעוד שהוולד יכול להחיות דשמא מעולפת היא:
יב. ומייתי בסמ"ק גר' פרק א"מ אמר רב מכה שבגב היד וגב הרגל ומן השפה ולפנים מחללין עליה את השבת והיינו שלא באה מחמת ברזל אבל אם באה מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד וגב הרגל מחללין עליה כדאמר שמואל פדעתא פי' מכת חרב בכ"מ שהיא מחללין עליה את השבת:
יג. ת"ר אין מניחין קלור בעין ואספלנית ע"ג מכה בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים ואם נפל ע"ג כלי אספלנית שנתן מע"ש מחזירין אותה. ולא מעל גבי קרקע והטעם מפרש בסמ"ג. וכ' בסמ"ק אבל סביב לעין ולמכה נותן קלור ואספלנית אפי' בשבת. וכן מותר לתת הקלור ואספלנית מע"ש ע"ג המכה אעפ"י שמתרפאת והולך עכ"ל:
יד. וגרסינן בירושלמי דבמה אשה א"ר יוסי בר בון מכה שנתרפאה נותן עליה רטייה שאינה אלא כמשמרת:
טו. א"ר תנחום חוץ מעלה גפנים שהם לרפואה עכ"ל ומייתי בסמ"ק א"ר יודא אמר שמואל מותר לכחול עין שמדמעת בשבת. וגם לשחוק סממנים ולהביאן דרך ר"ה. דשוריינא דעינא בליבא תליא עכ"ל. ואע"פ שמחלק לשם באיזו חולי אין אנו בקיאין עתה. וספק נפשות להקל:
טז. וכ' הרמב"ם ואפי' שהיו רק דמעות שותתות מאחת מעיניו מחמת הכאב הרי הוא בכלל החולים שמחללין עליהם מכח ספק עכ"ל. וכ' בספר מצות גדול אבל פצוחי עינים פי' להאיר עינים שאינם כואבות אסור:
יז. וכ' הרא"ש פ"ב דעבודה זרה כל מכה שצריך אומד או מן השפה ולפנים אפי' על כאב השינים. או מכת ברזל. או אבעבועות הדומין לענבה. או נפח העומד באדם ע"י חמה או מי שחש בפי הטבעת והוא חולי שקורא פיי"ג מחללין עליהם. בשביל חסרון אבר אין מחללין באיסור דאוריי' אבל באיסור דרבנן מחללין עכ"ל. וכתב הרמב"ם ואפי' בלתי שינוי:
יח. וכאב השינים יש בו ג"כ סכנה שהרי יש שינים שתלוי בהן בת העין ושוריינא דעיניה בליבא תליא:
יט. וכתב בא"ח וחום שסומר את הבשר מחללין עליו. אבל שאר מכות שהן בעור הבשר מבחוץ אין מחללין עליה סתם עד שיאמר החולה או בקי שצריך. פירוש שצריך שמא יסתכן עכ"ל:
כ. כתב במרד' בשבת פ' הבונה שהוכיח רבינו שמחה משפיר"א שמותר לאכול שרשים מתוקים ולגמוע ביצה חיה בשבת להגדיל הקול הואיל ואינם אלא לבסומי קלא ואין משום רפואה דהא לית ליה מכה בגרונו עכ"ל:
כא. וכתב בי"ד ובפרנס כל המאכלין והמשקין שאדם רגיל בהן בחול לאכלן בלא רפואה מותרין בשבת אפי' לרפואה וכן לסוך על מכתו כל השמנים אפי' שמן אורז אם רגיל בו בחול עכ"ל. וכ"ש שסך עמו כל הבשר שסביביו כדאי' בסמ"ק שסכין ומפרכסין לאדם אפי' כל גופו בשבת משום תענוג. וכן מתיר בסמ"ק לכואב לו שיניו לגמוע חומץ אפי' לרפואה אבל לא לחזור ולהפליטו שנראה לכל שעושה לרפואה וצ"ל שהיינו רק שכואבין לו קצת ואינם מסוכנין לו ליפול. דאם לא כן אף לרפאותה ולחלל עליה מותר כדאי' לעיל:
כב. וכתב עוד שם בפרנ"ס בשם ראבי"ה וחולי שאין בו סכנה אומר לכנעני ועושה וכן כוחל עיניו מן הכנעני בשבת אעפ"י שיודע שאין בו סכנה. וכן אם חתך באצבעו או נפל חבורה בראשו או במקום אחר בשבת והוא מוציא דם מותר לומר לכנעני לסוכו ולקשור עלי' רטייה מן אניצי פשתן ולובן ביצה או שאר משיחות של חבורות. ומותר ללחוש בשבת וגם למדוד החגורה שקורין פנימין למי שחש בראשו בשבת:
כג. ומיחם אדם את אלונטי"ת וכל דבר הניטול ומניח ע"ג כריסו בשבת עכ"ל. אלונטי"ת מפרש בסמ"ג שמערב יין ישן ומים צלולים ואפרסמון ושותין אותו לצנן הגוף:
כד. וכן התיר מהר"ז ז"ל לתלוש שן ע"י עכו"ם בשבת והיינו מטעמא דלעיל דחולי שאין בו סכנה אומר לכנעני ועושה דכה"ג במקום צער לא גזרו אבל מחמת סכנה ליכא למימר דאדרבה תלישת שן הוי סכנה כדאי' לעיל:
כה. וכ"ש שמותר להקיז דם ע"י כנעני בשבת לקדחת ושאר כל חליים הפנימיים אפי' ע"י ישראל מותר על פי רופא מומחה:
כו. ומיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין מצטער כ"כ ויכול להמתין למחר בלי סכנה נראה דאסור להקיז דם שקורין קופפ"ן אפי' בי"ט שני של גליות ואפי' ע"י כנעני והתם הקזת חולה ע"פ רופא הוי סכנה וקופפ"ן בלתי סכנה:
כז. וכתב בא"ח ובסמ"ג ואם החלב מצער ליולדות יכולה להוציאם בידים בשבת עכ"ל:
כח. ואמרינן במס' יום הכפורים כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזר ביה רבנן והלכך יכול לומר לכנעני לעשות לתינוק אש ושאר כל צרכיו אפי' בשבת. וכן אם אין לתינוק מה יאכל יכול לומר לכנעני שיבשל לו פאפ"א בשבת:
כט. ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו השיב השר מקוצי שמותר לאם להאכילו אפי' בתבשיל חלב שחלבו ובשלו כנעני בשבת דהוי חולי שיש בו סכנה בשבת שאין רוצה לאכול ע"י אחר עכ"ל. ונראה מאחר שאין במאכילו אלא משום מוקצה ה"ה אפי' לחולי שאין בו סכנה. ולרוחא דמילתא נקט לה:
ל. בסמ"ג אומר לכנעני לעשות אש אף לגדול שהוא חולי ואין בו סכנה. ומאחר שאנו חושבין עתה כל אדם חולי אצל האש. פי' חולי שאין בו סכנה. מותר ג"כ לומר לכנעני לחמם בית החורף אפילו בשביל ישראל גדול ובריא:
לא. וכן כ' במרדכי בשבת ס"פ במה אשה ובפ' (הבונה) [ח' שרצי'] בשם מהר"ם כל לחשים מומחין שמותרין בחול מותרין אף בשבת עכ"ל. וק"ק. והיינו אפי' בלתי סכנה דאל"כ פשיטא ומותר ללחוש בשבת ולמדוד החגור למי שחש בראשו שקורין אנפיזמ"ט דהוי מדידה של מצוה:
לב. אבל בחולה שיש בו סכנה כתב הרמב"ם אעפ"י שאין בדבר תועלת כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עכ"ל. והיינו בין בחול בין בשבת אבל לולי ה"ט היה אסור כל דבר שאין טבעי משום וחובר [חבר] ולא קיי"ל כותי' ולפיכך יכולים ללחוש בשבת לחולי שיש בו סכנה אף לחש שאין מומחה ומה"ט התירו ג"כ רבותינו לחולה שאומר לשלוח אחר קרוביו לשכור לו שליח בשבת כדי שלא תטרוף דעתו:
לג. כתב בי"ד מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר ללחוש כדי שלא יזיקוהו. וכן שרי להזכיר ש"ש על המכה היכא דאיכא ספק נפשות עכ"ל וק"ק. (וקצת משמע אפילו ברוקק שאילה):
לד. ומייתי בסמ"ק הא דאמ' דשרי למיכחל עינא שאין בו סכנה ביו"ט שני של גליות. וה"ה כל שאר חלאים שאין בהן סכנה מותר לרפאותן כדרכן בי"ט שני של גליות דבמקומות צערא לא גזרו רבנן. אבל בי"ט שני של ר"ה ודאי אסור:
לה. השיב מהר"ם על נכפה אחד שרצה כנעני לרפאותו ולהאכילו שרץ העוף. נכפה הוא חולי גדול וכמכת של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר. ואם אין הרפואה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל. וכ"ש שאר חולאים עצמן שיש בהן סכנה שאין לחוש להאכילן ע"פ רופא מומחה דבר טומאה כגון דרייא"ק וכה"ג שמערב בו דבר איסור או אף האיסור לבדו. וכן אפי' בכל איסורי הנאה כ' הרא"ש פ"ק דעבודה זרה שיכולין להתרפאות בהן במקום סכנה אפי' בדרך הנאותן ומסיק ובדלית סכנה דוקא שלא כדרך הנאותן ושאר הנאות לאדם בריא אפי' שלא כדרך הנאותן לא. ובשר בחלב וכלאי הכרם אפי' שלא כדרך הנאותן לא כשאין במקום סכנה. וע"ז וג"ע וש"ד אפי' במקום סכנה לא עכ"ל. ומפרש בסמ"ג ובמרדכי פ"ב דעבודה זרה בשם ר"י הא דאמרינן דאין מתרפאין בעצי אשירה היינו דוקא דאם יאמר הכנעני דאין יכול להתרפאות בשאר העץ אלא בזה דגדל לפני עבודה זרה אבל אם אמר לו סתם קח ממי מעין או מאילן פלוני ואין מוצא דבר זה אלא לפני עבודה זרה מותר כיון דלא תלה רפואתו בעבודה זרה והאריך:
לו. וכתב הרא"ש שילהי [בהמה המקשה] (א"ט) כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכתב התו' בעבודה זרה אע"פ שצער בע"ח דאורייתא אם יועיל לאיזו דבר מותר עכ"ל. פי' לרפואה אפילו אין בו סכנה:
לז. ומסיק עוד שם הרא"ש והמרדכי פ"ב דעבודה זרה וחולי שיש בו סכנה מרפאין מכנעני מומחה דלא מרע חזקתיה ושאין בו סכנה אפילו מכנעני שאין מומחה ואפי' ע"י לחש אם אין ידוע בודאי שמזכיר שם עבודה זרה חוץ מן כהני עבודה זרה ואפילו סתמא ואפי' חולה שיש בו סכנה דילמא אתי לאימשוכי בתרייהו עכ"ל. ומסיק הרא"ש אבל מרפאין בעשבין ובשרשין וכה"ג רפואות הטבעיים אין חילוק בין כהן לכנעני אחר ורופא הרגיל לרפאות לרוב חולי עירו חשיב מומחה ומביא בסמ"ג לגבי הקזה רוב מומחין הן:
לח. כתוב בספר מצות גדול ובס' מצות קטן מי שנפל עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו הגל בשבת מצאוהו חי אעפ"י שנתרצץ מוחו ואינו יכול להחיות כ"א מעט מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במס' שמחות המעצים עינו של גוסס הרי זה שופך דמים. ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אע"פ שצד דגים עמו. ננעלת דלת לפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו אעפ"י שמפצל עצים שהן מחוברין לבית וחשיבי מחוברת דשמא יבעת התינוק וימות עכ"ל. וק"ק ולשון הר"מ אעפ"י שמפצל עצים הראוים למלאכה פירש שהנסורת ראוים יותר לתקן האש. וכ' בא"ח ואין הולכין בזה אחר הרוב כגון ט' כנענים בחצר וישרא' א' ביניהם ואפי' פריש א' מהן לחצר אחרת ונפל שמה עליו גל אם נשאר יתר קביעות הראשון במקומו חשבינן עדיין כמחצה על מחצה ומפקחין עליו. ולא אמר' כל דפריש מרובה פריש. וכן מי שנפל עליו הגל ספק חי ספק מת ספק שם ספק אינו שם אפילו את"ל שהוא שם שמא ישראל שמא כנעני מפקחין אע"פ שיש כמה ספיקות שם. מצאוהו מעולף מפקחין עליו ובודקין עד חוטמו ואם לא הרגיש חיות בחוטמו ודאי מת ל"ש פגע בראשו תחילה או ברגליו אע"פ שמצא עליונים מתים לא נאמר התחתונים כבר מתו אלא בודק עליהן שמא הן עדיין חיין עכ"ל. וק"ק. וכן כל ספק סכנה מחללין. וכתב הרמב"ם פ"ב דהלכות שבת דכל זה מטעם דכל קבוע וכו' אבל אם נעקרו כולם ופירש אחד מן הנעקרין לחצר אין מפקחין עליו דכל דפריש כו' עכ"ל. ומסתמא נעקרו כולם דנקט רוצה לומר בזה אחר זה ולא בבת אחת דאם לא כן הא נמי קבועי. וכן הרואה חבירו טובע בנהר או חיה רעה או לסטין באין עליו ויכול להצילו ואינו מציל נחשב כאלו הרגו ביד ועל זה נאמר לא תעמוד על דם רעיך ואפי' בנפשו של רודף אם אינו יכול להצילו בע"א כדילפינן מאין מושיע לה. ומיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אע"פ שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית:
לט. ומייתי בסמ"ק הא דפר' כ"כ שכלב שוטה וכל הממית בודאי מותר להורגו בשבת ואפי' ברח מפניו ושאר המזיקים דווקא ברצים אחריו. ומיהו לכוף עליהן כלי או לדורסם לפי תומו דרך הילוכו מתיר שם אפי' יושבין במקומן או בורחין מפניו. אמנם בנמלים ושאר שקצין ורמשים וכה"ג אף דרך הילוכו אסור אלא צריך לדקדק בדריסתם במקומות שמצויין:
מ. ומסיק עוד בסמ"ג חבורת אנשים שאומרים תנו לנו אחד מכם או נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדו פלוני והוא תוך הסכנה עמהם מדינא יכולין ליתננו להם אפי' אינו חייב מיתה אבל מידות חסידות שלא למסרו אלא אם כן חייב מיתה עכ"ל:
מא. וכתב עוד בא"ח אם נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שיעבור לחצר זה ויבא לידי סכנה יכול לכבות בשבת וכ"ש כשהדליקה בביתו והיינו דווקא שיהיה סכנה לנפש א' מישראל כגון שיש שם תינוקת ויולדת או שאר חולין שאין יכולין לברוח אבל אם ברחו כולם או רק יכולין לברוח עדיין אם שורף כל ממונו אינו רשאי לכבות אפי' נפלה הדליקה בביתו אם לא שהדליק הוא בעצמו ושמנהג בעירו לזרוק בני הבית בדליקה במקום שיצא האש משם והם אינן יכולין לברוח. ואפי' בי"ט כתב בסמ"ג ובסמ"ק שאין מכבין בו הדליקה כדי להציל ממונו כמו שאין מכבין בשבת אלא מניחו ויצא עכ"ל ומיהו להציל כל אשר לו כתב במרדכי פ' כ"כ וכשהדליקה בביתו יכול להציל כל דבר ואפי' בשבת דאי לא שרית ליה אתי לכבוייה עכ"ל והיינו אפי' באין בו סכנה כן כתב ר"בא)א) ובתרומת הדשן האריך וסוף דבריו אמנם נראה דיש לתת לב לפי העניין אם נראה שאין סכנה כלל לא יחללו שבת כלל. וע"ש: ועתה בזמן הזה שאין לנו ר"ה אלא כרמלית וגם ליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה לו דליקה בביתו בשבת יכול להציל כל דבר שלא יבא לכבות מפני שאדם בהול על ממונו (הגה"ה) וכ"ש אם נפלה הדליקה בחצר אחר דעדיף טפי ויכול להציל כל דבר כדפירש ר"ת הא דאמר דאין מציל מזון אלא ג' סעודות כדי שלא יבא לכבות היינו כשהדליקה בביתו אבל אם הוא בבית אחר יכול להציל כל מה שיחפוץ עכ"ל. וכתב עוד ר"ב וכן כתב במרד' פ' בתרא דשבת ואפי מעות ושאר דברים המוקצין יכולין להציל דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כי היכי דשרי למי שהחשיך בדרך לטלטל כיסו פחות מד' אמות:
מב. וכן אם רואה אנסים באים לביתו יכול ליקח כל מה שבביתו להצניעו עכ"ל. וכ"ש כשהוא בשק שמתיר ג"כ שם המרדכי סו"פ בתרא דשבת אף אליבא דהר"מ וכ"ע לטלטלו אגב השק ולהצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים או המושל. וכן מדמה בסמ"ק יראת אנס לדליקה בכל דבר ולאו דווקא באים בביתו רק שיבושרו פתאום מפחד תפיסה או מצור כתוב בסמ"ג שיכולין לטלטל כל דבר מוקצה ולהצניעו. וה"ה להוציא המעות לכרמלית להפקידו דבזה וכיוצא בו אינו אסור אלא מדרבנן ולא גזרו כדי שלא יבא לעבור על איסור דאורייתא:
מג. ודווקא באיסור דרבנן אבל לחופרן תחת הקרקע ולחלל שבת בשום מלאכה דאורייתא אבות או תולדות עבור ממון כלל לא. וה"ה אפי' בי"ט כדאי' לעיל:א)א) ולא עדיף מכנענים שצרו על עיר על עיסקי ממונו שאין מחללין עליו שאיל"ה:
מד. ושנינו בפ' כ"כ כופין קערה של חרס על הנר בשבת כדי שלא יאחוז בקורה וה"ה לשום כלי מתכות תחתיו או אפי' של עץ מלא מים שלא יפול על הטבלא. והא דאסור לשום כלי תחת הנר כשיש בו מים היינו כשחושש רק מפני המפה וכה"ג אבל במקום סכנה ודאי שרי:
מה. אבל כדי שלא יפול ניצוצות אפי' מפני חששת המפה לבד מותר. דאמר רב יודא ניצוצין אין בהן ממש ואין מבטל בזה הכלי מהיכנו והילכך אפי' נפל בה הנר עצמו והוסר ממנו מותר לטלטלו דהא לא ניתקצה לכך:
מו. גרסינן בגמ' אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ומפר' בא"ח והיינו אפי' בלא סכנה יכול לומר לפני הכנעני כל המכבה אינו מפסיד ואם אינו מזומן יכול לקרותן שיבא אע"פ שבודאי יכבה כשיבא. ומסיק שם ובספר מצות קטן וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום כגון שנשבר חביתו אע"פ שבודאן יתקנו כשיבא. ובסמ"ק מתיר להשים כלי תחתיו אפי' להציל כל היין שבחבית אע"פ שאין צריך לכולו באותו שבת:
מז. אמר ר' אילעאי כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות מכאן הורה הר' אלעזר המתאכסן בשבת בבית כנעני ומעות בידו ולפעמים שאף גופו מסוכן עבור המעות אם יוודעו ויכול לתופרן בע"ש בין כפלות בגדיו ואין צריך לקשור אצלן תפילין או מזוזה לטלטלן אגביה דהא אין הדבר אלא משום חששת מקח וממכר שהיא גופה גזירה וכה"ג במקום סכנה וגם שתפרו בבגדו לא גזרו. ועוד דלא גרע מדליקה ותפיסה שדימוהו הגאונים למת שניטל אגב ככר והתירוהו לטלטל ולהוציאו בלתי צרופו לכלי. כלומר אפי' מחמת סכנה המעות לבד. כ"ש הכא מחמת סכנת נפשות. והילכך עתה שאין לנו אלא כרמלית וגם ליכא למיגזר אטו ר"ה יוצא עמהן לר"ה שלנו דבמקום סכנה לא גזרו ובטלין לגבי הבגד אפי' אם הבגד אינו חשוב כ"כ כמו המעות דבמקום סכנה אין נפקותא בחשיבות. וכן מוכח בא"ז בפ' במה אשה מהירושלמי דאפי' דבר שהוא משוי אם מחובר לכסות מותר לצאת בו עכ"ל וא"כ מאחר שאין כאן איסור טלטול משום הוצאה נמי ליכא. ושמא יש לדמותו למפתח המחובר בשולי החגור דבטיל לגבי החגור. ואולי בשעת הסכנה אף מהר"ם מודה. שאיל"ה. ודווקא משום פקוח נפש שהכנעני מרגיש בהן ממה שמונע לצאת אבל אם יכול לשמוט ולמצא תואנה שאין צריך לצאת וכן אם אין לו סכנה לגופו אלא לחששת מעות בלבד כגון אורח הנכנס לעיר שיש שם ישראלים ואין מכירם ודאי אסור לו לצאת עמהן מ"ד אלולאות מוזהבות שבסרבלין שנפסקו מצד אחד שאסור לו במרד' לילך עמהן לר"ה מטעם חשיבות שבהן ולא בטלין. ול"ד ממש לתפישה ולדליקה שהתירו להוציא אפי' מחמת סכנה עצמה. דהתם אין דרך לשומרן בע"א אבל הכא יכול לישאר בביתו. ומיהו להוליכן עמו בבית ישראל כשהן תפורין בבגדו מותר דמתוך שאדם בהול על ממונו יש לחוש שמא יוליכנו בעין בלתי תפורין. ויש לדמות למעות שבשק דלעיל שמתיר מהר"ם לטלטלו אגב השק להצילן מן הגנבים אע"ג דהתם נמי אין השק חשוב כ"כ כמו המעות וה"נ חושש מן הגנבים הוא. וכל אלו בי"ט מותר לצאת עמהן דלא גרע ממפתח תיבה שלבו דואג עליו. ודווקא תפורין בבגדו אבל מזומנים ודאי אסור לטלטל (נ"ב משום מוקצה) ועוד דחיישינן שמא יבוא לקנות איזה דבר ובשבת גזרינן גזירה לגזירה שאילה: