ויי' אמר המכסה אני מאברהם. רבי חייא פתח כי לא יעשה יי' אלהים דבר וכו'. יודיע כי כל מה שעתיד לבא לעולם ובפרט מעונש הרשעים מודיע הקב"ה לצדיקים כדי שיזהירום לשוב בתשובה וכדי שלא יהיה לרשעים פתחון פה שלא נזהרו שאלמלא נזהרו היו שבים בתשובה ולכן לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ביוסף עם פרעה וכדניאל עם נבוכדנצר וזולתם שהביאו רז"ל מהנביאים מגידי העתידות.
ת"ח ויי' אמר המכסה אני מאברהם א"ר יהודה קב"ה יהב כל ארעא לאברהם וכו' מודיע כי מתנתו יתברך מתנה דלא למהדד בה ובהיות כי כבר נתן לאברהם את הארץ ירושת עולם לא רצה לעשות בה דין עד שנטל רשות כביכול ממנו. א"ר אבא ת"ח ענותנותא דאברהם וכו' כי מדרך ענוה נמנע מלבקש על לוט בן אחיו ואם היה לאל ידו על זה כי זכותו גדול חשב שאולי ינכו לו מזכיותיו ונמנע בעבור זה אמנם האל יתברך הצילו בזכותו של אברהם מבלי שיצטרך לבקש עליו שנאמר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה. ויאמר כי בכל הערים ההם לא נמצא זכאי אחר זולת לוט לבד והכתוב יעיד בו זה שנאמראשר ישב בהן לוט וכי בכלם ישב אלא שבזכותו היו קיימות. ולא תאמר בזכותו של לוט כי אם בזכותו של אברהם שהיה מגין על לוט היא שעמדה להם עד היום ההוא שלא נחרבו עד שנתמלאת סאתם. אר"ש ת"ח דשמושא דעביד בר נש לזכאה וכו' שני תועלות יש בדבר האחד שתעמוד לו זכות הצדיק ששרת אותו ועוד שבהכרח ילמד ממעשיו גם כי יהיה רשע אי איפשר שלא ירגיל עצמו בדבר א' מדבריו שהרי כיון שנתחבר לוט עם אברהם שנא' וילך אתו לוט אעפ"י שלא למד ממנו כל מדותיו הנה לפחות למד ממנו מדת האכסניא ודא הוא דאותיב לכל אינון קרתי נמצא כי מאברהם היתה לו ללוט. אר"ש ת"ח דשכינתא לא אעדי מניה דאברהם בההוא דרגא עילאה פי' לפי שכתב ויי' אמר הוא ובית דינו. א"ל רבי אלעזר והא שכינתא הוה ממלל עמיה כלומר באספקלריא שאינה מאירה ולא באספקלריא המאירה והביא ראיה מדקאמר ליה קב"ה למשה וארא אל אברהם וכו' באל שדי שהיא השכינה ולא זולת. א"ל הכי הוא ודאי כי באספקלריא שאינה מאירה היתה השגתו בתחלה כשנגלה אליו מבלי שתתראה עליה המדרגה העליונה המאירה לה אמנם אח"כ נתעלה שנראית המדרגה העליונה על התחתונה ושם ידבר עמו. ות"ח מה כתיב ויאמר יי' זעקת סדום ועמורה בקדמיתא ויי' אמר לבתר ויאמר יי' כדי שתבין ענין התשובה הזאת צריך אתה לדעת כי כל לשון אמירה מיוחס לעטרת וכל דיבור לתפארת בגבו"רה ובכל מקום שתמצא ויאמר יי' או אמרת יי' או וידבר יי' לאמר על שתי המדות הוא שידבר התפארת על ידי העטרת שהיא פי יי' והסוד בזה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יי' הרי הדיבור לתפאר' בכח הגבורה כי אין דיבור בלא גבורה והאמירה לעטרת הנרמזת באנ"י והסימן בזה יי' יתן אומר כי מיי' יבוא הגלוי לאמי"רה כי באמי"רה יגלה הסו"ד שנאמר כי לא יעשה אדנ"י יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ובזאת ההקדמה תבין דברי פי חכם חן ע"ה שאמר בקדמיתא ויי' אמר ולבתר ויאמר יי' ביאר כי בתחלה קודם שיגלה הסוד אל אברהם היה מדבר יי' אל לב"ו ואומר המכסה אנ"י מאברהם אשר אנ"י עושה אין זה מן הראוי לפי שכבר נתתי לו את הארץ וחמשה כרכין הללו שלו הן שנאמר גבול הכנעני בואכה סדומה ועמורה וכו' באשר פי' רש"י ז"ל ולזה כתב ויי' אמר יי' קדם העני"ן לאמיר"ה ואמר הראוי לכסות הדבר מאברהם. אמנם כשבא לגלות לו הסוד ולומר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה האמי"רה היא המגלה לו הסוד בכח יי' וזהו אמרו בקדמיתא ויי' אמר כשהיה מדבר אל לב"ו ולבתר בשגלה לו הסוד על ידי אמירה בכח יי' וזהו ויאמר יי' דאיהו דרגא עילאה דאתי לי ליה על דרגא תתאה. ועוד יוסיף להביא ראיה ר"ש למה שאמר ת"ח דשכינתא לא אמדי מניה דאברהם ואמר כתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה למאן קאמר כלומר למי אמר הקב"ה עשו כל האי תימא לאינון מלאכים אשר השקיפו על פני סדום מאן חמא מלל עם דא ופקיד לדא כי הדיבור עם אברהם היה שנאמר ויאמר יי' ופי' רש"י ז"ל אל אברהם ואם היה הדיבור אל אברהם להודיעו כי זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד היאך יאמר ויצוה למלאכים עשו כלה והכל במענה אחר. אלא לאברהם קאמר דברשותיה קיימין אינון אתרי ופריך מיד עשה מבעי ליה אם היה הדיבור עם אברהם עשה בלשון יחיד הי"לל ולא בלשון רבים ואמר זה כדי להוציא נפקותא דלאברהם ושכינתא דלא אעדי מניה קאמר שיהיו מסכימים בעשיית הכלה כי ברשותו היו הכרכים ההם וזהו עשו מה דאתמר למלאכים דהוו זמינין תמן וכו' והנך רואה התימה הגדול' שיש במדרש הזה כפי הניקוד כי מלת עשו כפי המדרש הזה ראוי לינקד חטף פתח כדי שיהיה לשון צווי והוא נקוד קמץ שהוא לשון עבר אשר על כן פי' רשי"י ז"ל עשו וכן אם עומדים במרדן כלה אני עושה ואם לא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להפרע מהם ביסורין ולפיכך יש פסיק בין עשו לכלה כדי להפריד תיבה מחברתה הנה כי פי' עשו לשון עבר כלומר כבר עשו ועברו וחטאתם כבדה מאד ואם יעמדו במרדן כלה מעותרת לבא עליהם ואם לא יעמדו במרדן אדעה ביסורין כמו ויודע בהם את אנשי סוכות. אמנם התשובה בזה כי אולי בספרים שלהם היה נקוד עשו בחטף פתח גם כי לא נמצא בפלוגתא דבן אשר ובן נפתלי כי רבים כמו אלה נמלטו בהעתקת הספרים כמו שביארנו בכתוב לכו חזו מפעלות יי' אשר שם שמות בארץ וכדאיתא בנדרים פ' אין בין המודר אמר רב מ"ד ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא בספר תורת האלהים זה מקרא מפורש זה תרגום שום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא אלו פסוקי טעמים ואמרי לה אלו המסורות ואיתא עוד תמן א"ר יצחק מקרא סופרים ועטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני. עטור סופרים אחר תעבורו אחר תלכו אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו. איש דכאשר ישאל באים דונבנתה. לה דפליטה. את דהגד הוגד. אלי דהגורן אלי דהשעורים. כתיבן ולא קריין נא דיסלח. את דהמצוה וכו' וכתב רש"י ז"ל בסדר ואתחנן כך מצאתי כתוב ולא נמצא בספרים שלנו כתוב על כלם ובמסרה חשיב כל הני וטפי עלייהו אחריני מיהו לא חשיב את דהמצוה אלא את דהנפש דכתיב בירמיה גבי צדקיהו חי יי' אשר עשה לנו את הנפש הזאת ולפי זה יתכן גם כן שהיה נקוד ג"כ בספרי' שלהם עשו כלה בחטף פתח והוא לשון צווי. ואם לא תספיק לך התשובה הזאת כבר ידעת הסוד למה הספר תורה אינו ננקד גם בלא שום תנועה מתנועות הקריאה שאם היה נקוד ומוטעם לא יובן ממנו רק פן אחד וכמה פנים לתורה ודרש ר"ש עשו מלשון צווי אחר שאינו נקוד בספר תורה. ועוד כי הכתוב קשה ההבנה כי הי"לל אעשה כלה אשר על כן נדחק רש"י ז"ל לפרש עשו על החטאי' אשר עשו אם עומדים במרדם אעשה כלה וכו' ורשב"י ע"ה הניח הכתוב על משמעות צווי עשו כלה על אברהם ושכינה שיסכימו לעשות כלה ע"י המלאכים ההולכים לשחת את הערים ההם. ולא הניח ג"כ מלפרש עשו מלשון עבר ואמר עשו כתרגומו עבדו שהכוונה שהם גמלו לנפשם לרעה וגרמו להם כלה בחטאתם כי כבדה ולא הוצרך לפרש אעשה כלה כי יחסר מהכתוב מלת אעשה ולפי פירושו הראשון לא יחסר כלום. ויקשה היאך יתכן לכנות ענין ירידה באל יתברך כי אלה התוארים לא שייכי רק במי שהוא בעל גשם נעתק ממקום למקום או שנתחדש לו שום ראיה שלא היה רואה מקודם והוא אמרו וכי לא הוה ידע וכו' אלא ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא והיינו האי ירידה.
אמר כי לגבי הקב"ה כי דרכו תמיד להטיב לכל בריותיו אשר ברא הנה כשיגרום החטא ומביא עונש עליהם כביכול כאלו הוא יורד משלימות מדתו ח"ו אשר היא תמיד להטיב ומזה הצד יתואר בירידה לא ח"ו שיהיה ענין העתק ממקום גבוה למקום השפל. והנה הרמב"ם ז"ל ביאר הענין היטב בפ' העשירי מהחלק הא' ז"ל העליה והירידה שני שמות מונחים בלשון העברי לירידה ולעליה וענינ' ידוע כי כשיעתק הגוף ממקום אל מקום גבוה ממנו יאמר עלה וכשיעתק אל מקום שפל ממנו יאמר ירד. ואח"כ הושאלי שני השמות האלה לגדולה ולעוצם עד כי כשתשפל מעלת האיש יאמר עליו ירד וכשתגבה מעלתו יאמר עלה אמר השם הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה ואמר ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ ויגדל אלהים את שלמה למעלה וכבר ידעת רוב מצותם ז"ל מעלין בקדש ולא מורידין. ועל זה הצד עוד יאמר בירידת העיון והיות האיש שונה במחשבתו אל ענין פחות יאמר שירד וכן כשיפנה במחשבתו אל ענין מעולה ונכבד יאמר עלה וכו' הנה ביאר הענין הזה היטב והוא שאמר בכאן מדרגא דרחמי לדרגא דדינא היינו האי ירידה כי לגבי הקב"ה בבחינה שהוא תמיד מטיב כי היא מעלתו ושבחו הנה כשמביא עונש לעולם כביכול מכונה אליו הירידה. ואראה ראיה היא לאשגחא עליהון במאן דינא ידין לון אמר כי אין הראיה הזאת מחודשת לו יתברך אמנם ענינה ענין השגחה לדונם בעונש הראוי להענישם לפי שיש השגחה לטובה והשגחה לרעה ובבחינת עשיית העונש הראוי לנענשים תתיחס לו הראיה.