ויי' המטיר על סדום ועל עמורה רבי חייא פתח הנה יום בא דא כי דינא לתתא יבאר הכתוב הזה על הפיכ' סדום ועמורה ולפי שמלת בא משמעותו לעבר אעפ"י שע"ד הפשט יכנה העתיד לעבר להודיע כי דבר אלהינו יקום לעולם וכי מה שעתיד לבא כאלו ככר בא ועבר רבי חייא יבאר מלת בא לעבר ממש וכי הוא מענין הבאה אלי שנתבאר שהיא מדת הדין ושנקרא בלשון זה להודיע כי אינו נוטל נשמה עד שיטול רשות כענין מה שנאמר קץ כל בשר בא לפני שכבר נתבאר בפ' נח.
ד"א הנה יום בא דא כד מחבלא לתתא נטיל נשמתא כי לפי' הראשון לא הי"לל הנה יום אלא הנה ק"ץ בא ובאמרו הנה יום בא ירמוז שכבר הגיע יום נטילת הנשמה וכבר ניתן רשות למשחית ליטול הנשמה שנגזר כבר הדין בגיני כך אכזרי הוא שלא ירחם כי אין דרכו לרחם אלא פועל בחרון אף וחמה.
לשום הארץ לשמה דא סדום ועמורה וחטאיה ישמיד ממנה אלין יתבי ארעא מה כתיב בתריה כי כוכבי השמים וכסיליהם וכו' דהא מן שמיא אמטר עליהון כמ"ש מאת יי' מן השמים.
לבתר מה כתיב אוקיר אנוש מפז דא אברהם דקב"ה סליק ליה על כל בני עלמא כמו שהפז מעולה מכל המרגליו' ורבי יהודה אוקים לון להני קראי יומא דאתחריב בי מקדשא לפי שהכתובים בלשון עתיד לשום הארץ לשמה כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם אוקיר אנוש מפז הכל לעתיד והנביא היה מתנבא בחרבן ב"ה כי ביום ההוא נחשכו כוכבי השמים וכסיליהם.
ור' אלעזר מוקי להני קראי לעתיד בימי המלך המשיח וכו' ועליו הוא אומר אוקיר אנוש מפז ומבואר הוא ולפי שהכתובים הללו מדברים בנפילת בבל יאמר רבי אלעזר כי כך דרכם של נביאים לדבר סגנון אחד על שני עניני' ותהיה הנבואה על בבל ועל העתיד בימות מלך המשיח ויאמר כי כן ירמוז הנביא בפרשה עצמה שאמר כי ירחם יי' ציון וכו' ולקחום עמים רבים והביאום אל מקומם וזה לא היה בזמן בית שני כי בקטטה ובמלחמה נבנתה כמוזכר כס' עזרא. וחזר לענין ראשון ואמר שמה שאמר המטחר על סדום הוא ב"ד של מטה שנטל רשות מב"ד של מעלה והוא הנרמז שויי' הוא ובית דינו כי בית דינו הסכים עמו יי' יתברך. ורבי יצחק חולק עליו שהוא סובר כי אמרו ויי' לכלול הרחמים עם הדין שלא יעשה כלייה שנאמר מאת יי' מן השמים שהוא רומז אל הרחמי' הנכללים עם הדין.
ואי תימא מאי רחמי שהרי כתיב ויהי בשחת אלהים שהרי נזכ' השחתה בכל ערי הככר ושם אהי"ה יורה על דין בלא רחמים והשי' הא כתיב ויזכור אלהים את אברהם וכבר ידעת כי לשון זכירה למדת הרחמים המשותפת עם אלהים.
ולבתר נפקו מניה מלוט שניצל בזכות אברהם תריץ אומין שלמין ואין הצלה ורחמים גדול מזה וכ"ש שזכה לצאת ממנו דוד ושלמה מרות המואביה כמוזכר ביחוסם שנאמר ותקראנה השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד ואלה תולדות פרץ וכו' חמי מה כתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה שלא נמלטו אלא ברחמים שהרי בשעה ששורה מדת הדין בעולם צריך אדם שלא להתראות בחוץ לפי שהמשחי' אינו מבחין בין צדיק לרשע שלטעם זה נכנס ונחבא נח בתיבה ולסבה זו אמר האל ית' במכת בכורות ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ואם כן ביוצאם החוצה נסתכנו בעצמם אלמלא חמלת אלוה אליהם שמהרו בהם להוציאם כבורחים מהעיר שלא תפגע בהם מדת הדין והמציל אמר לו המלט על נפשך אל תביט אחריך ונהוג במדת הדין כבוד שלא תביט בו כי הוא נשאר אחריך לעשות דין ואם תביט אחריך כאלו אתה נוהג בו קלון ויפגעך.
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא וכו' א"ר יהודה לרבי יצחק דינא דעבד קב"ה במבול ודינא דסדום וכו' רבי יהודה אמר כי שניהם נדונו בדין גהינם שהוא באש ובמים וכמ"ש ז"ל בתשלם בצלמון ורבי יצחק יבאר הענין בסדום לפי הענין מבואר בדור המבול שנדונו בקור וחום וכמ"ש נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים ואזל ברותחין חטאו וברותחין נדונו כאשר יבאר בהדיא אמנם בסדום לא נזכרו מים וביאר רבי יצחק כי באמרו ויי' המטיר הרי מים ובאמרו גפרית ואש הרי אש והוא אמרו דא מסטרא דמיא ודא מסטרא דאשא כלומר המטר מצד המים והגפרית ואש ידוע. ויש מי שמפרש גפרית מצד המים כי כשהמים מתפתכים באש החזקה ישובו גופריתיים ונקפאים ישבים גפרית וחייבי גהינם בתרי דינין אלין אתדנו.
א"ל רבי יהודה לרבי יצחק דינא דחייבי גהינם תריסר ירחי כלומר וכן דור המבול היה ענשם י"ב חדש כמו שנתבאר בפ' בשנת שש מאות שנה לחיי נח וכו' בחדש השני בשבעה עשר בו ובחדש השני עצמו של אחת ות"ר שנה בכ"ז בו יבשה הארץ נמצא י"א יום נוספים והם העודפים משנת החמה לשנת הלבנה. ויאמר כי לאחר שנדונים הרשעים י"ב חדש בגהינם יושבים לפתח גהינם וכשרואים רשעים אחרים מובאי' לשם מבקשים עליהם רחמים לפי שכבר הרגישו בעוצם העונש וחסים עליהם ועל כן קב"ה חיים עלייהו לפי שהם מבקשים רחמים עליהם שיקל מעליהם העונש ההוא ובשכר זה עאלין לדוכתא דאצטריך לון כלומר הראוי להם ולא יתעכבו עוד שם.
מההוא יומא ולהלאה גופא אשתכך בעפרא כי אחר י"ב חדש כבר נח הגוף מהרימה והתולעה ונשמתא ירתא אתרה כד חזי לה. א"ל אי יקומון ליומא דדינא הוא תחיית המתים. א"ל הא אתמר במשנה בפ' חלק דור המבול אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין פי' חיין ונדונין אבל אלין סדום ועמורה לא יקומון כך סברתו של רבי יצחק ומביא ראיה מהכתוב דכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכו' כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך יי' באפו ובחמתו הפך יי' בעלמא דין באפו בעלמא דאתי ובחמתו בזמנ' דזמן קב"ה לאחייא מתיא. ת"ח כמא דארעא דלהון אתאביד' וכו' כי זה סימן גדול ג"כ לאבידת נפשותם שהרי ארצם לא נתקנה עוד לעולם כך אין להם תקנה. ות"ח דינא דקב"ה דינא לקבל דינא כלומר מדה כנגד מדה. אינון לא הוו תייבין נפשא דמסכנא בתת להם פת לחם למשיבי נפש כן נפשם לא תשוב אליהם בתחיית המתים. אינון אתמנעו מצדקה דאקרי חיים כתובים רבים יש לראיה כן צדקה לחיים. ובארח צדקה חיים רודף צדקה וחסד ימצא חיים. אוף קב"ה מנע מנייהו חיים בעלמא דין ובעלמא דאתי. וכמה דאינון אמנעו ארחין ושבילין כמדרז"ל בנתיב לא ידעו עיט הכי נמי וכו' רבי אבא אמר כלהו יקומון ויקומון לדינא וכן דעת רז"ל כדאיתא התם בפ' חלק רבי נחמיה אומר אלו ואלו אין עומדין בדין שנאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום אמרו לו בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הם בעדת רשעים הוא שאמר רבי אבא בכאן יקומון ויקומון לדינא ועליהו כתיב אלה לחרפאות ולדראון עולם וקב"ה מארי דרחמין איהו כיון דדן להו בהאי עלמא וקבילו דינא שאחר שהרגישו שנענשו על מעשיהם הרעים במשפט ההוא הכולל עליהם ועיניהם רואות שקבלו עליהם את הדין. לפיכך לא אתדנו בכלהו דינין שלא יקומו ושלא יהיה להם רפואה אחר שקבלו עליהם את הדין כי בעל הרחמים הוא ורחמיו על כל מעשיו. א"ר חייא כתיב וישלח את לוט מתוך ההפיכה וכו' יכריח שלוט ישב בכל הערים החמש. לא כסברת ר' אבא שאמר למעלה אשר ישב בהן לוט וכי בכלהו הוה יתיב ורבי חייא אומר שאם לא היה יושב אז בשעת ההפכה כבר ישב מקודם ויגיד עליו רעו שכן כתיב ולוט יושב בערי הככר הרי שישב בכלן ר"ל שעשה משכנו בהם ולא קבלוהו והיה הולך מעיר אל עיר ולא היו מקבלין אותו עד שבא לסדו' וקבל אותו מלך סדום כי נשא לו פנים בשביל אברהם שאמר לו תן לי הנפש והרכוש קח לך וא"ל אם מחוט ועד שרוך נעל וכו' וזהו ויאהל עד סדום כלומר היה נוטה אהלו בכל ערי הככר ולא היו מקבלין אותו עד שהגיע אל סדום.