ויהי הוא טרם כלה לדבר וכו' יוצאת באה מבעי ליה פי' כי הוא קודם היה נצב על עין המים והיה ראוי לכתוב והנה רבקה באה אל העין לשאוב כי ענין יוצאת משמע מפתח בית אביה ולכן אמר כי רמז הכתוב כי יצאת מכלל בני העיר במעשיה הטובים. ולפי שקשה כפי הפירוש הזה שהרי אמר הכתוב ג"כ בשאר בנות העיר יוצאות ומאי רבותא משמע לרבקה יותר מכלן לזה הביא דבר אחר יוצאת כד"א יוצאות שלא נאמר בהם ג"כ באות או הולכות ולא משם ראיה לשלימות רבקה מכל הבנות אמנם הראיה המורה על שלימותה הוא ממה שכתוב ותרד העינה כתוב בה"א כי בזה רמז הכתוב שנקראה לקראתה כח בארה של מרים שעלו המים לקראתה ע"ד אז"ל בעלי באר ענו לה וכבר ידעת סוד הה"א האחרונה שהיא הבאר אשר חפרוה שרים העליוני' כרוה נדיבי העם כאשר יתבאר במקומו ב"ה והיה בארה של מרים ע"ה וכן דרז"ל בב"ר ותרד העינה ותמלא כדה ותעל כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים עלו אמר לה הקב"ה את תהא סימן לבניך ולא דייקו זה שעלו המים לקראתה מקרא דותרד העינה וכו' אמנם דייקו זה ממה שכתוב מיד וירץ העבד לקראתה כי למה ירוץ לקראת' יותר מלקראת שאר בנות העיר אלא שראה שעלו המים לקראת' וכן פירש"י ז"ל בכתו' וירץ העבד לקראת' לא מן ותרד העינה ותמלא כדה ותעל האמנ' כי בכאן בספר הזוהר דייקו האמת כי ממה שכתב הכתוב ותרד העינה בתוספת ה"א ולא כתב ותרד העין או ותרד אל העין כי הכל דבר א' כי אין זה כענין אמרם כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה שהרי יש בתיבה הזאת שני ההין אחת בתחלתה המשמש' במקום למ"ד ולמה הוצרך לכתוב הה"א האחרונה אם לא לרמוז סוד הבא"ר באר"ה של מרים.
ומ"ש וסימנא נקט בידיה אין זה חולק למ"ש ז"ל שלשה שאלו שלא כהוגן שאם לא יתקיים הסימן היה מפקפק בדבר ונמצא שהסכימו עמו מלמעלה כפי דעתו ואם לא היה כהוגן.
ת"ח כד מטא עבדא לחרן וכו' יאמר כי העת ההיא עצמה ביום ההוא שהגיע העבד אל העין היתה שעת מנחת ערב שכן כתיב לעת ערב לעת צאת השואבות ובשעה ההיא עצמה ביום אחר הגיעה רבקה עם העבד אצל יצחק כשיצא לשוח בשדה לפנות ערב בגין לאשתכחא כלא באתריה דאצטריך פי' כי מדתו של יצחק היא בצד שמאל הקדושה מדת הגבור"ה והוא הקודם בסוד הזיווג העליון בסוד שמאלו תחת לראשי ומדת רבקה היא העטר' ואליהם נתיחס מדת הער"ב ומצא מין את מינו ונעור ודבר בעתו מה טוב והבן והוא אמרו וכלא מטא ברזא דחכמתא כי הכל מסודר מלמעלה לבא בעת הצורך והראוי לו ועל דא אתא ההוא עבדא אל באר המים וכו' כי לא לקח לסימן דבר אחר כי אם מעין הבאר להיות הדבר ההוא מסודר מלמעלה בסוד מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון וסוד הלבנו"ן ידוע שהוא הרא"ש הלב"ן כי משם המים והשפע באים אל הבאר חפרוה שרים:
רבי שמעון הוה אתי לטבריא אולי מצפורי היה בא לטבריא כי שם היתה ישיבתו עם החברים והוה עמיה רבי אבא אמר ר"ש לרבי אבא נזיל דהא אנא חמינא יגיד דביקותו של רשב"י ע"ה למעלה עד שהיה במדרגת נביא כמו שנזכר באלישע ע"ה שהיה בחדרו והיה רואה חיל ארם ואמר על נערו פקח עיני הנער וכו' כמו כן ראה ר"ש ע"ה הקפוטקאי שהיה בא לקראתו בטרם יבוא ויקרב אליהם עין לא שזפתו רק עינו של רשב"י ואמר כי יהיו דברי חידוש בפיו כלומר דברי תורה ושא"ל ר' אבא הא ידענא דבכל אתר דמר אזיל קב"ה משדר ליה מלאכין טאסין בגדפין לאשתעשע ליה כי חשב שיהיה האיש ההוא אשר יבוא לקראתו מלאך בצורת אדם להגיד לו איזה סוד כמו שהיה הענין בימים ההם שהיה בא אליהו ז"ל או זולתו מהחסידי' הראשוני' שנפטרו מזה העולם ומתלבשים בצורת טייעא כרב המנונא סבא וזולתו לגלות לו איזה סוד מסודות התורה ולז"א לו ידענא דבכל אתר דמר אזיל קב"ה משדר ליה מלאכין וכו' עד דהוו אזלי וכו' והנה הוא איש מקפוטקיא בא וישבו ר"ש ור' אבא והמתינו עד הגיעו אליהם ושאל אותו ר"ש מאן אנת וכו' ואזילנא אטטריה דרשב"י לבקשו בכל מקום שהוא א"ל אימא ברי אימא בזה הודיעו כי הוא האיש אשר הוא מבקש א"ל אנת בר יוחאי לכבוד ולתפארת קראו בר יוחאי כי מעלת אביו ידועה ומפורסמת ותפארת בנים אבותם. והנה אמר שהוא שלוח אליו מאת החברי' אשר בקפוטקיא לשאול ממנו על שלשה דברים האחד הא אוקימנא דלא יפסיק בר נש בצלותיה לבין כותלא שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ורצו לדעת שאם לא יזדמן לו קיר או אם יש דבר מפסיק בינו ובין הקיר אם יצא ידי חובתו אם לא או אם יש סוד נסתר בענין הקיר. והשני אמרם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של מתפלל למה ד' אמות ולא יותר ולא פחות לכל רוח משלשה רוחותיו ולא לפניו ושלישית אמרם שלא יתפלל אדם אחרי רבו.
והנה פתח רשב"י ע"ה שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה וכו' להשיב על שאלותיו ואמר כי מצינו בספר תהלים כי פעם יאמר דוד ע"ה שמע בלשון זכר ופעם שמעה בלשון נקבה. ויתן טוב טעם ודעת לזה ואמר כי באמרו שמעה כוונתו למדתו ה"א אחרונה שבשם כאלו אומר שמע ה"א שהיא תפלתו של דוד ע"ה כי היא בי"ת תפל"ה והיא היא המקשרת ומכתרת כתרים מתפלותיהם של ישראל ונותנת בראשו של צדיק שהוא התפארת כי לשם יעלו תפלותיהם של ישראל וזאת המדה נקראת קי"ר לפי שהיא קיר ומחיצה מבדלת בין עולם האצילות לעולם המלאכים. גם לפי שבה מצויירים שלש מאות ועשר עולמות אשר במדת החכמ"ה העליונה כמנין קי"ר ואליה אנו מוסרים תפלותינו כדי שתעשה מהם כתר לראש צדיק כמ"ש ועל כן צריכין לה להעלותם לפני ה' וז"א בגין דאיהי דרגא מקבל צלותין ועבדא מנייהו עטרה ושוי לה בריש דצדיק וכו' ובזה השיב לשאלה הראשונה בסוד הקי"ר ואמר כי היא נקראת תפלה בלחש יען זיווגה עם החתן בחשאי והסוד בזה שאין מלאכי השרת נמצאים שם בשעת זיווגם כי אינם מגיעים ולא משיגים אל המקום ההוא כי על כן אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא כי בהזדווג המלכה עם המלך אין איש מאנשי הבית שם בבית.
ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קליה בעקתיה כי יש תפלה בלחש ויש בקול רם אמנם התפלה שהיא בקול רם נקראת שועה שהיא בהרמת קול מתוך צרה מלשון ושוע אל ההר שהוא ענין הגבהה והרמת עין למעלה אל ההר והנה השועה היא מתבר תרעין ודפיק לון לאעלא צלותיה מתוך דוחק הצרה.
אל דמעתי אל תחרש אם יצטרך עם זה הדמעה שערי דמעה לא ננעלו ולא שבו ריקם. תו הכא תלת דרגין תפל"ה שוע"ה דמע"ה וכו' יאמר כי נזכרו בכתוב הזה שלשה ענינים אשר בהם יחשוב המתפלל בהתפללו ראשונה לחשוב עצמו כגר בארץ וכאורח נטה ללון בשערי התפלה העליונה ולכן החסידים הראשונים הקמים בבקר היו מקדימין לב"ה בזה הכתוב שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה וכו' כי גם אנכי עמך כגר העומד פתח הבית קודם שיכנס לבית. ואח"כ ירים קולו ויקרא קרבנותיו וזמירותיו ותפל"ה מיושב כענ"י המשוע ותושב הארץ. ואח"כ ישפוך דמעה ויכוון לשערי דמעה שהם האבו"ת אברהם וכו' בתפלה מעומד כאשר יבאר בהדיא הרי שלש לשונות נזכרים ונעשים בכתוב כנגד שלשה אחרים שצריך האדם לחשוב בהם בשעת תפלתו ג"ר ותוש"ב ואבו"ת כי הם עיקרא דעלמא. ויבאר מיד כי שני תפלו"ת הם אחת מיושב שהיא תפלת יוצר ותפלה מעומד שהיא תפלת שמונה עשרה כי הם תפלה של יד ותפלה של ראש ויבאר כי תפלה מיושב בה נזכרים כל קישוטי הכלה שאנו מקשטים אותה בבתוליה המובאות לה להקביל פני החת"ן כמ"ש אומרים יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים ברום עולם וכו' והאופנים וחיות הקדש וכו' הם הם קשוטיה של כלה לבא עמה לבית המלך וכשאנו עומדי' להתפלל שמונה עשרה בלחש מזדווגת עם החתן בחשאי לקבל ממנו פרס ואנו מקדימין זכות אבות ושואלים אח"כ צרכינו בחשאי שלא ירגישו המקטרגים כאשר יתבאר בפ' תרומה בע"ה. וכשאדם עומד במחשבתו בתפל"ה העליונה קנה לו ד' אמות לתפלתו לכל עבר כדוגמא של מעלה כי זה השיעור רמוז בשיעור יוצר בראשית ואתה ידעת כי שתי המדות אמ"ה ובת"ה נקראות יוצר בראשית זאת למעלה וזאת למטה והוא סוד ד' מחנותיה לד' פאותיה שהם סוד תחום שב"ת והוא סוד אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה והוא שיעורו של יוצ"ר בראשי"ת ובהיות שהעומד בתפלה נעשה דוגמא עליונה קנה לו ד' אמות ואסור לעבור בתוך ד' אמותיו כי יהיה סבה להפסיק ממנו מחשבתו ובזה השיב לו לשאלה השנית כי מדי עוברו יפסיק המתפלל בין גאולה לתפלה וצריך לחבר את האהל להיות אחד כי שם הוא עומד המתפלל במחשבתו ואגב אורחיה יבאר סוד הכורע כורע בברוך והזוקף זוקף בשם כי בתנועות ההם מורה ממשלת החתן על הכלה והו"א ימשול ב"ה בהשפיעו עליה מברכותיו נקראת ברו"ך וצריך לכרוע במלת ברוך על סוד זה ולהשיב לשאלה השלישית אמר ות"ח דהא אוקמוה לא יצלי בר נש אחורי רביה וביאר הטעם לפי שהמתפלל אחורי רבו משים מורא רבו לנגד פניו ומניח מורא שמים ואם אז"ל ומורא רבך כמור' שמים הנה בעומדו לפני שמים צריך להקדים מורא שמים למורא רבו וע"כ אסור להתפלל אחוריו שיראה שמוראו לרבו יותר ממורא שמים. וימשיך הענין בסוד התפלות ויאמר כי האבות תקנו התפלות כל אחד כפי מדתו חס"ד לאברה' והיא תפלת הבקר ופחד ליצחק מכי נטי שמשא ומשחרי כותלי בסו"ד הדי"ן והתחיל לדבר בתפל' המנחה ליצחק לפי שהוא ענין הנדון ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והוא אמרו ת"ח צלותא דמנחה אתקין לה יצחק כמא דאתקין אברה"ם צלותא דצפרא לקבל ההוא דרגא דאתדבק ביה וכו' ויאמר כי מעת נטיית השמש בצהרים הוא שעת המנחה כי עד השעה ההיא נקרא יו"ם ומשם והלאה הדין מתחיל לשלוט ויקשה כי יראה משפט הכתוב שחס"ד א"ל משמש כל היום עד הלילה שנאמר חסד אל כל היום. ויאמר כי לא יקרא יום רק חצי היום שכן אמר הכתוב קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב כי מנטיית השמש בצהרים מתחלת ממשלת הלילה כמו שמתחיל מדת היו"ם מחצות הלילה ומעלה עד אור הבק"ר. וכדין אתחרב בית המקדש ואתוקד היכלא כדאיתא במ' תענית בשבעה בו נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו וקלקלו שמיני ותשיעי עד שנפנה היום סמוך לחשכת עשירי שנא' אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב לעת ערב הציתו בו את האש ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחדש והיינו דאמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי וכו'. וע"ד תנינן דיהא בר נש זהיר בצלותא דמנחה זמנא דדינא קשיא שרי בעלמא כדי להמתיק את הדין בתפלתו. יעקב אתקין צלותא דערבית דהא איהו אתקין לה וזן לה יעקב התפארת הוא מתקן וזן בהשפעתו לעטרת הנקראת תפל"ת ערבי"ת כי היא המיוחסת למערב והסוד ו"ו אתקין לה"א וכו' לפי שאין לה מעצמה אלא הבא עליה מן השמש. ובגין כך תפלת ערבית רשות שהיא ברשות בעלה שאין לה אלא מה שמקבלת משמ"ש ומגן ה' צבאות כי הה"א ברשות הו"ו וע"כ נקרא' תפלת ערבית רשות וע"כ היה ברשות האדם אם ירצה שלא להתפלל אותה כדי שלא להפרידה מן אלוף אמנם אח"כ קבעוה חובה בדרך יחוד אלא שאין זמנה קבוע כשאר תפלות כי היא ברשות בעלה ונכללת עמו והוא אמרו דהא את כלילת הצלותא דיומא בגין לאתנהרא: זמ"ש דהשתא לאו זמנא איהו כלומר וזמנה בלילה אינו נחשב בשם זמן נגלה לפי שעיקר הזמן הוא מפאת השמש ובהכסות השמש בבואו במערב לא אתגליא נהורא דיממא לשיחשב בשם זמן והיא שלטא בחשוכא בזמן שאינו זמן נגלה. עד זמנא דפלגות ליליא דאשתעשע קב"ה עם צדיקיא כי אז יתעורר האור והרחמים לבא לעולם ועל סוד זה צריך האדם לקום בחצות לילה לעסוק בתורה. והביא ראיה מדוד ע"ה שהוא היה אומר ערב ובקר וצהרים על השלש תפלות אמנם בהתפללו לא היה מתפלל רק בקר וצהרים שכן כתיב אשיחה ואהמה אשיחה על תפלת הבקר ואהמה על תפלת המנחה ולבתר כד אתפלג ליליא הוה קם בשירין ותושבחן ולא בתפלה כי היא התפלה עצמה שנאמר ובלילה שירה עמי. קם ר"ש ואזלו אחר שהשיב לו על שאלותיו קם לילך והנה ההוא יודאי הלך עמו ללוותו עד טבריא דרך מוסר כי לא נכון לעזבו אחר שהשלים שליחותו ולילך לו. עד דהוו אזלי אר"ש ת"ח תפלות כנגד תמידים תקנום וכו' הודיע כי עיקר התפלות הם בקר וצהרים ולכן צותה התורה בקרבנות את הכבש א' תעשה בבקר ואת הכבש הב' תעשה בין הערבים וכנגדם תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלות השתים נמצא כי תפלת ערבית רשות. והנה כששמע ההוא יודאי זה הוקשה לו שאחר שהתפלות תקנו אותם האבות והיותר שלם שבהם הוא יעקב ע"ה היאך יבואו אנשי כנסת הגדולה ויעשו תקנתא לתקנתא ויעשו לתפלת ערבית רשות ובבחינת המתקן הוא היה השלם שבאבות והשיבו ר"ש ואמר הא איתמר כלומר בכלל מה שאמרתי לך נתבארה שאלתך שכבר אמרתי לך תפלת ערבית רשות דהא אתכלילת בצלותא דיומא אבל ת"ח אוסיף לך ביאור וארחיב לך הענין הני תרי זמני דתרי צלותי יבאר סוד הזיווג העליון הקדוש על איזה אופן יוחס מצדנו ואם הענין נסתר מסור ליודעי מדין יראי ה' וחושבי שמו המסלקין כל דמיון ההגשמה ממחשבותיהם לא מהם ולא מהמהם ויאמר כי שני הזמנים בק"ר וצהרי"ם אשר בהם תקנו תפלת שחרית ותפלת מנחה הם סוד השני זרועות חס"ד וגבור"ה אשר כל מגמתם ותשוקתם לחברא יעקב בעדביה כלומר שמשפיעים במדתו של יעקב הוא התפארת השפעתם ימי"ן ושמא"ל בהמזגת החס"ד והפח"ד בהשואה רבה כדי שישפיע גם הוא בחלק נחלתו היא העטר' ומטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי והנה המטה בין צפון לדרום ואין צריך עוד לפרט אותה בפרט כי היא כלולה מהכ"ל ובכ"ל שמה והרי היא ברשו' בעלה ואינה רשות בפני עצמה ועל סוד זה אמרו תפלת ערבית רשות כי נתודעה לרשות ואין להזכירה לבדה כי כל עניני המלך והמלכה בלחישו ואין שם מאנשי הבית שם בבית כי היא מקבלת פרס אזי מהמלך ה' יתברך בהתיחדה עמו והוא סוד אמרם ז"ל יעקב משמש במרו"ם והכונה כי כבר ידעת כי מדתו של יעקב נקראת מרו"ם בסוד מרו"ם משפטיך ובסוד ואתה מרו"ם לעולם ה' ונקראת את"ה בסוד את"ה נורא את"ה כי כל שם ממדה זו אנו מדברים בו לנכח אשר על כן אנו אומרים בברכותנו ברוך אתה לשאלת צרכינו ובקשתנו להמשיך הרחמים והברכה אליה והנה בהתיחדה והזדווגה במדת יעקב העליון הנה הוא משמש עמה במרו"ם ונמצא כי תפלת ערבית נכללת ברשות בעלה ולסוד זה אמרו תפלת ערבית רשות. ולאו איהו רזא אלא לידעי מדין כי הם היודעים ומפשיטים הדברים מכל רעיון ודמיון גשמי והן המה אשר ניתן רשות להם לדמות צורה ליוצרה אתו רבי אבא. וההוא יודאי ונשקו ידוי כי טעמו צוף דבש אמרי נועם ורבי אבא הודה ולא בוש לומר עד יומא דין לא קאימנא במלה דא בר השתא לא כטבע רוב הלומדים היום בדרך ערמה ומרמה המסתפקים בדברי זולתם ומיחסים אותם אליהם אחרי שומעם אותם מפיהם הם האומרים לזולתם למדני ואני רבך: