בס"ת ויצא יעקב בקוטרא דסתימו מגו סתרא סתימאה וכו' הכוונה להודיע כי יעקב ע"ה בחר לו לחלקו זה השמש העליון ולא פנה רהבים ושטי כזב. ורצה לבאר איזה הדרך ישכון אור זה השמש ומאין מוצאו ותקופתו ומקום תחנותו במדת התפארת ואמר בדרך סוד בקוטרא דסתימו פי' בקשר הסתום שאין שם שום שכל והשגה מגיע מתוך הסתר הסתום שהוא הכת"ר הנעלם.
נפקא זוהר אספקלריא דנהרא הוא התפארת דנהרא מתרין גוונין הם גדולה וגבורה סוד הלבן והאודם. ומתחברן כאחד והיו לגוון א' כי הגוון הירוק כולל שניהם ממוצע מדין ורחמים. ארגמן איהו ירמוז כי שם יתערבו הגוונים והיו לגוון א' הוא גוון הארגמן הידוע. גם ירמוז כי משם נמשכים ד' מחנות שכינה הרמוזים בארגמן אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל והוא אמרו ביה כלילן רצוא ושוב כי הם החיות אשר עליהם נאמר והחיות רצוא ושוב לבקש פרנסתם מהאור העליון אינון נהורין לא מתעכבן למחמי כי לא יתפשם מראית עין וכברקים ירוצצו יופיעו ויעלמו. חבורא חדא אתחברא בההוא זוהר שהם מסכימים עמו ולמאמרו כסופה ירדופו בהאי זוהר שארי מאן דשרי יחזור למדת התפארת כי שם נרשם שם ה' יתברך הנכתב ולא נקרא שמא הוא לההוא דסתים ולא ידיע כלל הוא ה' הלבן אשר בכתר עליון שאינו נרשם בשום גוון רק בלובן שאין בו שום הרגש ולא כתיבה כלל. ואתה בני דע כי בענינים האלה הנוראים והנסתרים עשו משל ודמיון כדי שיצייר כל חכם בדעתו הענין הנסתר על מתכונתו כפי ההשגה האינושית וזה כי להיות ראש עולם האצילות בלתי נודע ונרגש יחסו אליו הלובן הזך אשר אין גוון כלל לקובעו בשם כי הלובן אינו גוון ונקרא בלשונם ה' הלבן להעלמתו וזה השם יתברך שמו אינו נכתב בשום רושם כי לבן הוא. ואשר שנמשך המעיין כאשר גזרה חכמתו נגלה השם הזה במשך הקו האמצעי ושם נכתב ואינו נקרא כלומר נרשם כולל כל הגוונים ארגמן הנוטה לכל הגוונין ואיך יקרא בשם. אח"כ נמשך המעיין וחנה במקום שחנה ונתגלה מצד פעולותיו ושם נכתב ונקרא אדנ"י יתברך הנה לך כי האצילות מאין תכלית לאין סוף הוא ענין א' ואחדות א' ולפי העלמתו בראשית המחשבה אין בו לא גוון ולא שם ולפי גלויו יותר נכתב ולא נקרא ולפי הגלותו כפי מעשיו נכתב ונקרא וז"א בכאן בהגיעו אל תפארת שמא הוא לההוא דסתי' ולא ידיע כלל כי שם נכתב ונרשם אותו שאינו נודע בשום רושם וכתיבה. קול יעקב אקרי וכו' כבר נתבאר זה הסוד בכמה מקומות כי הדבר הזה נמשל אל מוצאי האותיות החמשה הגרון והחיך והלשון והשפתים והפה כי לא יורגשו כי אם מפאת הקול הנשוא ברוח היוצא בכנפי הריאה והקול הוא הנשמע הוא קולו של יעקב שאינו נרגש במקורו בכת"ר עד שישמע קולו בתפארת וז"א בהאי אתחזי מהימנותא דכלא וכו' בהאי שריא יהו"ה שלימו דכל סטרין. איהו עילאה ותתאה כי אין זולתו ובלעדיו אין אלהים. הכא אשתכח יעקב שלימו דאבהן כלומר זו היא מדתו שנאחז בה דאחיד בכל סטרין במדת אברהם ובמדת יצחק. זוהר דא על ברירו דשמא דא אקרי יעקב פי' כי כבר אמרנו כי שם יהו"ה נכתב ולא נקרא והיכן נכתב ונקרא ונתברר במדת המלכות כי שם נקרא באותיותיו אדנ"י יתברך ובמדה הזאת שנתברר שם יהו"ה באדנ"י שם נקרא יעקב אמנם למעלה במדת התפארת נקרא ישראל והוא שביאר בהדיא ואמר תרי שמהן אקרי יעקב ישראל בקדמיתא יעקב ולבתר ישראל. בקדמיתא בהאי סופא דמחשבה כלומר בעטרת שהיא תורה שבע"פ המבארת תורה שבכת"ב שם נקרא יעקב בשמו הידוע והנגלה וימשיך הענין בתוארי המדה למה נקראת באר בסוד הואיל משה באר ובאר שבע ומבואר הוא ואמר מתחלה נכנס יעקב במדת המלכות היא האמונ"ה ובחינת האמונה הלא היא בעולם הקליפה כי יבחן האוחז בטוב או ברע ושהוצרך יעקב ליבחן כאבותיו כמו שנתבאר בויעל אברהם ממצרים שנכנס בשלום ויצא בשלום. וכן יצחק בארץ פלשתים וילך משם יצחק נכנס בשלום ויצא בשלום כן נרמז ביעקב בויצא יעקב מבא"ר שב"ע הידוע וילך חרנה להיות נבחן ומנוסה כאבותיו. ואגב ארחיה יביא ענין אדם הראשון ונח כי נבחנו בעולם הקליפה ולא עמדו בנסיונם כי מי ומי הוא הנמלט משחיתותו ויכנס בשלום ויצא בשלום רק האבו' אברהם ויצחק ויעקב. ומ"ש ביעקב כיון דעאל במהימנותא למיעל מנחתא לההוא סטרא. הכוונה כי בהיות כי יעקב בא לתקן מה שעוות הנח"ש יותר מכל אבותיו כי הוא השלם הנה יתחייב בהכרח שיתלוה אליו שרו של עשו ויאבק עמו להלחם עמו והיה נמנע מהנצל מידו כי אם ע"י תחבולה וערמה ובמנחה ההולכת לפניו אל עשו אחיו כי ע"י תחבולה נטל ממנו הבכורה והברכה. ועוד היום בגלות החיל הזה ע"י מסים וארנוניות ומתנות אומות העולם מתרצים:
ויצא רבי חייא פתח וזרח השמש ובא השמש האי קרא אוקמוה אז"ל וכי אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש אלא לומר שעד שלא ישקע שמשו של זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר יום שמת רבי עקיבא נולד ד' וקרו עליה פסוק זה יום שמת רב אדא בר אהבה בו נולד רב המנונא בריה וכו' ורבים כמו אלה במדרש אבל וזרח השמש דא יעקב כד הוה בבאר שבע ובא השמש כד אזיל לחרן דכתיב וילן שם כי בא השמש וכו' הנה מצינו חלוק בין המפרשים אם פי' וילך חרנה ר"ל ללכת לחרן כמו שפי' הגאון או שיהיה פירושו שהלך לחרן ומ"ש הכתוב ויפגע במקום יספר הכתוב מה דביני ביני קודם הגיעו לחרן וזהו האמת כפי הקבלה כי פי' וילך שהלך שכן מצינו שאחר שספר הכתוב החלום אמר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וירא והנה באר בשדה וכו' אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו יספר הכתוב מה שאירע ביני וביני ויהיה פי' הכתוב שיצא מבאר שבע והלך לחרן ושקודם הגיעו לחרן חלם מה שחלם כי כן דרך הכתוב לספר הכלל ואח"כ יפרט. ואתה רואה כי יצא להם הספק הזה אם הפי' הוא ללכת כפי' רש"י ז"ל או פי' שהלך לפי שכתוב מיד ויפגע במקום שנראה לכאורה שעל חרן הוא אומר ורש"י ז"ל כתב ויפגע במקום לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא מקום הנז' במקום אחר הר המוריה שנאמר וירא את המקום. והנה לפי זה על הדרך הזה נפל החילוק בין ר"ח ור"ש אם פי' ויפגע במקום הוא חרן או זולתו כי רבי חייא יסבור כי על חרן הוא אומר ויפגע במקום ולכן פתח וזרח השמש על יעקב כי הצדיקים נקראים שמש ע"ד והבאתי השמש בצהרים ואמר כי יעקב בהיותו בבאר שבע הוא זורח ובא השמש כד אזל לחרן והנה לפי דעתו חר"ן הוא מער"ב וכן קרא אותו מקומו כלומר המערב שכן בסוף הענין אמר כדין שמשא אתכניש ואזיל לגבי מערב נפק ממזרח דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזיל למערב דכתיב וילך חרנה והנה רבי חייא הגביל המקומות הללו ורמז בהם סוד השמש העליון שכל מגמתו ותקופתו על קצותיו דרום וצפון הכל הוא להשפיע במערב שהיא העטרת וקראה חר"ן יען היא כלולה מדין ורחמים והדין הוא המתחיל בה והיא נטויה לצדו בסוד שמאלו תחת לראשי זהו דעתו של רבי חייא כי חרן רמז אל העטרת שהוא מער"ב כי נקראת מער"ב לפי שהיא מעורבת מאור וחשך וכל הגוונים שם מתערבים אמנם רשב"י ע"ה ימאן זה תיוחס העטרת אל חר"ן וזה לפי שהעטרת חלקה הוא ארץ הקדושה וחרן היא חוצה לה והיא חלק הנכרי ורשותו ואין נכון ליחס מלת מקו"ם אל חרן כמו שפי' רבי חייא בפתיחתו ואל מקומו שואף זורח הוא שם כי מקומו של שמש ומגן ה' היא העטרת סוד ארץ ישראל בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו שהיא העטרת ולכן אמר נפק מכללא דארעא דישראל דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזל לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה ארעא דרשו אחרא כי שם יבחן כאבותיו בחוצה לארץ והנה רבי חייא חזר לחזק טענתו ואמר כד אזיל שמשא למערב הא מערב אקרי מקומו כלומר אודי לי מיהת כי מער"ב נקרא מקומו של שמ"ש לפי שהוא כסא שלו והוא אתר דשריא עליה כי כן יעוד הכתוב ואל מקומו שואף זורח הוא ואגב ארחיה יבאר היאך יתכן לומר זריחה במערב וענין שואף מהו ואמר דאזיל לגביה ונטיל כל נהורין כלומר שהשמש הזה הנרמז בתפארת שואף ונוטל כל המאורות העליונים סוד ד' בתי תפלין חכמ"ה בינ"ה חס"ד וגבורה ובא וכל טוב אדוניו בידו ומשפיע אל מערב הנרמז בעטרתו לפי זה אמר כי סוד הענין התפארת נוטל הכל וקב"ה שהוא העטרת נטיל כלא כלומר כל מה שקיבל השמש במזרח נוטל המערב ובהיות כי המערב הנז' שהוא מקומו מלכותו בכל משלה הנה יוחס אליה חרן ג"כ. ולפי שנראה מדברי רבי חייא שבהיות העטרת במערב אזי נוטלת מה שנוטלת הפסיק רבי אלעזר להוציא נפקותא סיוע לאביו ואמר כי אין הענין כן אבל תעלה העטרת למעלה אל התפארת בסוד היא העולה ובכן תקבל פרס לא במערב והוא אמרו תפארת ישראל נטיל כלא כמו שאמרת אמנם כד אתמשכה כנסת ישראל לעילא נטלא אוף הכי כלא וא"כ יקראו שניהם שמש כי מטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי והוא אומרו עלמא דדכורא קב"ה וכן עלמא דנוקבא קב"ה לפי שאין בזה אלא מה שבזה והוא אמרו כמא דנפקי נהורין מהאי עלמא הכי נמי נטיל כלא האי עלמא ושניהם כא' טובים ושניהם יקראו מזרח דהא דא כגוונא דא וא"כ לפי זה אינך יכול לפרש הכתוב וזרח השמש ובא השמש על שני המדות זרוחה וביאה כי שניהם מזרחיים בהיותם יחד שהרי שניהם נקראים באר שבע יוב"ל ושמט"ה ושניהם נקראים קב"ה והוא אמרו ובגין דא באר שבע דא שמט"ה וכבר ידעת כי היוב"ל רמז לבינ"ה המוציאה העבדים לחירות והשמטה היא העטרת והוציא מזה רבי אלעזר נפקותא כי באר שבע הוא המערב כי המזרח והמערב א' הוא והוא סיוע לסברת ר"ש אביו ושיהיה לפי זה פי' הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע מער"ב וא"כ במה יוקים וילך חרנה אלא במה שאמר אביו ובכן אר"ש ויצא יעקב מבאר שבע דא מערב שנת השמטה וילך חרנה דא שנת ערלה בגין דנפק מרשו קדישא לרשו אחרא כי שם צריך ליבחן. וכד מטא לבית אל דאיהו רשו קדישא מה כתיב ויפגע במקום כי יספר מה דביני ביני וא"כ המקום הנז' בכתוב אינו נופל בחרן כמו שהוכיח רבי חייא כי אם בית אל:
ויקח מאבני המקום אבני המקום לא כתיב פי' אלו כתב אבני המקום היה משמע מהבא בידו המזומנים שם אמנם כתוב מאבני מהידועים ולפי שכבר נתבאר כי המקום הוא בית אל ושהרמז על השכינה תהיינה האבנים האלה רמז למרגלאן טבן דאינון י"ב אבנין עילאין הם סוד י"ב ההויות למספר בני ישראל אשר באו אחריהם אלף ורבוון לפקודיהם במספרם כמשפט כי בדוגמה של מעלה הם נקבעים והוא אומרו ותחות אלין תריסר אלף ורבבון אבני פסילין כלומר מתוקנין ונפסלין כתיקונן בגין כך מאבני המקום דא הוא מקום דקאמרן כלומר הרמוז במקו"ם בסוד ברוך ה' ממקומו. מראשותיו דמאן. יאמר כי תיבת מראשותיו אין לה הכריע אם הכוונה על מראשותיו של יעקב או אם הכוונה על מראשותיו של המקום הנז' שהרי כתיב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ויחזור מראשותיו אל המקום ואי תימא כמאן דשוי תחות רישיה ויחזור מראשותיו אל יעקב. לא אלא מראשותיו לד' סטרין דעלמא כלומר זה אי איפשר לפרש כי מראשותיו יחזור ליעקב כי אין לו אלא ראש אחד ובהכרח יחזור מראשותיו אל המקום שיש לו ד' ראשים תלת לסטר צפון ותלת לסטר מערב ותלת לסטר דרום ותלת לסטר מזרח ולא דק בסדר הקרנות. וההוא מקום עלייהו לאתתקנא היא השכינה הנרמז' במקו"ם שהיא רוכבת על ד' מחנותיה. כיון דאתתקן ערסא כי הוא תיקן תפלת ערבית ותיקונה היא שתהיה נשפעת מן מדתו וזהו שכיב בה והבן.
וע"ד וזרח השמש ובא השמש כלומר בא אל בית מלונו והוא היחוד הנרמז להם בזיווג כי שם עמד ונגנז האור: