והארץ היתה תהו ובוהו היתה דייקא מקדמת דנא תלגא גומייא נפקא מנה זוהמא בההוא חילא דתלג' במיא ואקיש בה אשא תקיפא והוה בה פסולת ואתעדיאת ואתעביד' תוהו מדורא דזוהמא קינא דפסולת ובוהו ברירו דאתבריר מגו פסולת ואתיישב בה.
וחשך רזא דאשא תקיפא וההוא חשך חפי על גבי תוהו על ההוא פסולת ואתתקנת מניה.
ורוח אלהים רוחא דקודש' דנפיק מאלהים חיים ודא מרחפת על פני המים בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת כטיסא דזוהמ' כד אבריר ואצריף זמנא ותרין עד דאשתאר דלית ביה זוהמא כלל כד האי תוהו אבריר ואצריף ונפק מניה רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים ההוא דחמא אליהו.
אבריר בוהו ואצריף ונפק מניה רעש דכתיב ואחר הרוח רעש.
אבריר חשך ואכליל ברזא דיליה אש דכתיב ואחר הרעש אש.
אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה תהו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא כלל לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי.
בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא אבנין משתקעין ומגו גליפא דתהו נפקי ומשתקעין תמן ומתמן משכי תועלתא לעלמא.
בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא ועל דא נקיבן ומפולמין הני תליין באויר' לזמנין תליין באויר' דסלקי מתמן לעילא לזמנין אטמרן ביומא דעיבא ומפקי מיין מגו תהומא לאתזנ' תהו מתמן דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תהו בעלמא
חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון. אשא סומק' תקיף בחיוו.
אשא ירוקא תקיף בציור אשא חוורא דכליל כלא חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתוהו.
חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו ורזא דא ותכהין עיניו מראות.
חשך פני רע דאסבר פנים לרע וכד אסבר פנים לרע כדין אקרי חשך דשארי עליה לאתקפא ליה ורזא דא וחשך על פני תהום רוח הוא קול דשארי על בוהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטרי' ורזא דא קול ה' על המים וכן ורוח אלהים מרחפת על פני המים אבנין משקען גו תהומי דנפקי מיא מנהון ועל דא אקרון פני תהום רוח אתקין ואנהיג אל אינון פנים פני תהום דא כמה דאצטריך ליה ודא במא דאצטריך ליה תהו עליה שריא שם שדי בהו עליה שריא שם צבאות חשך עליה שריא שם אלהים רוח עליה שריא שם י"הוה רוח חזק מפרק הרים שמא דא לא הוי ביה דהא שם שד"י שלטא עליה ברזא דסתרא דתוהו ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' דהא שם צבאות שלטא ביה ברזא דבוהו וע"ד אקרי בוהו רעש דלאו איהו בלא רעש ואחר הרעש אש לא באש ה' דהא שמא דאלהים שלטא ביה מסטרא דחשך. ואחר האש קול דממה דקה הכא אשתכח שם י"הוה ארבעה פרקין הכא דאינון פרקי גופא ואיברין ידיעאן דאינון ארבע' ואינון תריסר והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה הנה כתבתי לך הנוסח האמיתי בעבור שנמצא טעות בהעתקו' לעומק הענין.
ועתה אבאר המאמר כבר הקדמנו למעלה ענין התוהו הנקרא היולי בלשון הפלוסופי' הקדמונים אשר קבלו סודו מחכמי ישראל כלומר התוהו הנגלה לא התוהו העליון לפי שיש תוהו בעולם האצילות ותהו למטה בדוגמתו והם עליהם השלום לא גלו להם רק ענין התוהו הנגלה ההיולי לארבעה היסודות וכבר קבלנו כי אין דבר למטה שאין שרשו למעלה וכמו שיש חומר ראשון למטה שממנו הובדלו הארבעה צורות צורת האש וצורת הרוח וצורת המים וצורת העפר כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכו' דעות בארוכה וזה החומר הוא המתהה בני האדם לפי שהיה חומר דק נעדר מצורה וזה קשה לצייר בשום שכל שימצא חומד בזולת צורה כי כל חומר מורגש נמנע שיהיה בזולת צורה על כן הוא דבר המתהה בני אדם כי לא ידעו מהו ואם בהיולי הזה התחתון עמדו הלבבות מלדרוש היאך היה ומה היה כ"ש וקל וחומר בתוהו העליון המיוחס אל האפס ואל האי"ן המוחלט כי ידיעת מציאותו נעלמת מבני אדם ומעוף השמים הם הם המלאכים נסתרה כמ"ש והחכמ"ה מאי"ן תמצא שהוא היש הבא מן האי"ן כמו שאמרנו כי ידיעתו נעלמת מדעת כל היצור ואין כל בריה יכולה לעמוד על בוריו של דבר כי לא ידעו שהוא נמצא רק ממה שהמציא שהוא היש אשר יחסוה אל הנקודה אשר עליה חוגגת המחוגה היא המחשבה העליונה הנסתרת אשר על ידה הוציא ההויות מתעלום האפילה לאור כמ"ש ותעלומה יוציא אור והוא דבר מתאחד בעצם הרצון שהכל תלוי בו ומאצילות הזה נמשך אצילות ב' הוא משכן והיכל אליו בו יתכסה כי הוא מכסהו כנקודה בתוך העגולה כי כח העגולה וציורה אינה רק בנקודה אשר על כן נתציירה הה"א הראשונה שבשם בצורת ר כמו שכבר כתבנו ולזאת המדה שנקראת בינה בבחינ' שהיא אם כל ח"י וכל היצור מאבני הבנין יחסוה אל ההיולי הוא התוהו שאין בל' הקדש מלה שיורה עליה כי אם תהו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפסוק והארץ היתה תוהו והנה שורה חכמתו ית' הנעלמת כי בלתי הסדר הזה לא היה אפשר להמציא אבני הבנין שהם יסודות עליונים בהתיחס אל היסודות התחתונים לא שהם חומר ולא דבר מוגשם ח"ו אבל כל הנדבר בהם הוא מצדנו אמנם הכונה בכל זה לאמר כי כשיצא הרצון העליון להמציא העולמות רוחמי"ם וטבעיים ראה כי היה מן הראוי להוציא זולל מיקר הוא החשך כדי להוציא עוד יקר מזולל כי באופן הזה ימצא עולם הבחינה ויתעלו הנבחנים יותר והרבה מאוד ממה שהיו בשרשם כמו שיתבאר בענין הנסיון ב"ה וזה בהמציא מדרגות זו למטה מזו וכל מה שיתרחקו מעצם האור יתפעלו מגניזת האור ויובדלו כפי מרחקם ממנו כי כל מדרגה שהיא למטה מחבירתה היא חסרה יותר עד הגיע הדבר אל המוצק הזה אשר אין חקר ומספר למדרגות שנשתלשלו זו מזו עד ההיולי התחתון אשר לזה כיוון בעל ס' יצירה באותה המשנ' עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו' שתים רוח מרוח שלש מים מרוח חקק וחצב בהם תוהו ובוהו ורפש וטיט אמר שנשתלשל זה מזה עד בא הטיט והרפש שהוא החומר הבא מן התוהו שאין בו ממש אל הבוהו שיש בו ממש כי מלת בוהו יורה על ממש כלומר בו הוא מה שהוא:
והנה בהיות האמת כי גזרה חכמתו להמציא ולהאציל מאורו עשר ספירות שהם מלבושיו אשר בהם יתכסה האור העצום כי הם אספקלריאות שנראה מאמצעותם האור חוייב ג"כ להמציא תחתיהם עשר כנגדם בדמותם לא בצלמם כי זה לעומת זה עשה האלהים והם העשר של הקליפה נמצא לפי זה כשם שנמצא למעלה בעולם האצילות מדה נקרא' תוהו בהתיחס אל ההעלמה כן בעולם הקליפה חוייב להמציא דוגמת התוהו ההוא המתהה בני אדם הוא ההיולי אשר הוא התחלת הארבעה הצורות והוא נושא אותם כי לא יחולו הצורות רק על החומר ובו יובדלו אמנם החומר ההוא קודם שקבל הצורות לא היה נודע לו שום ענין ועל התחלת גלוי הצורות הללו אמרה ורמזה התורה והארץ היתה תוהו ובוהו וכו':
והנה התחיל בעל המאמר להודיע כי מלת היתה דייקא כמו שאמר היתה כבר ויתבאר זה לפנים במה שאמר סוספיתא דקלמרי גו קולטוי בע"ה וקודם שאבאר ענין המאמר צריך אתה לדעת כי חכמי הקבלה ע"ש כשהם רוצים לגלות סודותיהם המקובלי' אצלם מסודות התורה מגידים הענין במורגש ורומזים למעלה אל המושכל וזה נפי שכל דבר מורגש בערך המושכל הוא כדמיון הגוף אל הנפש כי לא יודעו כחות הנפש רק מכחות הגוף וכמ"ש ומבשרי אחזה אלוה לפי שבגוף יובדלו כחות הנפש ואם היא אחת בלתי נחלקת הנה היא נחלקת באיברי הגוף ובהם היא נגבלת והיא בעצמה בלתי נגבלת והבן זה הענין מאוד מאוד כי ממנו תבין שיש לו ית' כח בגבול מבלי גבול והם ספירותיו ית' שהם כח שלם וכח חסר כשהם מקבלו' מהשפע הבא משלמותו ית' הם כח שלם ובהמנע השפע מהם הם כח חסר ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון כפי המקבלים. ולסבה זו תמצא לחכמי הקבלה פעם מדברים בענין התוהו הזה בעולם האצילות במדת הבי"נה כי היא כדמיון היולי אשר היו צורות האבנ' העליונים נעלמים בקרבה עד שנגלו ונעשו בוהו כלומר שילבשו צורה כל א' ואחת מדין או מרחמים:
וזהו כוונת רז"ל באמרם תוהו זה קו ירוק המקיף את העולם כלו בוהו אלו אבנים מפולמות פי' מלוחלחות וכוונתם בזה כי תוהו רומז אל מדת בינה הנעלמת אשר היו הבני"ם הם הם האבני"ם המלוחלחות המוציאות השפע מן הכח אל הפועל היו נעלמים בה ולא נגלו צורותיהם והנה יחסו המדה הזאת אל קו ירוק לסבות. האחד לפי שהקו הוא ההתפשטות הנקודה וכן הבינה היא היתה אם כל ההתפשטות. ויחסוה אל גוון הירוק לפי שהוא התחלת הגוונים במציאות הצמיחה כמו שנראה מטבע צמחי האדמה שתחלת הגלותם הוא גוון ירוק ודע כי מלת ירוק בלשוננו כולל שני גוונים א' תכלתיי וא' כרתיי הוא שאמרו במשנה ר"א אומר עד שיכיר בין תכלת לכרתי כי שניהם קרובים זה לזה ולא יוכרו עד שיאור היום וזה הגוון נראה בתחלת צמיחת הירק גוון בין תכלתיי וכרתיי ולכן יחסו המדה הזאת אל גוון ירוק וזה הגוון הוא מקיף את העולם כלו כי כן נראה באופק הנראה לעינינו המקיף את העולם בתחלת הבקר ובתחלת הערב אם לא ימצאו אידים עולים מן הארץ ויהיה האויר זך יראה קו ירוק סביב הארץ באויר השמים הסמוך לארץ הנקרא אופק הנה הגוון הזה מורה על התחל' בין בבקר ובין בערב וקורין אותו חכמי הטבע אל טאוק אל זאראק באלערבי ולכן דמו כל התחלת הגלוי אל גוון ירוק ונחזור אל הענין כי חכמי הקבלה ע"ה פעם ידברו במורגש וכוונת' ג"כ במושכל ופעם במושכל וכונתם ג"כ במורגש כי זה לעומת זה עשה האלהים. והנה המאמר הזה מגיד למעלה ורומז למטה והוא אומרו והארץ היתה כלומר הארץ העליונ' מקודם הגלוי בעמקי האי"ן כמו שאני עתיד לבאר במשל הקלמרי גו קולטוי. וביאור הענין דומה אל הטבע לפי שטבע כל הדברים משם נמצאו ויצאו ונתגלו מן המופלא אל המושכל ומן המושכל אל המורגש ומן המורגש הוא הרשום אל החקיקה ומן החקיק' אל החציב' שהם האברי' הרמוז' באבני הבנין ואחריה' מדרגות רבות כהנה וכהנה. ולבאר זה אמר תלגא גו מיא נפק מינה זוהמא ככר ידעת כי ההויות העליונות אחרי הגלותם נתיחסו אל המים היורדים והנגרים ממקורם והוא סוד המים העליונים היורדים אל העטרת ונעשים שם מים תחתוני' כי כל דבר הנמשך ממקורו נקרא תחתון ושם עמדו המים ונעשו של"ג בסוד מאמר רבי אליעזר הגדול הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסא הכבוד הנה דמה ההויות ההם אל המים הקפואים כשלג שאינו ניגר כי אם בחום היום כמו שביארנו ובהיות שהמים ההם הרמוזים נעשו שלג היו הכנה להמציא מהם חומר מוקשיי הוא הזוהמא הנאמר בכאן ששבו קצת המים הקפואים ההם עפר כי כן שני אלה היסודות המים והעפר קרובים זה לזה במקום תחתונים להיות שניהם בקורבה אחת לפי טבעם כי קצת המים הקרובים אל העפר שבים עפר וקצת העפר הקרוב אל המים מתמסמס ושב מים וזה נראה לעין שאם יבושלו המים גם כי יהיו צלולים עד מאוד הנה ישאר בתחתית הכלי קצת עפרורי' והסבה בזה להיות חלקי שניהם קרובים בכח ההיולי שיצאו ממנו הנה א"כ השלג שהוא חלק מהמי' ישוב עפר וחומר נפסד להיות מיכן אל הצמיחה כי לא יצא דבר נפסד רק ממקור משחת הוא החומר אשר נתגלגל מיקר אל זולל כפי התרחקו מהסבה. וביאר כי סבת ההוויית הזה הוא הזוהמא הנז' ואמר בההוא חילא דתלגא במיא אקיש בה אשא תקיפא והוה בם פסולת ואעדיאת כי בכח הקפאת השלג המוקשיי הכה כח האש החזק ונעשה פסולת וחומר נפסד והרה ללדת להצמיח מוצא דשא אשר נראה ממה שאמרנו כי הוצרך תחילה להקפות המים להיותם מוכנים לקבלת צורת החומר שאם לא הוקפאו לא היה נמצא החומר והפסולת ההוא הצריך לעולם ההוייה וההפסד ויתבאר לך הענין זה ממאמרם ז"ל נעץ גבריאל קנה אחד בים ונעשה ממנו כרך גדול של רומי כי כפי פשטו יאמר כי בדרך טבע יתכן כי בהקבץ מעכרירות המים הנוהמים ונקוים סביב קנה אחד מעט מעט יתרבה עכרירותם ויתעבה ויעשה ממנו חומר מוקשיי ופסולת גם כי הכוונה להם ז"ל למעלה כי מתגבורת מדת הדין המיוחס להם אל גבריאל נעשה כרך של רומי כי משם יונק כח האדום האדום ההוא מכח האש והכל כוונה אחת כי אין מה שבטבע אלא במה שבמושכל:
ואחר כך שב לבאר הענין בפרט ואמר כי תוהו הנזכר בכתוב הוא מדור הזוהמא וקן הפסולת שהוא הרפש והטיט וכדי שיתצייר זה הענין בדעתך אביא לך משל אחד הביאו ספר תחכמוני בפי' המשנה שזכרתי למעלה מספר יצירה עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של ח"י העולמים וכו' שתים רוח מרוח וכו' פירש הוא ז"ל הא כיצר הוציא הב"ה רוח מרוחו הקדוש וחקק וחצב באותו הרוח שנפח והוציא חללו של עולם לד' דפנות העולם מזרח ומערב וצפון ודרום ורוח בכל א' מהם. ואמר הוא ז"ל וברשות האל יתברך ממשל אני משל בהבדלת אלף אלפי אלפים וריבי רבבות לאין חקר ומספר בין קדש לחול ובין הטהור למה שאינו טהור ובין חזק ואמיץ בכחו ובגבורתו ובין האנוש החלש בכחו ובגופו ובין החי והקיים לעד ולנצח נצחים מאומן של זכוכית כשיחפוץ לעשות כלי של זכוכית לוקח בכלי ברזל נבוב בקנה מן הזכוכית הניתך בכור הכבשן ונופח בפיו ועובר הרוח בתוך הקנה הנבוב אל הזכוכית הנתכת הדבוקה בקצהו והזכוכית נמתח ונעשה כלי גדול או קטן בין כדוריי בין בן ד' דפנות בין ארוך בין רחב ככל אשר יחפוץ האומן והאל הגבור והנורא בכחו הגדול הוציא רוח מרוחו ונמתח חללו של עולם עד הגבול אשר גזרה חכמתו ואמר לעולם דיי הנה החכם הזה ז"ל ממציא זה המשל לשכך את האוזן גם כי אין הנדון דומה לראיה ואני אעוררך על זה הענין רצוני על כי התוהו הזה יתחייב ממנו החשך וההחשך יתחייב החומר. וגם יצוייר בשכלך מה הוא ענין התוהו המתמיה בני אדם וזה כי כבר הוא מוסכם בין כל חכמי המחקר הכרח המנע הריקות כלומר שאין מקום פנוי וריק בעולם ואין חלל בלתי נמלא באויר כי הוא מן הנמנע להמציא שום חלל ריק מאויר והנה נמצא כפי הטבע איפשרות להמציא חלל בזולת אויר וזה שאם נקח כלי זכוכית באשישה או כדומה לה ונשים האשישא על אבן של שיש או של ברזל ויהיו פני האבן והברזל שטחיים שוים וישימו על האבן עגולה של בצק סביב דופני האשישה כדי לשמור האויר שלא יכנס באשישה המושמת עליו עוד ישימו נר אחד תוך האשישה על האבן הנה יתמיד חיות הנר עד שיכלה האויר שהיה באשישה ומיד יכבה הנר כי אין חיות הנר רק באויר וכשיכלה האויר בשאיפת הנר ישאר החלל ההוא ריק מאויר ואם תשא האשישה למעלה תנשא האבן עמה להעדר האויר שהיה מפריד בין האשישה והאבן והנה שבו גוף אחד האשישה והאבן והוא דבר מתמיה כי ימצא חלל בזולת אויר ונקרא החלל ההוא ערום מצורת האויר כי לא יכחיש השכל שנשאר החלל ההוא ריק מאויר שאם היה שם אויר לא יכבה הנר והוא דבר מתמיה כפי הטבע וזה החלל נקרא תוהו שאין בו ממש שאלו היה שם אויר לא היה נושא הכלי את נושאו והוא סוד נוטה צפון על תוהו וכבר ידעת מ"ש ז"ל שהפאה ההיא של צפון חרבה וערומה מכל צורה כי על כן ייחס אליה התוהו והוא סוד תולה ארץ על בלימה שאלו היה בפאה ההיא שום חלל מלא לא תעמוד הארץ תלויה על בלימה יתעלה שמו והדרו וזרועו החזקה המקיימה על תוהו המתמיה בני אדם שהוא דבר נמצא ריק וחלל בלא צורה לא מאויר ולא מזולתו וחוייב להמצא מהחלל ההוא הנבוב חושך בהעדר האויר ממנו ומהחשך חויב להמציא חומר ממשיי והעד על זה חשך מצרים שנאמר וימש חשך ובמדרש אגרה מלשון והיית ממשש בצהרים שהיה כפול ומכופל ועב שהיה בו ממשות נתפס בידים והיה כל כך עב עד שאמר ולא קמו איש מתחתיו אם ישב לא היה יכול לעמוד עמד לא היה יכול לישב למדנו כי מן התוהו נמשך החומר והוא מ"ש המאמר תוהו מדורא דזוהמא קינא דפסולתא כי היה התחלה לחומר. ובוהו ברירו דאתבריר מגו פסולת פי' שהוברר ונזדכך הפסולת ההוא החשוכיי ויצא מזוקק לאור כאשר יבאר בסמוך והנה הארכתי מעט בזה הענין להרחיב מעט השכל כפי ההשגה האנושית לא כפי עצם הבריאה ח"ו כי לא ידענה בלתו יתברך אמנם אנחנו כדמיון הסומא אשר יכה ניצוץ השמש על עיניו ומצייר מציאות האור ואינו רואה את כל מאומה בידו ועל כל זה יזונו עיניו מעט ויהנו ממנו וכן אנחנו יהנה שכלנו האנושי בהמצ' בדבר הטבע דבר דומה אל שרשו בנגלה כי סוד הענין הזה הוא למעלה ודוגמתו למטה כמו שאמרתי ואמרתי זה לפי שלא ראיתי בכל הספרים ומפרשי מאמרי הזוהר לא בפי' החכם ה"ר מנחם רקנאטי ז"ל ולא בספר זולתו מי שביאר המאמר הזה מראשו אל סופו רק לוקחים קצת דברי המאמר מניחים העיקר:
ואחר שביאר ענין התוהו והבוהו הוסיף לבאר סוד החשך והרוח ואמר וחשך רזא דאשא תקיפא וכו' סוד האש החזקה שהיא מדת הגבו"רה שנתיחסה לשמאל והוא המכסה על תוהו הנמשך ממדת הבי"נה על אותו הפסולת והזוהמא אשר נמשך מהתוהו ונתחזק ממנו כי מכח התוהו נמצא וז"א וההוא חשך חפי על גבי תוהו וביאר ואמר שרצונו לומר על גבי תוהו על הפסולת הנמשך ממנו אשר בו נתחזק וזהו על ההוא פסולת דאתתקף מניה. ורוח אלהים מרחפת רוחא דקודשא דנפיק מאלהים ודא מרחף על פני המים כלומר אותו הרוח הראשון שנסתלק ונשאר תוהו בהעדרו הוא מרחף על פני הבוהו שקבל צורה שהוא מקיימו והוא סוד המים הנרמזים באבנים המפולמות ואמר שלא הוברר מהתוהו הבוהו ער שנשב זה הרוח והכן הוברר מתוך הפסולת מעט מעט כדמיון הכסף המעורב בסיגים הנצרף בכור פעם ושתים עד שנשאר הכסף מזוקק ואמר כך האי תוהו אבריר ואצריף ונפק מניה וכו' אמר שהסיג הנמשך למטה בקליפות האגוז רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים הרמז לכחות הדין הוא אותו שראה אליהו כי בד' קליפות האגוז היה צופה מה שלמעלה במרכבה הראשונה כמו שהיה צופה יחזקאל כמ"ש והנה רוח סערה באה מן הצפון וכו' ואמר שגם הבוהו נצרף ויצא ונמשך ממנו למטה סיג הרעש שגם הבוהו יש בו רעש כי אין מדה שלא ימצא בה דין ורחמים ונקראת לפי רובה אם רובה דין נקראת מדת הדין ואם רובה רחמים נקראת מדת רחמים הוא שראה אליהו ואמר ואחר הרוח רעש. ואמר שגם החשך נצרף ונזקק ויצא ממנו הסיג למטה והוא האש והסתכל כי באלה השלשה אבות שהם התוהו והבוהו והחשך זכר הסיגים שיצאו מהם שהם רוח סערה ורעש ואש שהם השלשה קליפות האגוז החיצוניים אמנם משהוברר ונזקק הרוח אמר אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה לא אמר אצריף ונפק מניה כמו שאמר בשלשה אבות ראשונים רק אמר ואתכליל והרמז על הקליפה הדקה הקרובה אל מוח האגוז הנרמז במראת יחזקאל בנוגה לו סביב כי הוא זכר תחלה והנה רוח סערה סוד הערלה העומדת בחוץ כי בה צפה איוב כשענהו האל יתברך שנאמר ויען יי' את איוב מן הסערה בנון כפופה ולא פשוטה להורות כי לא היה שם הנו"ן פשוטה המשפעת רק קליפתה ולכן אמר באה מן הצפון הידוע אשר ממנו תפתח הרעה שהוא מסביר פנים לרע כאשר יתבאר ואח"כ אמר ענן גדול היא הקליפה השניה לה ואח"כ ואש מתלקחת היא הקליפה השלישית אליה ואח"כ אמר על הרביעית הדקה הקרובה אל מוח האגוז ונוגה לו סביב כי יש לקליפה הזאת נוגה ומתנוצצת באויר לסבת קורבתה אל הפנימי ואל זה רמז המאמר הזה באמרו אבריר רוח כלומר רוח אלהים חיים ואתכליל ברזא דיליה לא אמר ואתכליל ביה שהיה נראה כי הוא הוא ביחוד אבל אמר ברזא דיליה כלומר בסוד זולא כמוהו בשלימות כי אם בדמיון:
ואחר שזכר מציאות הוויות האבות שהם התוהו והבוהו והחשך והרוח ומה שנמשך מהם לוה שב לבאר ענין התוהו והבוהו מהו המובן מענינם ומציאותם וכבר קדם לנו מהו ממה שכתבנו בו תוהו דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא כי הוא דבר ערום מכל צורה ולא יקרא לו שם ידוע רק תוהו לפי שעדיין לא קנה צורה שיקרא שמו עליה ולא גוון כלל שיאמר עליו שהוא אדום או ירוק או שחור וזולתו מהגוונים. כד מסתכלן ביה לית ביה דיוקנא כלל פי' אם נבוא להתבונן במהותו לא נשיג בו לא צורה ולא דמיון. לכלא אית לבושא לאתלבשא בו האי דאתחזי ביה וליתיה כלל דלא הוי אמר כי כל הנמצא ממנו שקבל צורה הוא לבושו כי צורתו היא לבושו זולת זה התוהו שנראה בו הלבוש ואיננו. וממה שכתבתי בדמיון חלל האשישה אחר כלות האויר שהיה שם בתחילה בשאיפת הנר תבין אמרו דאתחזי ביה וליתיה כי מתוך האשישה אנחנו רואים חלל ואין שם לא אויר ולא זולתו וא"כ נראה שם דבר שאינו וז"א וליתיה כלל ולא הוי ואל תרחיק המשל והדמיון הזה מדעתך כי הוא יורנו על כי יש דבר נמצא מזולת לבוש וצריך אתה להמשל ואל הדמיון הזה במקומות רבים כאשר יבוא בע"ה. וביאר הבוהו ואמר להאי לבושא אית לבושא ודיוקנא והשם מורה כי בו הוא דבר הנתפס והניכר שבו נתלבש התוהו להגלות ואמר כי הסוד הזה הם האבנים המושקעות ומתוך חותם התוהו יצאו להמשיך המים והשפע בסבת הצורה שקבלו שאלמלא הלבוש שלבשו לא היה יורד שפע לעולם שבהם יתגשם השפע לעולם המוגשם והוא אמרו בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא ומ"ש וסלקי מתתא לעילא הכוונה להודיע שהאבני"ם האלה הרמוזים יש בהם רוח אלהים חיים ומגמתם תמיד לקבל ממה שלמעלה מהם ולהשפיע לשלמטה מהם כי הם החיות העליונות אשר תמיד רצים ושבים אלא שנתיחסו אל האבנים לשתי סבות הא' לרמוז על בנין העולם שאין בנין בלא אבנים והב' לרמוז על ההשפעה היורדת באמצעותם לעולם כדמיון האבנים והסלעים שיוצאים מהם המעיינות והנהרות ואמר כי על רמז זה נקראו אבנין נקיבן ומפולמין פי' נקובות להשפיע ומפולמין מלוחלחות ומליאות מכל טוב ומ"ש הני תליין באוירא לזמנין תליין לזמנין אתטמרן הוא רמז לגלוי השפעותיהם או להעדרם כפי כושר מעשה התחתונים לפעמים משפיעים לפעמים הם נסתרים כאלו הם בהסתר פנים בב יכול לגבי התחתונים ביומא דעיבא ביום חרון וכעס כמ"ש סכותה בענן לך מעבור תפלה והסתכל שכתוב סכותה בה"א בב יכול הה"א האחרונה שבשם היא בהסתר פנים על כנסת ישראל והפנים המאירים נסתלקו ממנה הוא נרמז ביומא דעיבא ומ"ש ומפקי מיין גו תהומא לאתונא מתמן תוהו מכאן תבין כי יש תוהו עליון בעולם האצילות כמו שאמרתי ויש תוהו למטה בעולם הקליפה ואלה האבנים ממשיכים מים ושפע תוך התהו"ם הנרמז לרגלי החי"ה היורדות מות ומתמצית השפע ההוא ניזון התוהו התחתון שהוא ראשית עולם הקליפה ומ"ש דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תו"הו בעלמא זה יתבאר ממאמרם ז"ל ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של טבריה ומהלך בימה של סבבי ומהלך כימה של עלית ומתגלגל ויורד לים הגדול ויורד לפיו של לויתן שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו ואמרו אימתי בהמות בהררי אלף בטוח בזמן שיגיח ירדן אל פיהו של לויתן ואמרו זה לפי שזה הכתוב מדבר בבהמות בהררי אלף. וסוד הענין הוא כי הירדן הוא רמז לי"אור דין וכי הוא יורד מדן שהיה דגלו לצד צפון והוא יורד ממערת פמיאס כלומר מתעלום הבי"נה כי שם הדין נעלם בסוד יהו"ה הנקוד בנקוד אֱלֹהִים כי שם חלקת ומקור הדין ורמוזה במערת פמילאס לרמוז שהיא מערה של אהי"ה שהוא הכת"ר שבה מפקיד כליו והאבנים נחצבים ממנה וכן עולה פמייאס כ"א במ"ק כמנין אהי"ה והם עליהם השלום מדברים בדרך חידה ומשל ונושאים משליהם על שמות המקומות אשר הם מתעסקים בהם כאשר נבאר בעז"ה בחידת בריה דרב המנונא סבא בשם מקום שנקרא לו"ד אמרו שי"אור הדי"ן מקורו הנעלם הוא מערת פמייאס ויורד ומהלך בימה של טבריה הרומז למדת החס"ד שהיא ימה של שכי"נה כי מימי החסד עושים אותה ים וכן עולה במ"ק חס"ד טברי"ה. ומהלך בימה של סבכי הרומז למדת הגבו"רה שמשפיע בה הדין שהוא מקום סבוך קרנותיו של אילו של יצחק פי' סבון הדין משם הוא יורד. ומהלך בימה של עלי"ת ונוסחא אחריתי חי"לת והרמז אל מדת התפארת כי הוא גולת עלית על העטרת שעיקר הרחמים וההמזגה ממנו הוא כמעשהו. או חילת מענין חי"ל שלו. והסתכל שלא אמר בימה של טבריה ובימה של סבכי מתגלגל אלא מהלך ובימה של חילת אמר מתגלגל לפי שהוא מתגלגל דרך הנצח וההוד והיסוד אל הים הנזכר. וכבר ידעת כי שבעה ימים הם ולא האריך בעל המאמר רק בשלשה מהם שהם האבות והכולל אותם שהוא הים הגדול. ומ"ש אח"כ ויורד אל פיו של לויתן וכפי הרמז הלוי"תן הקדוש הוא בן זוגה של עטרת והוא המשפיע בה ואיך יקדים הי"ם אל הלוי"תן בלשון המאמר. אמנם כי צריך אתה לדעת כי יש ולויתן קדוש ולויתן בעולם הקליפה זה דג טהור וזה דג טמא ומתמצית הלויתן הטהור היורד אל הים יזון הנחש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו כאשר יבוא במקומו ב"ה ולויתן הזה הנז' בכאן הוא לויתן נחש עקלתון כי פיו פתוח אל מימי הירדן הוא יאור די"ן הנרמז אל מדת הדין ובהגיע הירדן אל פיהו בהמות בהררי אלף בטוחות והם אוכלוסין של לויתן נחש בריח כי אז יחלק להם טרפם ומזונם בסוד הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם כי עיקר מזונם הוא בא ממדת אל ח"י על ידי העטרת וכבר ידעת כי מכח הנחש והבהמות מתגבר היצר הרע בעוצם והוא סוד אמרם סרס את הזכר והרג את הנקבה כדי שלא יתרבה היצר הרע ויחריב העולם והנה היצר הרע הוא שמחת וחדות העולם הזה ושטותו וסכלותו וסכלות כל שנמשכים אחריו בזה העולם כי יערב לנפשם תאוותו הנהיה והמשברת גופם ואין לך שטות וסכלות גדול מזה וזהו אמרו והתקין מיין גו תהומא לאתזנא מתמן תוהו הוא התוהו התחתון דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תוהו בעלמא יגיד כי מן התוהו נמשך השטות שהוא שמחת העולם הגשמי הזה לסבת החומר שנמשך משם:
ואחר שביאר ענין התוהו והבוהו ומה שנמשך מהם למטה שב לבאר ענין החשך הנדבר מהו ולמה נקרא חשך וכמה גוונים יש בו כי הגוונים מורים על תוקף הדין ורפיונו והתחיל ראשונה בגוונים ואמר כי שלשה מיני מראות הם ואחד כולל את כלם וסוד ד' מראות הללו למטה בקליפה אמרם במשנה ארבעה אבות נזיקין הם השור והבור וכו' ואמרם בנגעים מראות נגעים שנים שהם ארבעה רומזים בדבריהם עליהם השלום כי שורש הנזקים והנגעים הם מרכבת הקליפה כי אין מרכבה פחות מארבעה כי זה לעומת זה עשה האלהים. ואמר שהם אש שחורה ואש אדומה ואש ירוקה והרמז על חוזק הדין ורפיונו כי הגוון השחור מורה על תוקף הדין ועביו והגוון האדום מורה על דין חזק ויסורים קשים ורעים ולא כ"כ חזק כגוון השחור כי מנפש ועד בשר יכלה הוא המות המחשיך פני הבריות והגוון הירוק על הדין הנרפה הממוצע כי יש בו קצת לבנונית והגוון הלבן מורה על הרחמים. וזכר המראות הללו מלמטה למעלה כי כל עוד שכח הדין יורד למטה הוא מתחזק. וכוונתו באמרו בגוון תקיף בחיזו תקיף בציור הודיע כי המראות הללו אינם מוגשמות עבות כמראות המלובשות בחומר העשבים והצמחים או הבגדים הצבועים אבל הם מראות דקות למראה ולציור זולת השחור שהוא האחרון שהוא תקיף בגוון חשוך הרבה בלתי נראה לעוביו ולכן זכר בשנים הראשונים תקיף בחיזו ותקיף בציור ובאחרון שהוא הראשון ממטה למעלה שהוא השחור אמר תקיף בגוון. ומ"ש אשא חוורא דכליל כלא הוא הראש כי כל הקרוב אל עצם האור יותר מאיר ויותר זך ובהיותו ראש לכל הגוונים הוא כולל את כלם וכבר ידעת כי ראש כל הגוונים הוא הלבן אשר בו יתלבשו ותכליתם הוא השחור המכסה ומשחיר כל הגוונים וכבר ידעת אמרם על השחור אדום הוא אלא שלקה כי הגוון השחור הוא המכסה ומחשיך כל הגוונים וזהו מ"ש חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתוהו פירוש הוא המחזין אל התוהו התחתון ואמר על החשך הזה העליון שהוא אש ולא אש חשוך כי לא קנה שם אש חשוכיי רק כשהוא מחזק את התוהו התחתון כי כל דבר רוחני נקרא על שם פעולתו והסוד בזה ותכהין עיניו מראות כי מדתו של יצחק היא חשך בבחינת הימין שהוא אור ראשון ולכן פעלה מדתו בו ולפי שמשם יונקים כל המדרגות השמאליות בעלי הקליפה החשוכיות נקרא על שמם חשד לפי שהוא מסביר פנים אל הרע וזהו סוד ויאהב יצחק את עשו לפי שכחו של עשו יונק מצד שמאל ממדתו של יצחק וכל עלה רוצה להניק מברכתה לעלולה וזהו וכד אסבר אפין לרע כדין אקרי חשך דשארי עליה לאתקפא ליה כלומר לפיכך נקרא חשך לפי שהוא חונה עליו ומחזקו ונותן לו כח והסימן לאלה הארבע מראות קליפה בנגעי הבתים והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר הוא גוון שחור כמ"ש ושפלה איננה מן העור והיא כהה וכבר ידעת כי הקיר רומז לעטרת בסוד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר כאשר אבאר במקומו ב"ה למה נקראת קיר הנה נתבאר כי אלה המראות המיוחסות אל הנגעים הם למטה מן הקיר וזהו ותרא הן שפל מן הקיר. וצריך אתה לשמור הענין הזה בלבך לא יסור ממנו והוא כי גם כי מדת הגבורה מתייחסת אל החשך ח"ו ח"ו כי יצוייר שום חשך באצילות רק בבחינה שמדת הגבורה העלולה ממדת החסד ואין העלול בשלמות העלה כי זה חייב גניזת האור כאשר אדבר ב"ה בפ' יהי אור ויהי אור לזאת הסבה באו כל המדות השמאליות עלולות מהימניות עד הגיע הדבר אל פגימת הלבנה העליונה אמנם נקראת מדת הגבו"רה חשך לסבה זו ולסבת החשך הנמשך ממנה למטה בעולם הקליפה כי כל אומן מתכנה ע"ש אומנותו והסוד בזה וחשך על פני תהום כאלו אמר על פני תוהו כי תהום נגזר מן תוהו כמו ריקם חנם והוא התוהו התחתון אשר ברגלי העטרת הוא נקרא תהום רבה כמ"ש. ואמר כי כמו שהחשך הזה הנרמז הוא חונה על תוהו השפל ומחזקו ומסביר פנים אל הרע כן הרוח הוא חונה על בוהו ומנהיג אותו וגם סוד המים הנרמזים באבנים המשוקעים בתהום אשר על זה נקראים פני ורוח מנהיג לאותם הפנים והסוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים כי לא כתב מרחפת על המים אלא על פני המים הם אבני הבוהו העליון שהם האבנים המשוקעים בתהום התחתון ורוח אלהים מרחף עליהם כדי שיצאו מימיהם דא כמא דאצטריך ודא כמא דאצטריך כל עולם בפי מה שהוא צריך כלומר למעלה ולמטה כפי החק הראוי לו:
אחר כך אמר שעל כל אחד מאלה הארבעה שהם ארבעה קליפי האגוז ממונה שם אחד משמותיו יתברך והשמות עצמן מורים על עצמות המנוי והשלטנות אשר נתמנו עליו ואמר כי על תוה"ו נתמנה שם שד"י כדי שלא יתפשט התוהו בעולם יותר מדאי כפי מה שגזרה חכמתו ואמר לו די. ועל בוה"ו נתמנה שם צבאו"ת יען בוהו מורה על מציאות כמ"ש כי מלת בוהו מורה על מציאות כלומר בו הוא. ומציאות החיילים וצבאות מעלה ומטה יצאו ממנו. ועל חש"ך ממונה שם אלהי"ם לפי שהוא מורה על מדת הדין המחשיך פני הבריות. ועל רוח ממונה שם י"הוה שהוא שם המשכך הדין והמשקיטו נרמז בקול דממה דקה שהוא מדמים הדין בשובה ונחת וכבר ידעת כי הרוח הוא המחיה את האדם כי הוא מוצא פי י"הוה יתברך והוא הנותן שלום בין ההפכים. והביא ראיה לסוד זה נבואת אליהו ז"ל כשעבר על פניו צורת המרכבה אמר שראה רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים ואמר לא ברוח י"הוה כלומר שהיה הרוח ההוא רוח סערה לא רוח פשוט שיתיחס אליו שם יי' וזהו לא ברוח יי' אבל שם שד"י ממונה עליו שלא יחריב את העולם שהרי שם שדי ממונה על סתר התוהו.
ואחר ברוח רעש וגם לא ברעש ההוא שם יי' כי גם כי נרמז בבוהו אינו נמלט מרוח סועה מסער ורעש נמצא בו ולא יתיחס אליו שם ה' שהרי שם צבאות הממונה עליו המורה על מציאות הצבאות והחיילים היוצאים מן הבוהו הם ברעש ובתשואה רבה תמיד לשוב אל מקורם כי כבר ידעת כי כל מה שנתפשט מהנקודה הוא סובב סובב סביב הנקודה ולא ינוח והיא התשוקה הנמצאת בכל צבאות מעלה והוא סוד אמרנו והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומתם ואומרים ברוך כבוד יי' ממקומו משיגים מקום כבודו איה הנה נתבאר כי גם בבוהו נמצא רעש.
ואחר הרעש אש גם באש ההוא אין שם יי' מתיחס בו שהרי שם אלהים מורה על דין האש החזקה.
ואחר האש קול דממה דקה בקול הזה מתיחס שם יי' שהוא שם הרחמים המשכך והמשקיט הדין מזעפו ומנהיג את הכל ברחמים. וביאר שאלה הארבעה הנז' במראות אליהו ז"ל הם ארבעה פרקי המרכבה התחתונה שהם גוף ואיברים ידועים נרמזים באותם הארבעה העליונים וז"א ארבעה פרקין הכא דאינון פרקי גופא ואיברין ידיען דאינון ארבעה ואינון י"ב והכא שמא גליפא די"ב אתוון דאתמסר לאליהו פי' כי שם אדנ"י יש בו ארבעה אותיות ומילואו י"ב אותיית אל"ף דל"ת נו"ן י"וד והם סוד המרכבה המרובעת לארבע פאות העולם ארבעה יתידות ושתי מגרופיין לכל אחד ואחד בסוד הדגלים החונים לד' פאות אשר לכל ראש וראש היו שנים חונים עליו וזה השם וסודו נמסר לאליהו ז"ל במראה ההיא: