רבי חייא פתח לכן אנשי' לבב שמעו לי וכו' יתן טוב טעם ודעת לענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו על דרך הסוד והוא מענין הנדון כי יעקב עליו השלום היה גדול שבאבות ותמיד בעתוהו בלהות ומיני צער והקדים לזה ואמר ת"ח כד ברא קב"ה עלמא עבד ליה על דינא ועל דינא אתקיים כי הצור תמים פעלו וצדיק וישר הוא.
וכל עובדי דעלמא קיימי בדינא ולפי המדה הזו לא יחיה החוטא אלמלא ששתף הקב"ה מדת רחמים במדת הדין לתת אריכות אפים לעוברי רצונו.
ואי תימא דקב"ה עביד דינא בבר נש בלא דינא כלומר בראותך צדיק ורע לו. הא אתמר כלומר הנה זאת חקרנוה כן היא דכד שריא דינא עליה דבר נש כד איהו זכאה בגין רחימותא איהו כי את אשר יאהב ה' יוכיח כי בהוכיחו אותו בייסורין המצא ימצא בייסורין ההם הטבה גדולה עמו כי יכנעו הכחות הגופניות המחטיאות את האדם אל הכחות הנפשיות ויחדל בזה מחטו לו יתברך הנה על הסוד הזה נקראי' יסורין של אהבה כי בהם יזכה לעה"ב.
וכד נשמתא חלשא וגופא תקיפא וכו' כלומר וכאשר תראה שום אדם תמיד בריא אולם לא יגיעוהו יסורין כלל דע שהוא שנוי למעלה כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואחר שכן הוא היה מן הדין שיחולו עליו יסורין להחליש גופו ע"ד מה שביאר לפנים וה' חפץ דכאו החלי והאיש הזה שלא נתייסר ביסורין אינו בן העה"ב ודא דתרגם אנקלוס ומשלם לשונאיו טבוון דאינון עבדי הרי שקראו שונא למי שלא נתיסר אבל אכל עולמו בחייו.
ובג"כ ההוא זכאה דאתבר תדירא רחימא דקב"ה כלומר וזה לך האות בכל בני אדם כי את אשר יאהב ה' יוכיח.
והני מלי כד בדק ולא אשכח חובא בידיה כי כשפשפש האדם במעשיו ולא מצא בידו עון אשר חטא אזי ידע שהם יסורין של אהבה שאם בדק ומצא יתלה שהם עונש ולא יסורין של אהבה.
הבא אית לאסתכלא בכמה סטרין כי קשה הדבר להבינו מכל צדדיו הראשון הוא כי איך יתכן שיהיה זה הצדיק המיוסר ביסורין קשים דבק באלוהיו ואלהיו עמו שהרי אין השכינה שורה מתוך עצבות כי מי שהוא עצב איך ימשך עליו כח עליוני להשרותו עליו והוא מתעסק בחוליו וביסוריו ולפי זה הוא מרוחק מכל השגה כי לא יחול הכח העליון רק מתוך שמחת הגוף כי הכחות הנפשיות תלויות בכחות הגופניות שהם כסא אליהם ויביא ראיה מועתה קחו לי מנגן דאלישע כי הוצרך לשמח את עצמו מפאת הכעס שהיה לו עם מלך ישראל ואם מפאת הכעס הוצרך למנגן כדי שתשרה עליו הנבואה כ"ש בהיות האדם שרוי בצער היסורין ואם כן איפה ואיה זה דבקות ימצא בו עם אלהיו. והראיה השנית מיעקב ע"ה שלא שרתה עליו נבואה מיום שנאבד ממנו יוסף וכשנתבשר שהוא חי נאמר ותחי רוח יעקב. והשני שהרי ראינו כמה צדיקים שלא חלו עליהם יסורין מימיה' בשום פנים לא בחולי ולא במכאוב שיחליש גופם אבל תמיד הם בריאי' וטובי מראה וא"ת שהם צדיקים בני צדיקים וזכות אבותם מסייעתם וכמ"ש צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק הא קא חמינן צדיקים בני צדיקים ועכ"ז אתבר גופיה דידהו וכל יומייהו בצערא.
אלא הכא רזא איהו דכל עובדוי דקב"ה קשוט וזכו הה"ד כי פועל אדם ישלם לו וכו' אין הענין הזה מובן כפי פשטו מן הכתוב הזה דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה שהרי אנו רואים אדם צדיק וישר בכל מעשיו ומדקדק בהם הרבה ועכ"ז הוא מוכה אלהים ומעונה ואיה כי פועל אדם ישלם לו אמנם המקובל בזה הוא סוד הגלגול שזה הצדיק כבר באה נשמתו לעולם פעם ראשונה ולא תקן מעשיו ונתגלגל' נשמתו פעם שנית לתקן את אשר עותו ונתיסר ביסורין חלף מה שעות בפעם הראשונה וכל זה מרחמי האל על נשמת ישראל לבלתי ידח ממנו נדח וזהו כי פעל אדם ישלם לו מה שפעל בראשונה ישלם לו בשנית או בשלישית פעמים שלש עם גבר:
אשכחנא בספרי קדמאי רזא חדא ולגביה רזא אחרא חד דאיהו תרין כלומר כי הענין הזה הוא בסוד הטבע והתולדת שיחייב המולד על האדם להיות מצליח במעשיו ובריא בגופו או להפך. אמנם יש למעלה ממנו סוד אחר שיחייב על המולד להיות כן ולפי שהיה כתוב בספרי הקדמונים בלשון הזה דהא אית זמנין דסיהרא איהו בפגימו וכו' ויראה מזה כי הכל תלוי בשעת הנולד במולד לכן אמר אית רזא חדא ולגביה רזא אחרא חד דאיהו תרי כלומר ענין אחד הוא אמנם הם שנים מולד עליון ומולד תחתון וזה וזה אחד הוא כי זה תלוי בזה כי לא יולד האדם בשעה ההיא המחייבת עליו כך כפי מזלו עד שיחוייב זה מלמעלה בסוד הגלגול כאשר יבאר ומ"ש דהא זמנין אית דסיהרא איהו בפגימו ושריא בדינא ושמשא לא אשתכח גבה הכוונה למעלה בלבנ"ה העליונה כי על פיה יהיה כל ריב וכל נגע בתחתונים על ידי המזלות ומניעיהם וכלם באים מכחה.
ובכל זמנא ובכל שעתא אית לה לאפקא נשמתין בבני נשא תמיד היא מתעברת ויולדת נשמות לא תשקוט וכמא דלקטא בקדמיתא ואפיקא לון בפעם הראשונה קודם הגלגול כך השתא דאיהי קיימא בדינא בפעם השנית שהיא מליאה בדין להוציאם בדין לעולם כדי שתעניש על מה שעבר.
האי מאי דנקט לה בההוא זמנא להוי תדיר בגריעותא ומסכנותא אזלא לגביה וכו' כי על כך נגזר עליו שתצא נשמתו לעולם בשעה גרועה כדי לקבל עונשה על מה שעוות בראשונה ואתבר בדינא תדיר כל יומוי בין חייבא בין זכאה בין שיהיה בפעם השנית הזאת רשע או צדיק יקבל ענשו על מה שעשה בפעם הראשונה.
בר דצלותא בטיל כל גזרי דינין כי גדול כחה של תפלה כדאיתא בפ"ק דסוכה א"ר אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הב"ה ממדת רוגזנות למדת רחמנות נתבאר שהתפלה מהפכת המדה ומבטלת גזר דין.
וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו וההוא נהר וכו' הענין הזה נתבאר בתיקון ס"ט ז"ל לאו למגנא אוקמוה מארי מתניתין תעלא בעידניה סגיד ליה ואמרו מי שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו דהא דא אזיל בגלגולא עד דאערע בשעתא דאתברי ביה מששת ימי בראשית כדאמר קהלת לכל זמן ועת לכל חפץ כ"ח זמנין אדכר קהלת הכא עת ללדת עת לטעת עד להרוג עת לפרוץ וכו' ואינון י"ד י"ד יד ימינא רחמי י"ד שמאלא דינא. י"ד ימינא איהי פשוטה לקבל שבים דכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה ימינך ה' נאדרי בכח. יד שמאלא דינא בדינא דכתיב הנה יד ה' הויה יד ה' היתה בם להומם ובגין דא אית עת רצון דאתמר בה בזאת יבא אהרן אל הקדש. ואית עת דדינא דאתמר בה ואל יבא בכל עת אל הקדש ובג"ד אינון כ"ח יומי דסיהרא י"ד יומין איהי שלימתא וי"ד חסרה ומאן דאתיליד ביומי שלימותא איהו שלם בבנין בעותרא במזוני בחדוה בשלוה בבנינא בכל י"ד עתים לטובה. ומאן דאתיליד בזמנא דאיהי חסרה בכל י"ד יומין אלין איהו חסר איהי כגוונא דמסכנא בלא מזוני בלא בני. מאן דאתיליד באמצעיתא יהא בנוני וכל דאגרים דאתיליד ברישא או בסופא או באמצעיתא דא גלגולא דיליה דמחייב ליה ומאן גרם דא דאתיליד תמן בגין דמזליה גרים דאתחייב מלעילא קודם דאתיא לעלמא ובגין דא אמרו ליה לר' פדת אי בעית דאחריב לעלמא וכו' הנך רואה שתלו ימי הלבנה התחתונה המשרתת למטה בימי שלימותה וחסרונה בימי הלבנ"ה העליונה כשמקבלת שפע ואור או כשמקבלת דין וחשך ותלו מולד האדם למטה במולד העליון כי זה תלוי בזה ולא יבא דבר למטה במקרה רק בהשגחה גמורה כי חייב הדין שיולד האיש ההוא באותה שעה ובאותו רגע לקבל עונש על מה שעבר אם רב ואם מעט כפי מה שחייב המשפט כי המשפט לאלהים הוא והוא היודע והשוקל כל מעשה האדם. ומזה הטעם שהוא האמת והצדק לא יקשה ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו והוא מ"ש בכאן ובג"כ כל אינון דאתברו בהאי עלמא ואינון זכאי קשוט כלהו אתברו בהאי עלמא ואתדנו בדינא כי הדין דין. מ"מ בגין דההוא נפשא גרמה להו כי יביאה האל בגלגול לנקותה לבלתי ידח ממנו נדח והצור תמים פעלו והוא מ"ש ר' אלעזר כל מה דעביד קב"ה בדינא איהו לדכאה לההוא נפשא לאיתאה לה לעלמא דאתי וכו' ובגין לאעברא מינה ההוא זוהמא דקבילת בהאי עלמא וע"ד אתבר ההוא גופא כלומר ביסורין ואתדכיאת נפשא מזוהמת הפעם הראשונה מזוהמת הגוף הראשון. ובג"כ קב"ה עביד לההוא זכאה דיסבול יסורין כלומר נותן לו כח לסבול אותם יסורין והוא סובל מה שלא יסבלו אחרים שאלו יבואו היסורין ההם על זולתו ימות לשעתו והב"ה חפץ דכאו החלי וסובל מה שאין בדרך טבע כל אדם לסבול. וע"ד כתיב ה' צדיק יבחן ודאי כלומר כי הצדיק סובל מה שלא יסבול זולתו וע"כ יבחנהו האל יתברך וכבר משלו רז"ל הענין ליוצר שאינו מקיש בקנקנים רק במי שהוא בדוק אצלו:
והנה כפי הנראה מחכמי התלמוד כפי סוגיית הגמרא בפ"ק דברכות שאינם מדברים בסוד הגלגול כלל ועיקר שהרי אמרו שם א"ר יוחנן בשם ר' יוסי ג' דברים בקש משה מלפני הב"ה ונתן לו א' שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו. בקש שלא תשרה שכינה על נביאי א"ה ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך וכו' בקש להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכיך וכו' אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. אמר לו משה צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע. רשע וטוב לו רשע בן צדיק רשע ורע לו רשע בן רשע. וגם כי יתכן לפרש דבריהם ע"ד הסוד ושכוונתם לקרוא אב על הפעם הראשונה שבאה לעולם וקראו בן על הפעם השניה שנתגלגלה נשמתו ובאתה. הנה יקשה לזה שהרי הקשו מיד ואמרו אמר מר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע איני והא כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ומשנינן לא קושיא כשאוחזין מעשה אבותיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אלא הכי קאמר ליה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו שאינו גמור. רשע וטוב לו רשע שאינו גמור. רשע ורע לו רשע גמור. הנה יראה שלא תלו הדבר באבות שאלו תלו הדבר באבות היינו יכולים לפרש דבריהם ולומר כי כוונתם לקרא בקרא"ם אבות על הביאה הראשונה ובנים על הביאה השנית או השלישית עד"ס פעמים שלש עם גבר ואין ספק בדבר כי קבלה בידם ע"ה איש מפי איש עד מרע"ה שהנשמות באות ומתגלגלות שנית לעולם על כמה בנים כאשר יתבאר בפ' משפטים בההוא סבא ע"ה בסוד העיבור וכמו שמצינו שהזהירו רז"ל לבלתי גלות סוד העיבור אמרו בסוף כתובות השביע הב"ה לישראל שלא יגלו סוד העיבור לפי שהוא סוד מסודות הבריאה ואין אדם יכול לעמוד על פרטיו כי הם רבים לא מעט כי מי יוכל לשקול בדעתו כל פרטי הגלגול כי פלס ומאזני הדבר ביד ה' לבדו יתברך ואין לאחר עמו. ואולי כי אל זה כוונו ע"ה באמרם בסוף הסוגיא. אמרו ופליגא דר' מאיר דאמר ר' מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו ראוי הודיעו כי פרטי הגלגול רבים ואין בדעת האדם להשיגם כי אם יספרם מחול ירבון ולא יגיע אל תכליתם זולת היוצר יתברך לבדו הוא היודע ועד ולכן העלימום בעלי התלמוד ולא דברו רק בהווה הנראה והמושג בדעת כל אדם להשקיט המיית כל מהרהר על רוע הסדור הנראה לעין והניחו הדבר קבלה בידם איש מפי איש ולא רצו לעשות משא ומתן בדבר שאין שכל האדם מגיע עד תכליתו וזה דבר שאין בו ספק שכן אמרו פליגא דר"מ ששנים נתנו לו ואחת לא נתנו לו ואם למרע"ה לא נתנו לו מי הוא ואיזהו אשר יבא בסוד ה' זולתו כי בכל ביתו נאמן הוא ועל כן העלימו הענין שלא לדבר בו והיה נמסר להם כי אין ספק שיתגלגלו הנשמות בסוד העיבור כרצונו יתברך ויתעלה שמו הקדוש והוא העד והוא הדיין על מה ועל מה ודי בזה: