ויחי יעקב אמאי פרשתא דא סתימא וכו' ר' חייא אמר וכו' יאמר כי בעוד שהיה יעקב חי היו עיניהם של ישראל מאירות ומזהירות כדמיון הכוכבים המקבלים אורה מהשמש וכשמת נסתמו ונדעכו עיניהם כדמיון השמש שאלו ידומה העדרו יחשכו כוכבי מרום.
ור' יהודה ידמה ענין הגלות והשעבוד אל המיתה וכאלו הגיד הכתוב שבעוד שיעקב חי היו יש' חיים וכשמת מתו כי נשתעבדו בהם המצריים. ורשב"י יבאר הטעם למה כתב למעלה מזה וישב יש' בארץ מצרים בארץ גשן וסמיך ליה ויחי יעקב בארץ מצרים להודיע כי כשם שישראל בניו היו בתפנוקי מלכין שכן אמר ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד כך יעקב לא היה בעונג כל ימיו כאותם הימים שישב במצרי' שאותם החיים היו חיים אמיתיים ולכן נסתמה הפרש' שלא להפריד בין וישב ישראל לויחי יעקב כי כל שאר ימיו לא חי רק חיי צער כי בו נתקיים הכתוב לא שלותי וכו' לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מצער דינה ויבוא רוגז זה רוגזו של יוסף ולא נקראו חייו חיים רק אותם שחי במצרים. מ"ט י"ז כלומר מה טיבם שלא היו לא פחות ולא יותר. אר"ש יאמר כי כל ימיו של יעקב ע"ה היו מכאובים בצער כמו שקדם עד שנולד יוסף כי בו מצא נחת רוח לפי שהיה דומה לאמו והיה משתעשע בו ובהיותו בן י"ז שנה נפרד ממנו והיה מצטער עליו שהיה אז בן י"ז שנה וזאת נחמתו בעוניו כשנאמ' ויוסף ישית ידו על עיניך וניתן לו י"ז שנים אחרות שחי בהם בתענוג רב כנגד היותו בן י"ז כשנפרד ממנו.
תאנא כל אינון שנין שכינת יקרא דקב"ה עמיה אשתכח יאמר כי החיים האמתיים הם הם למעלה למשכיל לא החיים הגשמיים בתענוגות בני האדם רק החיים אשר יחיה האדם בדבקות בוראו והנה לפי שלא זזה מיעקב ע"ה שכינת יקרא כל י"ז שנים ההם נקראו חיים והסתכל באמרו שכינת יקרא דקב"ה ולא אמר שכינתא כדרכו בכל מקום אלא שכינת יקרא והטעם לפי שהיה זה בארץ מצרים ארץ לא מטוהרה שאין השכינה שורה בחוצה לארץ והרמז על הוד נברא נמשך מהשכינה ת"ח כתיב ותחי רוח יעקב יביא ראיה נכונה ממה שאמר הכתוב ותחי רוח ולא אמר ותהי עליו רוח ה' או והנה דבר ה' אליו או דומה לזה מהלשונות המורות על הנבואה ששורה על הנביא אלא ותחי שזה יורה שהיה מת עד עתה מהרוח ועתה חזר וחי ועל כן נקראו השנים ההם חיים אמיתיים.
ולא הוה מתכוון לקבלא רוחא אחרא. ירצה כי מגודל צערו לא יכול להתבודד ולהכין עצמו אל הנבואה כי לא ינוח הרוח העליון רק על המוכן לנבואה ולא בריקניא והוא שאמר ר' יוסי שכינתא לא שריא אלא באתר שלים ולא באתר פגים ולא באתר עציבו ובאתר דאתכוון כלומר במכין עצמו אל הנבואה. ויביא ראיה מענין אלישע שהיה בכעס עם יהורם מלך יש' ואמר לו חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ולהסיר דאגתו וכעסו מלבו כדי שתשרה עליו רוח נבואה כי אין הנבואה שורה מתוך עצלות ועצבות כלומ' עצלות הבלתי מכין עצמו אליה ועצבות הוא כעס ולכן אמר ועתה קחו לי מנגן וכו' ואגב ארחיה יבאר סוד למה נז' בכתוב ענין ניגון תלת זימני כי היל"ל קחו לי מנגן ויהי כשומעו הניגון ותהי עליו רוח ה' ולמה יכתוב כנגן המנגן כי ידוע הוא שאין הניגון בא מאליו כי אם ע"י המנגן. ויאמר כי הרמז היה בגין לאתערא רוחא משלימותא דכלא כדי להמשיך הרוח הנבואיי מסוד השלש אותיות השם יה"ו שהוא שלימות הכל.
א"ר אבא תמן תנינן מארבע סטרין כלא אשתכח כלומר שכן מצינו במתי יחזקאל הנביא שאמר הכתוב מארבע רוחות בואי הרוח והרמז בזה כי גם מכח הה"א האחרונה יבוא הרוח וצריך א"כ לכתוב בכתוב ד' פעמים לשון ניגון ושלשה מצינו ארבעה לא מצינו והביא ראיה לדבריו שהרי מצינו כי כל המרכבות הם בעלי ארבע והיסודו' העליונות המיוחסות בשם יסודו' ארבע גם היסודות התחתונים שהם בעלי אביות הם ד' ואין לך דבר למטה שאין לו יסודו ושרשו למעלה כי כלם באו מכח ד' אותיות השם והוא אמרו וכל שרשין עילאין ותתאין בהו אחידן כלומ' בד' אותיות השם. ומ"ש ותנא דא עייל ודא נפיק דא סתים ודא פריש כי היו"ד נעלמת ונכנס כחה בה"א הראשונה והיא המוציאה הכח ההוא לפועל אחר שהרתה מכח היו"ד כי היא א"ם הבני"ם וכן על הדוגמה הזאת היו סוד הו"ו והה"א האחרונה כי דא סתים כלומר הוא הו"ו ודא פריש כלומר הה"א שהיא מגלה כל סתים וא"כ לפי זה ארבעה פעמים היה צריך הכתוב לזכור ענין ניגון ועל זה בא רשב"י ע"ה וביאר הסוד ואמר רק באבותיך חש"ק ה'. הוכיח כי העיקר הם השלש כי הרביעית אין לה מגרמה כלום שהרי הנקראים אבות אינם רק ג' סוד אברהם יצחק יעקב כי דוד שהוא סוד הרגל הרביעי לא נקרא אב וזה ירמוז כי האבות הם העיקר ולכן זכר הכתו' לשון רק שהוא לשון מיעוט ולא אמר גם באבותיך למעט בסוד לכי ומעטי את עצמך ובא הרמז ג"כ במל"ת חש"ק שסודם חול"ם שור"ק קמ"ץ כי החולם ננקד למעלה והא רמז לרוח שאינו נרגש והשור"ק לאש שהוא יוצא בשריקה רבה ומתפשט ומתלהב לחוץ והקמ"ץ אל המי"ם המתקמצים ומתקבצים עצמם בעצמם הפך האש שהוא מתפשט וא"כ שלשה המה עיקר כי היסוד הרביעי המיוחס לעפ"ר כלו"ל מכל"ם והוא סוד מ"ש בס' יצירה שלש אמות הן מ"ם דוממ' שי"ן שורקת אל"ף חק מכריע בנתים ונקראות אמות כי אותיות יה"ו הם האבות שהם אבות לכל היצירה ומהם באו האמות המולידות כח האבות והוא אמרו ומאלין מתפרשן ומתאחדן כל שאר אחרנין כלומר כל מיני המרכבות למיניהם עד היסודות התחתונים שהם שלשה כי העפר כלול מכלם ולכן תמצא כי הה"א האחרונה כפולה כי עיקר השם הוא יה"ו והוא מ"ש וסלקין שמא לאתעטרא כי עיקר השם יה"ו והה"א כפולה וכל המרכבות נוטלין כח השם יה"ו להתעטר בו כי ממנו תוצאותיהם כלם. ולפי שגלה זה הסוד רשב"י הביא ר' יוסי שבחו ואמר תאנא מיומא דאסתלק ר"ש מן מערתא כלומר שנתגלה ויצא מן המערה שהיה נחבא שם מפחד המלכות י"ג שנים כדאיתא במסכת שבת מלין לא אתכסיין מן חברייא כי באמצעותו היו מתגלין הסודות ביניהם כיום מתן תורה.
בתר דשכיב כתיב ויסכרו מעינות סימן הוא שנתנו בכתוב לפי שהתורה נמשלה למעיין כמש"ה יפוצו מעינותיך חוצה ואמר כי אחר שנסתלק מן העולם נסגרו ונסתמו מעיינות החכמה ואחריו הוו חברייא מרחשן מלי כלומר מניעים שפתותיהם להוציא הסוד בריחוש שפתים ולא מתקיימי בהו כי באמצעותו היו מתברכין הדברי' והיו נכוני' למוצאיהם כתקנם ובהעדרו נעדרו. והביא הלכה למעשה להודיע כי אפי' בבת קול לא היו מבינים וגם כי אליהו אמר מה שאמר לא הבין דבריו ר' יהודה כאשר יבאר בהדיא ומעשה שהיה כך היה שפעם א' אחר שנפטר רשב"י ע"ה היה עומד ר' יהודה אפתחא דטבריא וחמא תרי גמלי שהיו נושאים קפטירא עלוי דכתפין יתכן שהיה המשא ההוא מיני קטנית נקרא בלשונם קפטירא שהעופות מתקבצין עליו לאכול ממנו וקרה מקרה שנפל משא אחד מהם לארץ ונתקבצו עליו העופות לאכול משם ועד שלא הגיעו בני אדם אליהם להפריחם משם אתבקעו כלומר הופרחו הלכו להם במרוצה ע"ד ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים כל דבר ההולך במרוצה הוא בוקע באויר והכוונה כי מפחד בני האדם קודם שיגיעו אליהם בקעו באויר ופרחו להם. לבתר אתו כמה צפרים לאכול מקטפירא ההיא. אזלו עליהו בני אדם כדי להפריחם ושדיאו לון בטרטישא כלומר היו משליכים עליהם אבנים להבריחם ולא היו חוששים ולא הוו מתבקעים כמו שפירשנו. והוו צווחין לון כלומר מפחידים אותם בקול גדול ולא הוו מתפרשן משם מעל המאכל. ובין הכי והכי אמר ששמעו קול אומר קרא עטרא דעטרין בקדרין שריא למאריה לבר שמעו הבת קול ההוא אומר כן ולא הבינו ענינו. עד דהוה יתיב אעבר חד גברא הוא אליהו כאשר יבאר לפנים כי נדמה לו לר' יהודה לבן אדם אשגח בהו כלומר באותם שהיו שם או באותם העופות שלא היו זזים משם ואמר עד לא קיים דא וירד העיט על הפגרי' וישב אותם אברם כאלו אמר למה לא היו מפריחין אותם משם כמו שעשה אברהם. והשיב ר' יהודה והא עבידנא ולא מתפרשן כלומר כבר עשינו כמו שאמרת ואינן חוששים ולא מתפרשי'. אהדר רישיה ההיא גברא ואמר על ר' יהודה עד לא מריט דא רישיה דמאריה ועד לא גליש למטרוניתא גם ר' יהודה לא הבין דברי אליהו ז"ל ועל כן רהט אבתריה תלת מילין אולי יפרש לו דבריו ולא אמר ליה וזה המעשה הביא למופת ולראיה שבימי רשב"י היו מבינים ויודעים החברים כשהיו רואים איזה מאורע שיקרה היו יודעים הוראתו ורמזו והגינו ואחר שנפטר אע"פ ששמעו קול אומר עטרא דעטרין וכו' גם מ"ש אליהו עד לא מריט דא רישיה דמאריה וכו' לא הבין שום דבר כי על כן רץ אחריו וכשלא הגיד לו חלש דעתיה דר' יהודה שראה בעצמו שלא היה כדאי שיגלה לו אליהו מה שרמז לו. יומא חד אדמוך תחות אילנא מחשב בדעתו החסרון שחסרו בהעדר רשב"י והראו לו בחלומו מעלתו של ר"ש וזה כשראה ד' כנפים צורת מרכבה ועלה עליהם ר"ש והעלה עמו ס"ת וכל ספרי הסודות ולא הניח א' מהם שלא העלה עמו וזה היה הוראה כי בהעלותו נעלה ונעלמה כל חכמה ור' יהודה כשהקיץ הבין פתרון החלום ושברו ואמר ווי לדרא דהאי אבנ' טבא על ר"ש דמתאחדין מניה סמכין עילאין ותתאין אתאביד מניהו אתא לגבי דר' אבא סח ליה כל המאורע מהצפורים ומה ששמע מהבת קול ומדברי האיש ההוא ודאג ר' אבא על העדרו של ר"ש וצווח עליו ועל פקידתו מביניהם ואמר ר"ש ר"ש רחיא דטחנין מניה מנא טבא בכל יומא משל על התורה שהיו למדים ממנו בלי טורח כמו שהיה המן יורד מן השמים והיו העם שטין ואוכלין הממעיט אסף עשרה חמרים וכו' ושעכשיו שנעדר ר"ש לא נשאר מהחכמה רק מעט מזער כענין הצנצנת ואותו המעט שנשאר לא היה נגלה אלא למשמרת כלומר בדרך סוד. לחיש ליה ר' אבא לר' יהודה בלחישו אולי כי גלה לו הענין בדרך סוד ולא רצה שידעו הכל בו. וא"ל דע באמת כי האיש ההוא שראית הוא אליהו ולא בעא לגלאה אע"פ שמנהגו להראות לחכמים ולגלות להם סודות התורה בפעם הזאת לא רצה לגלות לך את דבר החידה כדי שתרגיש ותדע שבחו של ר"ש ויבכו על העדרו כל הדור כי לדורו אבד. א"ל ר' יהודה לר' אבא דיי למבכי בכייה עליה וכן היה נוהג ר' יהודה תמיד לבכות עליו בכל יום כשהיה זוכרו לפי שהוא אחד מהנמצאים עמו באידרא קדישא כדאיתא בפ' נשוא והיה אומר ווי דלא אסתלקנ' ההוא יומא עם אינון תלתא דאסתלקו הם ר' יוסי בר' יעקב ור' חזקיה ור' ייסא והיה בוכה ר' יהודה ואומר הלואי שנסתלקתי עמהם ואל אראה ברעה הזאת מחסרון חכמת הדור. ואגב ארחיה יביא השאלה ששאל ר' יהודה לר' אבא ואמר לו ר' אימא לי והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש ואלו כסף לא כתיב ותואר השאלה היא זאת כי אחר שהכתוב מדבר עם האומנים שיקחו את כל מיני התרומה לעשות את המשכן ואת כל כליו למה לא זכר בכתו' את הכסף כי הכסף מין ממיני התרומה היה וסמוך עם הזהב שנא' וזאת התרומ' אשר תקחו מאתם זהב וכסף והוא השיבו וכי לא קשיא אלא הכסף לבדו שלא נזכר והרי גם הנחשת היה מין ממיני התרומה ולא נזכר בכתוב הזה רק הזהב לבדו. אלא אי לא דגלי בוצינא קדישא באתריה לא אצטריכנא לגלאה. ופתח בכתוב לי הכסף ולי הזהב להודיע כי הם רומזים לשתי המדות הנקראים שמי"ם ואר"ץ. המיוחסים לשמ"ש וליר"ח והם אחים ולא יתפרדו ואם הפרידם הכתוב בכאן להורות על מעלת הבגדים שהיה לובש כ"ג דוגמת כהן גדול של מעלה וכבר ידעת מ"ש רז"ל ככתוב כל הזהב העשוי למלאכת הקדש לא היה העולם כדאי להשתמש בזהב ולמה נברא למלאכת הקדש וכבר ידעת כי הזהב נרמז למדת הבינה המיוחסת לזהב סגור ואין ראוי להשתמש בו רק הכה"ן הגדו"ל שהוא ממשיך ממדת הבינה אמנם הכסף והנחשת לא נזכרו רק במלאכת המשכן שנאמר כל עמודי החצר סביב מחושקים כסף ואדניהם נחשת להיות מעלתם למטה מן הזהב הנה בבגדים נאמר בהם כמה פעמים לשון קדושה שנאמר בגדי קדש הם ועשו בגדי קדש ועשית בגדי קדש וכבר ידעת ההבדל שיש בין קדש ובין קדוש כי הקדש רומז למעלה למעלה. וכוונתו להודיע כי אע"פ שהכל קדוש גם העמודים והאדנים עכ"ז יש קדושה למעלה מקדושה ועל כן הכסף והנחשת לאתר אחרא אסתלקו כלומר למטה מקדושת הבגדי' אמנם הזהב נתיחד לבגדים לפי מעלתו ולפי מעלת הבגדים שנאמר בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת דבאינון לבושין דמי לגוונ' דלעילא כי זה ראוי להם: