ושכבתי עם אבותי ר' יהודה פתח ואמר החרשים שמעו וכו' יבאר כי אין נקרא החרש חרש על שנעדר ממנו חוש השמע ולא עור על שנעדר ממנו חוש הראות אמנם יקרא חרש ועור בעצם וראשונ' מי שלא הטה אזנו ולא פקח עיניו לשמוע התורה והמצות.
דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי ולית מאן דישמע התורה תודיע זה באזהרותיה וכאלו הוא שומע הכרוז בחוש השמע ואינו משגיח בו.
דתניא אינון יומין דבר נש אתבריאו כלומר כשגזרו עליו כמה יהיו בין רב למעט לא שנבראו לו ימים לבדו כי הזמן נחלק הוא לימים וכל אחד מבני אדם חי בהם ויומו של זה הוא יומו של זה ואמנם הכוונה על מדת ימי צבאו כמה יהיו.
כד נפק לעלמא כלהו קיימי בקיומיהו ואזלין שאטין בעלמא הם כלם נמצאים ובהגיע תור כל א' מהם הוא מזהיר כל יום ביומו אל האדם לשמור ולעשות הטוב והישר בעיני השם וכמעשהו בכל יום כך יעיד עליו היום ההוא לפני בוראו כעד המעיד לפני הדיין אם חב אדם באותו היום היום ההוא יהי חשך וישב בדד ואינו נמנה עם הימים הטובים שזכה האדם בהם ונמצא חסר אותו היום מהמנין כאשר יחסר ממלבוש האדם פרק מפרקיו שלא נתפר במלבוש שנמצא המלבוש חסר עד היום שיעשה האדם תשובה מאותו עון אזי את מספר ימיו ימלא כאלו תפר החלק ההוא שהיה חסר ויהיה המלבוש שלם ויתיצבו ימיו כמו מלבוש לפני יוצרו. ויאמר שאם לא זכה האדם לתקן את אשר עות באותו היום הנה היום ההוא ישתתף וידבק ברוח החיצוני המזיק ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר נש בגין לאבאשא ליה כלומ' שמכין ומזמין עצמו אותו היום לבוא אל בית האיש ההוא לשחת צלמו לרשום העון ההוא שעשה באותו היום בפניו ותמיד הוא דר עמו בשכונתו להרע לו כשכן רע.
בין כך ובין כך אתפקדן אינון וכו' כלומר סוף סוף יבואו הימים אל חשבון וימצאו חסרים ווי לההוא בר נש דגרע יומוי וכו' תנינן ברזא דמתניתין מאי דכתיב וידעו כי ערומים הם ידיעה ידעו ממש דההוא לבוש דיקר דאתעביד מאינון יומין גרע מנייהו דייקו זה מדכתב רחמנא וידעו לשון ידיעה כי אם בא הכתוב להודיע שמצאו עצמם ערומי' ושלא הרגישו בזה עד שחטאו הי"ל לכתוב ויראו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה אמנם מדכתב וידעו בלשון ידיעה רמז כי ידעו והבינו מה שגרם להם החטא מחסרון המלבוש היקר ההוא הנרמז בימים שחסרו והוא סוד גולמי ראו עיניך הרמז על הימים שיתגלה ויתכסה בהם ראו עיניך כלומר שנגזרו ונקבצו לי מלפניך כמה יהיו ועל ספרך כלם יכתב זכרונם ימים יוצרו כלומר יצויירו שיהיו אלי כמלבוש שאתלבש בהם ובחטאי שחטאתי לפניך לא נשאר לי אפי' יום א' מהם ונפסד הלבוש כלו.
עד דאשתדל אדם ועבד תשובה שלמד מקין כמ"ש ז"ל בויצא קין מלפני ה' שא"ל אדם מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונמחל לי עוני אמר אדם וכי כ"כ גדול כחה של תשובה עמד ועשה תשובה וכו' וקב"ה קביל ליה ועבד מאני לבושא אחרנין כי הימים הראשוני' שהיה ראוי להתלבש בהם קודם שיחטא נפלו ממנו ולבש בגדים אחרים בגדי העולם הזה שהם כלים ובלים והוא מ"ש ולא מן יומוי כלומר לא לבש מלבוש הימים הראשוני' הנצחיים שהיו ראויים לו אם לא חטא הה"ד ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור שהימים הראשונים היו כתנות או"ר והחליפם בכתנות עורו של נחש וכבר כתבתי הכוונה במקומו.
ת"ח אברהם דזכה מה כתיב ביה בא בימים כד אסתלק מהאי עלמא כי באלה הימים של העה"ז זכה לימים העליונים שהם המלבוש האמיתי לבוש דיקר הפך מ"ש איוב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה שנראה שכפר בסוד המלבוש. ויאמר כי מי שלא זכה בחייו לקנות המלבוש ההוא לא יקום בזמן התחיה אמנם הזוכים בחייהם לקנותו יקומו שנאמר ויתיצבו כמו לבוש הם הזוכים לאור באור החיים שנאמר עליהם ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וכו' וזה היה מבוקשו של יעקב ע"ה באמרו ושכבתי עם אבותי להתלבש עם אבותיו בימים שזכה בהם ובימי' שזכו ג"כ הם להיות כלם דוגמת המרכבה למעלה ור' יהודה יביא ראיה וסיוע לסוד המלבוש מדכתב רחמנא וירח את ריח בגדיו ויברכהו וכי בגדיו היו והלא של עשו היו אלא שרמז הכתוב שהריח יצחק ריח בגדיו האמתיים והעצמיים וראה שהיה ראוי לברכה וברכו. וע"ד כתיב ראה ריח בני כריח שדה וכו' כלומר שהראיה הזאת אינה מוחשית שהרי כתיב ותכהין עיניו מראות אמנם היתה נבואיית ועכ"א כריח שדה אשר ברכו ה' שד"ה של תפוחי"ם אמר הואיל וזכית באינון לבושין דיקר ולכן קראם בגדיו אמר ויתן לך האלהים מטל השמים שישפיעו השמי"ם העליונים טלם על שד"ה של תפוחי"ם שזכית בו. ולפי שיראה מדברי ר' יהודה שלא זכה יעקב רק מטל השמים העליונים שהם חיי העה"ב א"ל ר' יוסי בכלא ברכיה מטל השמים ומשמני הארץ שהם חיי העה"ז ודייק זה ג"כ ממלת בגדיו בגדיו ממש כי בהיות בגדיו לבנים בעולם הזה יקנה בגדי העה"ב עוד תשוב תראה בדבריהם אלה ע"ה מהו סוד ההלבשה הזאת שמתלבשי' הצדיקים בעה"ב שהוא סוד השלש צרורות צרור הנפ"ש המיוחסת לעטרת וצרור הרו"ח המיוחס לתפארת וליסוד וצרור הנשמה המיוחס לבינ"ה שמשם באות הנשמות ע"י היסוד לעטרת והכוונה בזה לומר שנשמותיהם של צדיקים מתלבשים בהם כשמסתלקים מן העולם בזכות המעשים הטובים שנתלבשו בהם בעה"ז וסוד הצרורות האלה השלשה נרמזים בכתוב ונחך ה' תמיד והשביע בצח צחות א' ושנים. וסוד האלף וחמש מאה ריחין דסלקין בכל יומא מג"ע דמתבסמי בהו אינון לבושין דיקר הם סוד ויהי שירה חמש"ה ואל"ף סוד הה"א האחרונה והאל"ף של אהי"ה וכלם נקראים הרי בשמי"ם וכבר ידעת כי העונג הנפשי מתיחס אל הריח הטוב לא אל הטעם:
אמר רבי שמעון כד אנא בין אינון חבריא דבבל וכו' לפי שהענין הזה הוא מדב' בענין סוד דרכי ג"ע וסתרי עולם הבא ועונג הנשמות בצרור החיים הביא זה הענין שהיה אומר ר"ש ע"ה על חכמי בבל שלא היה כ"כ שכלם רחב להבין ולצייר דרכי הסודות ונתיבו"ת החכמ"ה ודרכי הג"ן. וכה היה אומר כד אנא בין אינון חבריא דבבל וכו' לפעמים היו חכמי בבל עולים לארץ ישראל ללמוד תורתה של ארץ ישראל שהיתה צחה וברורה בלי מחלוקת כדאיתא בסנהדרין בפ' זה בורר בפ' ואקח לי שתי מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים לאחד קראתי נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימים דבריהם זה לזה בהלכה. חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה ובני ארץ יש' נוחין זה לזה ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור. והנה כשהיו עולים מבבל לארץ יש' לעסוק בתורה היו מלומדים להרבות במחלוקת ופלפול התלמוד בבלי והיה אומר ר"ש ע"ה שכשהיה נמצא ביניהם שהיו מתקבצים אליו ללמוד ממנו והיה עסקם בדברים הנגלים מד"ת בענין פסק ההלכ' או דומה לזה היו עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין כי מרב הפלפול והמחלוקת והמשא ומתן שהיו נושאין ונותנין ההלכ"ה נעלמת מהם כאלו היו מכניסים אותה בגושפנקא דפרזלא סתומה מכל עבר וכבר ידעת מה שדרז"ל במחשכים הושיבני כמתי עולם זו תלמוד בבל ואמר שזה היו עושים בדברים הנגלי' בד"ת אמנם בשעה שהיה רוצה ר"ש ללמד' סתרי תורה ואורחוי דגנתא דמלכא וכל אינון דרגין דצדיקייא בההוא עלמא בענין סוד הצרורו' השלשה שהצדיקים זוכים אליהם הוו מסתפי למימר מלין אלין מפני שלא היו מתישבים בדעתם והיו יראים לדבר בהם והיו מגמגמים בהם כאדם שרוצה לדבר ואין לו מענה לשון. בגין כך פסילוסין אקרון כלומר עלגי לשון וקטיעי דבור כי כל דבר שלא יתיש' בשכל האדם הוא מגמגם בו וקשה עליו להוציאו במבטא שפתיו ואמר שעכ"ז היה דן אותם לכף זכות הואיל ומסתפו כי מפני היראה היו עושים כן לא כדורות הללו כי רבים מהנקראים ת"ח הם מזלזלים ומבזים לומדי הקבלה במיעוט אמונתם בה וטוענים כי בעבור שנעלמה החכמה הם עושים כן ולא מיראה אומרים כן. והנה ר"ש ע"ה התנצל בעד חכמי בבל ואמר הסבה המונעת אותם ואמר דהא אוירא קדישא שהוא אויר ארץ ישראל שהוא מסייע הרבה בלמוד התורה ורוח קדישא אתעדי מניהו לסבת שכונתם בבבל שהוא רשות נכרי חיצוני שהוא מסך מבדיל ומונע גדול להשגת האור וע"כ לא היתה נפשם נוחה באלה הענינים הנסתרים. ואמר שגם הם מצד עצמם לא היו ראויים לכך בשגם היה נראה הקשת בימיהם והוא סימן שאין בדור מי שיגן עליהם לולי שהב"ה זוכר הברית. ומרב שיחו וכעסו על העדר ידיעתם בסתרי התורה אמר ולאו אינון כדאי למחמי סבר אנפוי כלומ' להתלמד ממנו ע"ד והיו עיניך רואות את מוריך וכ"ש סבר אפין אחרנין כמוהו שהיה נגלה אליו אליהו ז"ל וזולתו מיושבי מתיבתא דלעילא. אבל דא מהניא להו דאנא שכיח בעלמא לא להתפאר אמר זה רק להודיע חסרונם לפי שלא היו מתעסקים לדעת בסתרי התורה רק בנגלה ממנה. ואנא סימנא בעלמ' כלומר מופת הדור דהא בחיי לא יתיב עלמא בצערא שזכותו מגן על הדור ומונע מדת הדין שלא תפעול בעולם. בתראי לא יקום דרא כדרא דא בחכמה וישאר העולם יתום מחכמה. וזמין עלמא דלא ישתכח מאן דיגין עליהו צופה היה חסרון הדורות בעונותינו הרבים וכל אנפין חציפין כדאיתא בפ' חלק תניא ר' יהודה אומר דור שבן דוד בא וכו' ואחד מהם פני הדור כפני הכלב והאמת נעדרת ור"ש ע"ה הוסיף כי חוצפת הפנים ימצאו למעלה ולמטה וביאר כי חוצפת הפנים של מטה הם גורמים לחוצפ' פנים של מעלה והכוונה להעדר הרחמים ולהתעוררו' בעלי הדין אשר לא ישאו פנים לשום אדם וזמינין בני עלמא דצווחין ולית מאן דישגח עליהו שלא ימצא הגון בדור שבזכותו יתעכב הפרענות לבא. ויהדרון רישא לד' סטרי עלמא מרוב הצרות. יועתקו ממקום למקום לארבע רוחות העולם ולא ימצאו מנוח ולא רפואה. אבל חד אסוותא אשכחנא בעלמא ולא יתיר בההוא אתר דישתכח ביניהו ס"ת דמכשר ולא משתקר כלומר מוגה שאין בו טעות כלל במלא וחסר שזהו קדושתו לפי שכל התורה כלה שמותיו של הב"ה היא וצריך שיהיה הס"ת מדוייק מאד. וכ"ש אי אכתיב ביה שמא קדישא כדקא חזי כלומר בקדושה ובטהרה כאשר ראיתי אני לחכם א' ע"ה שהיה רוחץ ידיו ורגליו קודם שהיה כותב ס"ת ובשעה שהיה כותב השם היה מכניס רגליו בספל מים טהורים וכותב השם. ואמר כי הס"ת שנמצא בתנאים הללו אין ספק שבגיניה מתערי עילאי ותתאי כשיוציאוהו מן היכלו לבקש רחמים על איזו צרה שלא תבא על צבור הנה זכותו תעמוד להם ויענו בעת צרה. ואוי לאותו הדור שאינם נענים בשעה שמוציאים ס"ת מהיכלו לרחבה של עיר או לבית הקברות שזה יורה שאינם כדאי' שיתעוררו עליהם רחמים למעל' ושהם חייבים שהרי כשמוציאים ס"ת לבית הקברות כל המתים מעתרי עליה. דהא נפשא אקדימת ומודעא לרוח' דע כי חלק הנפש היא שוכנת תמיד עם גוף הצדיק בקבר לא תסור ממנו ומעש' דמקפלי ארעיה דרב נחמן יוכיח וחלק הנפש השוכנת שם בקבר היא תודיע לחלק הרוח הצער ההוא שבעולם כשבאים החיים לבקש רחמים וחלק הרו"ח תודיע לנשמה ונשמה תבקש מהב"ה ובכן הב"ה חס על העולם בעבור הס"ת שגלה ממקומו. אר"ש אי הני בבלאי טפשאי ינדעון מלין דרזי דחכמתא על שלא היו בקיאין בקבלת סתרי תורה רק תלמוד בבלי אמר כן והיה מאשים אותם לפי שהיה רב המנונ' סבא מצוי ביניהם ולא נתנו לב ללמוד ממנו שאלו קבלו ממנו היו יודעים ומכירים שבחוי דהא אשכחנא מלוי מתקשרן במלוי דשלמה וכו' לקמן יבאר. והשתא אזלין בתר מלי דחכמת' אחר שנסתלק מביניהם. ועכ"ד כלומר אעפ"י שקראם טפשאי לענין רזי דחכמתא עכ"ז הם פקחים בעבורא דירחי ובקביעותא דירחי ושתי כי היא חכמה גדולה מקובלת והשיגו אותה מכח פלפולם מזולת קבלה וזה להם שבח וגדולה וכבוד. תנינן תריסר ירחי האי נפש איהי מתקשרא בגופא בקברא. יבאר כי הצדיק בעודו בעולם. ואפי' במיתתו מעכב את הפרענות כרב המנונא סבא ודומה לו. ואם הצדיק בעוד בחיים חייתו אינו כ"כ זכאי להגין על הדור הנה לפחות הוא מעורר לנשמות הצדיקים המתים בתפלתו ומעורר רחמים לפי שהוא ידוע וניכר בין החיים ובין המתים לפי שמכריזין עליו למעלה ביניהם ובהעדר הצדיק מהעול' שלא נמצא בדור שיגן בזכותו עליהם ולבקש עליהם רחמי' הנה הס"ת הוא המגין עליה' במקום הצדיק ועילאי ותתאי מתערי עליה אם חוזרים הדור בתשוב' שלימה תאנא ושכבתי עם אבותי בגופא בנפש' ברוחא בנשמתא יגיד מעלתו של יעקב אבינו ע"ה וקדושתו כי היה דוגמת המרכבה העליונה כי כבר ידעת סוד הנשמ"ה והרו"ח והנפ"ש ומוצאיהם על פי ה' המתלבשים בגוף הצדיק ובהיות הצדיק שלם נעשה מרכבה להם עם האבות העליונים והבן. ור' יהודה יאשים לבני העולם על חוסר ידיעתם והשגתם בעניני העולם כאלו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו. ויאמר כי שלש פעמים בכל יום יבוא רוח אחד קדוש מדבר ונכנס במער' המכפל' ומנשב בקברי האבות והרוח ההוא מושך טל עליון שבו עתיד הב"ה להחיות המתים והוא יורד מהכת"ר שהוא נקרא רישא דמלכא ומהטל ההוא יחיו האבות ויקומו האבות ע"ה על עמדם עם זוגותיהם ומבקשי' רחמים על בניהם ואין ספק ג"פ הללו הם ערב ובקר וצהרי' כי האבות תקנו תפלותיהם בזמנים האלה לפי שהיו יודעים טיבם של זמנים האלה. ויאמר כי כשהעולם בצער הן משנת בצור' או עצירת גשמים או זולתם דע שהאבו' ע"ה הן דמיכין וישנים כי ימנע מהם הרוח ההוא והט"ל ההוא המחי' אותם בעון בני האדם ואין דבר שיעורר הרוח ההוא והטל ההוא רק ס"ת כשמוציאי' אותו לבקש רחמים ובכן הנפ"ש תודיע לרו"ח והרוח לנשמה והנשמה להב"ה כמוזכר ובכן יושב על כסא רחמים ומרחם על בריותיו על הדרך שזכר שיורד הטל מריש' דמלכא על האבות חס"ד גבור' תפאר' ומשם ימשך הטל ההוא על האבות במערת המכפלה והאבות מבקשי' רחמי' והב"ה מרחם. ותאנא לא חיים קב"ה על עלמא עד דאודע לאבהן לפי שהם מרכבה לאבות העליונים. א"ר יוסי ודאי הכי הוא והא אשכחנא מילי בספרא דשלמה מלכא ההוא עילאה דקרא ליה עיטא דחכמתא. יראה כי חבר ספרים אחרים זולת אלה הכתובים בספרי הקדש ובהם סוד' וסתרי תורה וסדרי העולם וזה הספר אינו הנז' בכל מקום שאמרו אשכחנ' בספרא דשלמה מלכא אמנם יראה שהיה ספר אחר נשלם מאד וקראו עצת החכמה הכוללת. ורב המנונא הכי גלי כלומר הוא גלה בספרו הנקרא ספרא דרב המנונא סבא זה הסוד והוא מ"ש רשב"י למעלה על חכמי בבל שלא היו יודעים שבחו והא אשכחנ' מלוי דמתקשרן במלוי דשלמה מלכא ברזא דחכמתא. דהא אחזיאו ליה דיתיר עבדת רחל דקיימא בפרשת דרכים אמר שהראו לו לרב המנונא סבא כי רחל הקבורה בפרשת דרכי' היא המבקשת רחמים על בניה ועושה יותר מהאבו' כי כן תחייב החכמה בסוד האצילות כי האבות נעלמים במער"ת המכפלה למעלה ואין כחם נגלה אלא ע"י מדתה של רח"ל היא העומדת בפרש"ת דרכי"ם שממנה ולמטה הוא עולם הנפרדי' וכבר ידעת כי היא נקראת פרש"ת דרכי"ם ופרשת העיבו"ר ע"ד הסוד ועל סוד זה הנה רחל התחתונ' היא עושה יותר מהאבות וע"כ נתיחס אליה הבכיה שנאמר רחל מבכה על בניה ושערי דמעה לא ננעלו והיא עקרת הבי"ת ודי בזה למשכיל. ומ"ש ורזא דמלה ארון וכפרת וכרובים בחולקא דבנימן דאתיליד באורחא רמזיהם ידוע כי הכרובים הם למודי ה' נצ"ח והו"ד והבפר' רמז ליסו"ד עולם והארון רמז לעטרת היא המקבלת כח כלם ואמר כי על סוד זה נבנה בית המקדש בחלקו של בנימן שהוא היה האחרון שבבנים וילדתו רחל בפרש' דרכים כי בו נשלם המתכונת והדוגמ' העליונה. והכונה בכל זה להודיענו שהאבות הם הם המרכבה דוגמת המרכבה העליונה והם הם הממשיכים שפע ורחמים אל העטרת והיא מוצקת בזכותם על כל העולם ובבחינת זה אמר ושכינת' על כלא: