רבי אלעזר אזל לגבי דר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי ר' שמעון היה חמיו של ר' אלעזר ור' אלעזר הלך לבית אחי אשתו הוא ר' יוסי בנו של ר' שמעון בן לקוניא כיון דחמא ליה ר' יוסי לר' אלעזר אתקין טופסי"ניא נ"א טפטי"טא דקומרא במטון דקולפא פי' לעשות לו מושב מכובד הציע לו מטה במרבדים על מה שישב וחופה על גבה עשוי על קלונסאות של עצים. וקמרא הוא כסוי כמו ששנינו כסא שתחת המטה וקמרון שלה וקולפא הוא עץ. וטפטיטא הוא טפיטי בלעז ובמדרש איכה הציע להם טפטיות מפתח בתיהם עד קברי בית דוד והם נקראים טופסא באלערבי. א"ל חמוי ר' שמעון שהיה נמצא שם בבית בנו איפשר דשמעת מאבוך האי דכתיב עשה יי' אשר זמם בצע אמרתו וכו' הנה ר' אלעזר בראשונה חשב ששאלת חמיו היא על אמרתו מאי היא כי מלת בצע לא שייכא עם אמרתו אם הוא לשון אמירה כי מלת בצע הוא מענין קריעה וביצוע ולכן השיבו כי ענין פשוט הוא אצל החברים שענינו דבצע פורפירא דיליה והוא לשון רז"ל תרגום ע"פ מדותיו על אמרה דלבושיה והוא המלבוש היותר המכובד שיש לו והכוונה על העטרת שהיא לבושו של הב"ה שבה מתכבד לעין כל רואה כי ממנה יוכר מעלת הלובשה והסוד בזה השליך משמים ארץ תפארת ישראל כאשר אבאר וביאר כי ענין אשר צוה מימי קדם פי' דהאי פורפירא פקיד ליה מאינון יומי קדמאי פי' שהיא משנים קדמוניות ראשית המחשבה וסוף המעשה וביומא דאתחריב בי מקדשא בצע ליה שענינו שגלה כבודו כאדם המקרע מכבדותיו והוא אמרו בגין דהאי פורפירא איהו יקרא דיליה ותיקונא דיליה כי היא המודעת בכל הארץ והיא כבודו של הב"ה. והשיבו חמיו שלא על דבר פשוט כזה שאל וא"ל איפשר דשמעת מאבוך כי זיל קרי בירב הוא אמנם כוונת שאלתו היתה באמרו עשה יי' אשר זמם וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי עד לא יתון למחטי שיראה מזה שכבר נגזרה גזירה בידיעתו יתברך ואם הגזירה אמת החריצות והבחירה שקר וזאת השאלה היא שעמדה לאבותינו ולנו מיום שנברא העולם כמי שקדם זכרה למעלה. והשיבו כי אין זאת גזרה ח"ו אמנם הדבר תלוי הוא בבחירה ומפני שהדבר התלוי באיפשרות יש לדאג ממנו היקום אם לא יקום בבחינה זו אמר אשר זמם שהיה דואג הישמרו ישראל מצותיו אם לא כאדם המחשב ואומר שמא יהיה או לא יהיה לא שגזר שכך יהיה אבל תלה הדבר באיפשרות הבחירה והוא אמרו למלכא דהו"ל מאן יקר וכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר וזהו אשר זמם שענינו אשר חשב כמו כאשר זמם לעשות ולא עשה כי כן הדין.
ליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא ולא שת לבו גם לז"את כי בפשעו תשולח אמו ותוסר מגבירה נטל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה הה"ד עשה יי' אשר זמם כלומר עשה מה שהיה דואג מעשותו. וביאר הנמשל ואמר ת"ח מיומא דאתבני בי מקדשא הוא הבית אשר שכן שכינתו וכבודו בה היה קב"ה מסתכל בה וחביבה עליה סגיא כמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים.
והוה דחיל עליהו דישראל דלא יחטון כי הדבר תלוי באיפשרות הבחירה.
בכל זימנא דהוה אתי לגביה על הבית הוא אומר כלומר לשוכני בתוכם הוה לביש ההוא פורפירא שהיא השכינה שהיא מלבושו ומכבדתו ועל ידה היה מתראה להם לישראל בסוד ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.
לבתר דגרמו חובין וארגיז קמי מלכא אתחריב בי מקדשא ובזע ההוא פורפיר' היינו דכתיב בצע וכו' (ליתיה בנוסחי דידן) וביאר למה נקרא' העטר' אמרתו ואמר דהאי בקדמיתא יתבא בראש אמי"ר הוא הכת"ר בסוד אנ"י ראשון ואני אחרון והא אתערו עטרה לראש אמרתו כלומ' מרגלא בפומיהו דרבנן עטרת לראש שהם רומזים שהעטר' היא היתה לראש פנה. ואמלין נאה בכתיפיו גרסינן ומאמר הוא בספר הבהיר על פסוק השליך משמים ארץ תפארת ישראל מלה"ד למלך שהיתה לו עטרה נאה על ראשו ואמלין נאה בכתיפיו ובאה לו שמועה רעה השליך העטרת מראשו והאמלין מכתיפיו ופי' אמלין גלימא תכלת ורקמה תרגום אמלין דזהוריתא. והסוד ידוע כי דמה למדת המלכו"ת לעטרה שהיתה בראש אמיר הוא הכת"ר שהוא האמיר העליון שבאילן הקדוש וגם אל האמלין שבכתיפיו היא החכמ"ה והבי"נה דהלא איתנהו בה והשמועה הרעה הוא חטא הבנים כי אז השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהסוד בזה כי התפארת הוא המשליך העטרת לארץ והוא הענין עצמו בצע אמרתו שהיתה מימי קד"ם כמו שביארנו. וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי כמו שביארנו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה והן אראלם צעקו חוצה כמו שביארנו בעובדא דר' יהודה דאשכחיה לר' אלעזר דיתיב ועציב וכו' ואמר לו אי טורנא עציב שמשוי מאי עבדין הה"ד הן אראלם צעקו חוצה.
וכתיב ויקרא יי' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וכו' היינו בזמנא דאתחרב מקדשא שנמצאת בכיה בבתי גואי ובבתי בראי כמו שביארנו שם. אבל בזמנא אחרא כשצרות באות לעולם אית חדוה קמי קב"ה בזמנא דאתאבידו חייבי עלמא כמו שיבאר באבוד רשעים רנה ולפי שקשה זה לפי מ"ש רז"ל שכב יכול הקב"ה עצב במיתתן של רשעים והביאו ראיה מולא קרב זה אל זה כאשר יבאר בהדיא לזה אמר ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחיבייא.
והשיב ת"ח בשעתא דעביד דיניא בחייביא וכו' אמר כי מ"ש רז"ל שהב"ה עצב במיתתן של רשעים יובן על זה האופן והוא כי מדתו של הב"ה להאריך אפו לרשעים אולי יזכרו וישובו אל יי' וקוצב להם מדת וזמן כמו שעשה לדור המבול שהמתין להם ק"כ שנה. ואם באולי בתוך הזמן אשר יקצוב להם יקרה סבה אחרת גורמת מיתתם כי פלס ומאזני משפט ליי' ומעשהו כל אבני כיס והוא יודע שאם יאריך להם הזמן ההוא שתבא תקלה על ידם וחייבה מדת הדין להמיתם קודם הזמן ההוא אזי כב יכול הוא עצב עליהם כי מעשה ידיו הם והיה באיפשרותם לשוב אמנם אם הגיע הזמן ההוא אשר קצב להם ולא שבו אין שמחה לפניו כשמחת הסתלקותם מן העולם והשאר מבואר:
כי לימים עוד שבעה רבי יהודה אמר מ' יום ומ' לילה מאי עבידתייהו פי' למה היו על זה המספר לא יותר ולא פחות.
אלא מ' יום לאלקאה חייבי עלמא דכתיב מ' יכנו לא יוסיף לקבל ארבע סטרי עלמא בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי. דע כי מדת זמן יצירת הולד במעי אמו הם ארבעים יום לפי שנברא' מד' יסודות וכל יסוד מהם צריך סוד עשרה ימי"ם לתת כחו בולד ההוא ע"כ ניתן המספר הזה אם להענישו בעוברו על התורה שנתנה למ' יום מסוד זה עצמו שנאמר מ' יכנו. ואם לטהרו מטומאתו בסוד מ' סאה תעלה טהרתו ובאה הקבלה שמספר הכאות המלקות יהיו מ' חסר א' בסוד המלאכות בשבת מ' חסר א' והסוד בזה כי הממונה על העונשים הוא חסר אור הנקודה האמצעית וזה יתבאר בסוד צורת המקוה בפ' פנחס כי בהשימך תשע נקודות ד"פ לכל רוח והנקודה האמצעית המשלמת לכל רוח יהיו מ' שלמים והסוד ידוע כי מהחסר לא יבא אלא מספר חסר ומהמספר השלם שלה נמצא א"כ כי לפי שנברא האדם מארבע הפאות הרומזת לד' יסודות העולם והסכימה הנקודה שממנה נתפשט הכל עמהם בבריאתו היה מספר ימי יצירתו מ' שלמים ואל זאת הכוונה נתנה לו תורה למ' יום שלמים לזכותו על מספר הימים שנוצר ואל זה הטעם הוה מסדר תלמודיה מ' זמנין כדאיתא בתענית פ"א. גם לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד מ' שנין גם כי יטמא לא' ממקרי הטומאה הוטל עליו לעלות מטומאתו במקוה מ' סאה להחזירו בסוד המ' טהור כיום הולדו אמנם בעברו על מצוות התורה המחייבות מלקות כי השחית צורת יצירתו שהיתה למ' יום נמסר ביד המעניש החסר מאור הנקודה ההיא ומענישו במספרו החסר א' מן הארבעים יען נכנס ברשותו ובא בגבולו החסר ועל סוד זה היו מספר המלאכות שעוברים עליהם בשבת מ' חסר א' כי העושה א' מהנה הנו בידו של משחית אשר משחת מאיש מראהו ותוארו מאד"ם שהוא סוד המקוה הקדוש י"הוה מקוה ישראל י"הוה העולה אד"ם במספרו ואותיות אד"ם יורו על סוד המקוה כי מהנקודה האחת יתפשטו ד' פאות וכל פאה בת ט' כמו שאמרנו ובהסכמת הנקודה עמהם היו מ' סאה הרי כי הטובל במקוה של מ' סאה נכנס בסוד י"הוה אדנ"י והבן זה כי שם אדנ"י עולה סאה וקצת ענין זה רמוז במדרש בכתו' הזה אמרו ארשב"י מ' הם על התורה שניתנה למ' יום ומ' לילה. אמר רי"בז הם קלקלו את הצורה שנתנה למ' יום לפי' מ' יום ומ' לילה הרי ביארו סוד הארבעים ברמז. ולפי שיקשה המקשה לפי מה שהונח לפי הקבלה כי העונש הוא מ' חסר א' והכתוב אומר ויהי הגשם על הארץ מ' יום מ' לילה שיראה שהיו מ' שלמים ראיתי להביא לפניך לשון רש"י ז"ל והוא לקוח מן המדרש ממנו נבוא אל תוכן הסוד והאמת המקובל זה לשונו בפסוק ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו לרבי אליעזר שהחדשים נמנים א' מלא וא' חסר הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסליו. וכתב בפ' ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור והוא א' בסיון כיצד בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים הרי ג' מכסליו וכ"ט מטבת הרי ל"ב ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח הרי ק"נ יום. ולפי שהוקשה לרב הגאון הרב אליה מזרחי ז"ל מה שכתב רש"י ז"ל בכתוב הראשון שאמר נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו שנראה שיום כ"ח נכנס כמנין המ' ואח"כ כתב בכתוב השני בכ"ז בכסליו פסקו שנראה שיום כ"ח אינו מן המנין כתב הוא אין זה סותר מה שכתב רש"י גבי מ' יום ומ' לילה אין יום ראשון מן המנין ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו דאיכא למימר הכי קאמר אין יום ראשון ממנין הימים השלמים של מ' יום שכל אחד לילו ויומו עמו אבל יומו בלבד בלא לילו מן המנין הוא שיצטרך עם ליל כ"ח לתשלום המ' יום ומ' לילה ונמצא שמ' יום ומ' לילה כלים בבקרו של כ"ח. ומ"ש כאן בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים פי' בתשלום כ"ז ימים שלמים. ומ"ש שם ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו פי' בבקרו של כ"ח. ומ"ש הרי ג' מכסליו פי' השנים מהם י"ומם ולי"לה. אבל יום כ"ח אינו אלא יומו בלבד מפני שלילו כבר נכנס בחשבון המ' יום ומ' לילה. ומ"ש הרי ל"ב פי' פחות לילה. ומ"ש הרי ק"נ פי' ק"נ פחות לילה א' ועם ליל ר"ח סיון הרי ק"נ יום שלמים. הנך רואה כמה השתדל הגאון ז"ל לעשות חמשה תקנות לפי' רש"י ז"ל כדי שלא ינגד עצמו בעצמו ממה שכתב בראשונה ובשניה להיות המ' יום שלמים מה שלא עלה על לבו וכי לא היה הוא מרגיש שהיה הוא מנגד עצמו בעצמו והיה לו להאריך ולתקן כל מה שתיקן הגאון בדבריו כי כן דרכו בכל מה שיקשה וכ"ש בכמו זה הענין הנראה לעינים. ובמחילה מכבוד הגאון ז"ל אומר אני כי דעתו של רש"י ז"ל לא היתה בכל זה אלא לומר שאעפ"י שהכתוב אומר מ' יום ומ' לילה שאינם רק ט"ל יום ועם יום כ"ח שלא ירדו בו גשמים הם מ' יום שהוא קצת הט"ל שירדו בהם הגשמים ועד ולא עד בכלל וכדי שלא ימצאו שהם מ' יום שלמים ואפילו שלא יכנס במנין יום כ"ח לפי שכבר פסקו הגשמים בכ"ז השתדל בכל עוז להחסיר יום י"ז במרחשון שבו נבקעו כל מעינות תהום רבה שאם יכנס במנין הנה הם מ' בלא יום כ"ח בכסליו לכן כתב אין יום ראשון מן המנין ונשארו י"ב במרחשון נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו ובכתוב השני יבאר שיום כ"ח אינו מן המנין שכבר פסקו הגשמים בכ"ז הנה א"כ לדעתו לא יעלו אלא מ' חסר א'. ומה שהכריח לרש"י ז"ל לכל זה הוא כי ראה כתוב א' אומר ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה וכתוב א' אומר ויהי המבול מ' יום על הארץ ולא זכר בו מנין הלילות ולכן כתב הוא ז"ל היום הראשון אינו מן המנין לפי שאין לילו עמו ולכן החסירו מן המנין ונתבאר א"כ כי לפי דעת רש"י ז"ל והוא האמת כפי הקבלה כאשר אבאר שלא ירדו הגשמים רק ט"ל ימים י"ב ממרחשון וכ"ז מכסליו אלא שהכתוב קורא אותם מ' כדרכו בענין המלקות שכתב מ' יכנו ובזה הקבלה שהם חסר א' ולכן כתב נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו והרי הוא כתב שלא ירדו בו הגשמים שכבר פסקו בכ"ז והארכתי ככל זה להודיעך כי רש"י ז"ל נר ישראל לא יבצר ממנו מזמת התורה הן שהיה מקובל הן לא. רוח יי' נוססה בו וכל זה אני בעניי הבינותי מדברי ר' יהודה במאמר הזה עם המקובל בידינו כי המספר השלם לשלם והחסר לחסר ורבי יהודה רמז זה במ"ש אלא מ' יום לאלקאה חייבי עלמא וסמך מיד ואמר וכתיב ארבעים יכנו גלה כי אעפ"י שהכתוב קורא אותם מ' שנאמר ויהי הגשם על הארץ מ' יום שאינם כפי האמת והקבלה רק מ' חסר א' ואם תאמר למה יקראם הכתוב מ' הרי כתיב מ' יכנו ובאה הקבלה שהם מ' חסר א' ולכן כתב מיד וכתיב מ' יכנו כלומר כמות זה כמות זה. והשלים לבאר הסוד מ' מאי עבידתייהו ואמר שהם לקבל ד' סטרי עלמא בכל חד עשרה כמו שכתבתי ואמר בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי בסוד הארבעים שלמים וע"ד כשהשחיתו צורתם ומחיתי את כל היקום ואצטריך מ' לאלקאה בסוד מ' יכנו. ולאתמחי מעלמא כלומר עם העולם שנברא ממנו מד' פאותיו ויסודותיו שמענה ואתה דע לך כי זהו המקובל והאמת השומע ישמע והחדל יחדל.
רבי יצחק הוה שכיח קמי ר"ש א"ל האי דכתיב ותשחת הארץ אי בני נשא חטאן וכו' אמר כי אחרי שיחס הכתוב השחתה אל הארץ במה חטאת.
א"ל בגין דהשחית כל בשר את דרכו אמר כי הכתוב גלה הטעם בסמוך במה שכתב מיד כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ממש כמ' דאתמר כי היו שופכים זרעם לבטלה על הארץ וזהו השחתה לא שחטאה היא.
כגוונא דא ותטמא הארץ כי איזו טומאה שייכא בגוף הארץ אם לא ביחס בני האדם המטמאים אותה. וחזר ואמר ואי תימא ארעא על מה אתחבלת כלומר אמת מה שאמרת כי נתיחס הטומאה אליה מדעת יושבי בה ומה תאמר בהשחתה שאין ספק שנשחתה וכמ"ש רז"ל כי הנני משחיתם את הארץ שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו והשיב אלא עיקרא דארעא בני נשא וכו' אמר כי סבת בריאת הארץ עצמה לא היתה אלא בעבור האדם כמאמר הנביא אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שענינו שלא נבראת כי אם לסבת המצא האדם בה ואחר שנשחת העיקר הטפלה נגר"ר עמדי וקרא אוכח וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה וסמך מיד כי השחית כל בשר שהוא העיקר וע"כ נשחתה היא שהיא טפלה לו. ור"ש אזדא לטעמיה כי לא נגמר דינן על הגזל רק על השחתת זרעם הוא מ"ש ת"ח כל חטאוי וכלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה וחטאה דאושיד זרעא וחביל ארחיה ואפיק זרעא על ארעא וכו' עליה כתיב נכתם עונך לפני התבונן אמרו אפיק זרעא על ארעא כי רמז למוציא זרעו מעשות פרי. וכתיב לא יגורך רע כבר נתבאר למעלה ההבדל שיש בין רשע לרע כי רשע נקרא אפילו בהרמת יד בלבד אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה וסאיב ארעא. וכתיב ויהי ער רע בעיני יי' הביא ראיה זו שמהכתוב הראשון לא יגורך רע אין בו ראיה מבוארת להשחתת הזרע ובער בכור יהודה אז"ל שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. א"ל אמאי דאין קב"ה עלמא במיא ולא באשא כלומר כי תצא אש מאת יי' מן השמים ותאכל ארץ ויושבי בה. והשיבו רזא הוא אינון חבילו אורחייהו וכו' אמר כי חטאתם כבדה מאד מאד בשפוך את מימי זרעם כי עשו פגימה למעלה בהפריד המים הזכרים מן הנקבות שהוא קיום העולם והגבירו המים הזדונים בתת זרעם למולך ולכן נדונו במים ורז"ל ביארו הסוד במדרש יותר אמרו שם אמר רבי צדוק ירדו מי המבול מן השמים שהם מים זכרים ועלו מי תהומות שהם מים נקבות ונצמדו אלו עם אלו להחריב את העולם ונמוחו כל היקומים וכשם שקלקלו ברותחין נדונו ברותחין הה"ד נבקעו כל מעינות תהום רבה הא מיין תתאין וארובות השמים נפתחו הא מיין עילאין כי בשניהם נפרע מהם כמ"ש במדרש עצמו.