ר' אלעזר הוה יתיב יומא חד קמי ר"ש אבוי א"ל האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין וכו' יביא הענין הזה לפי שנאמד למעלה כי ביום הככורים מתעסק הנח"ש בשעירו השלוח לו כי הוא מתהני בו כמוזכר ורצה ר' אלעזר לדעת אם הוא ג"כ היה מגיע לו שום הנאה משאר הקרבנות הנעשים ע"ג המזבח מזולת השעיר המשתלח לו אם לא. והשיב בלא הוו מסתפקי כחדא לעילא ותתא אמר כי מלבד שהשעיר היה חלקו לבדו הנה כל הכחות העליונות והתחתונות היו מסתפקים בקרבנות כי סעודת מלך היא והכל מתהנין מסעודתו של מלך וביאר הסוד על איזה אופן. יובן הענין ואמר ת"ח כהני וליואי וישראל אקרון אדם. בהיות המקובל והאמת אצלנו כי תיקון המרכבה העליונה תלוי בב יכול בשלימות האדם התחתון וזה לפי שנשמתו כלולה מההויות העליונות ויש לאל ידו בכח מחשבתו להמשיך ולהאציל שפע וברכה מאפיסת המחשבה אל ההויות העליונות המתיחסות אל אד"ם העליון כי משם לוקחה ויהי האדם לנפש חיה ומשם אל המרכבה מרכבת המשנה ומשם אל המדרגות התחתונות כי הכל מתברכי' על ידו. הנה א"כ בעשותו מעשיו דומות לתחילת הבריאה יוסיף האדם כח והמשכה רבה באדם העליון והיא הוא מעשה הקרבן כי סגולתו היתה לקרב הכחות אחת אל אחת על הדרך שנאצלו משעת הבריאה וסגולתו של קרבן היה להמשיך מלמעלה ממקום אפיסת הרעיון יותר ויותר מכל המעשים אשר יעשו תחת השמש לפי שדוגמ' עשייתו היתה דוגמא לסוד אד"ם ואמרו לסוד אדם אין הכונה לדמות מהרכבת גוף האדם רק לענין שלימותו כי כבר הושאל שם ארם לכל דבר שלם עד שהושאל שם אדם לעולם בכללו על שלימותו. גם כל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל יחסוה לצורת אדם ופרשיותיה והפסקותיה ופסוקיה לאיברים הנקשרים והפרקים קשרי הידים והרגלים וזולתם מהאיברים אשר על כן באו מצותיה עשה ולא תעשה על מספר איברי האדם וגידיו וכן כל דבר שיושלם על שלימותו ההוא יקרא אד"ם ביען כל השלימות נמצאו מאדם העליון. ובהיות כי במעשה הקרבנות היו נמצאים שלשת חלקי השלימות בעם אשר בחר לו יה כהנים לוים וישראל הרמוזים בשלימות האד"ם העליון שהם גדול"ה גבו"רה תפא"רת והיה כל חלק וחלק משלשת החלקים ר"ל כהנים לויים וישראל עושה ונותן חלקו במעשה הקרבן על הכונה הראויה לחלקו וזה כי הכהן לא היה מקריב ופועל רק במחשבה בלבד להמשיך השפע ממקום אפיסת הרעיון כי הוא הקרוב והראשון בעולם הבנין איש ימיני ואחריו הלוים היו מעוררים בשיריהם האהבה מצד שמא"ל וממתיקים את הדין כממקום שבאו. וישראל במעמדם בהם היה נגמר דוגמת האדם בשלשת תנאיו מחשבה ודיבור ומעשה כאשר יתבאר במקומו ב"ה ובכן היו מתברכים כל המדרגות העליונות מסוד אדם ולמטה כי זה כל האדם הוא שאמר בכאן ות"ח כהני ליואי וישראל אינון אקרון אדם בחיבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגוויהו כי בתוכם יי' נרמז וכבר ידעת כי כל אבר מחזיק אבר והבן ואחר הקדימו הקדמה זו בקצור דברים חזר לבאר סוד השאלה היאך מסתפקים ומתהנין כל המדרגות ואפילו קץ כל בשר ואמר ההוא כשבה או אימרא אצטריך עד לא יתקריב לפרשא עליה כל תטאין וכדין יתקרי בהמה בכלא כי בנושאה את עונות המתודה ובהמיותו אשר נתבהם בחטאו שם על שכמה הנה היא בהמה פעמיים מפאתה ומפאת המשא אשר עליה והוא סודמ"ש בעזאזל והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכד סלקא ע"ג מדבחא מטולא על חד תרין כאלו נקרב האדם עמה משא אדם ומשא בהמה וזה כי בהתודו עונו עליה מדמה בנפשו שהיא תמורתו ואם היה חייב א' ממיתות ב"ד הארבעה הנה הנם מוטלות על הבהמה ההיא כי בהפילו אותה ארצה בחזקה ידמה בנפשו שנסקל ובשוחטו אותה ידמה בנפשו שנהרג בסיף והאוחזו בשני סימניה בדוחק ידמה בנפשו שנחנק ובשריפתה ע"ג המזבח ידמה בנפשו שנשרף הנה א"כ משא אדם ומשא בהמה עליה כאלו נקרבו שניה' יחד בסוד אדם כי יקריב מכם כמו שיבא במקומו ב"ה.
ובגין כך דא סלקא לאתריה ודא סלקא לאתריה אדם לאד"ם ובהמה לבה"מה הראוי לאד"ם לאדם והראוי לבהמה לבהמה והסוד אדם ובהמה תושיע ה' ולפי שישאל השואל הניחא בבשר הקרבן ומה תאמר בחביתין ושאר המנחות לזה אמר כי הנה בקרבן הבהמה היה די לכל לזה אמר חביתין ושאר מנחות לאתערא רוח קודשא ברעותא דכהנא וליואי וישראל אמר כי אחר ששלשת החלקים אלה שהם סוד אדם כמוזכר היו בחבור אחד לעורר רוח הקדש העליון להשפיע במדרגות מעלה במנחות והחביתין היה ממתק ג"כ כל בעלי הדין למטה בעשן תפלתן של ישראל במעמדם ובעשן השמ"ן והקמ"ח העולה מלמטה יתעורר השמן העליון היורד על הזקן ז"קן אהר"ן והקמח סולת לחם פנג ויתבסמו בו כל הבעלי דינין ולא יכלין לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון. ומ"ש וכלא בזמנא חדא. צריך אתה לדעת שלא היתה אחת מכל מדרגות עליונות ותחתונות מסתפקת ונהנית מהקרבן עד שיעלה הראוי לעלות לריח ניחוח ליי' ואח"כ הם יקחו חלקם הראוי לכל אחד וא' כאשר יתבאר בפ' ויקרא בפסוק אריתי מורי וכו' ואח"כ אכלו רעים וכו' כי אין ראוי שיאכלו העבדים מהסעודה המובאת למלך עד שיאכל המלך והנותר ממנה יאכלו הם כסדרן וכהלכתן הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ולפי שכפי הנחשב בבחינתו יצטרך המתנה זמן בין אכילתם אלה לאלה אמר כי לא כמדת ב"ו הנשואים בזמן שצריכים המתנת זמן בין פועל לפועל מדתן של העליונים הרוחניים אמנם הכל היה נעשה ברגע א' ובעת אחת ולא נאמר זה בעליונים כי אם בבחינתו לשכך את האוזן ולהודיע כי הוא ית' הראשון בכבוד שנעשה רצונו ולו נאוה העבודה ואין לזרים אתו ושכולם מסתפקים משולחנו הוא שאמר וכלא בזמנא חדא.
ת"ח כלא אתעביד ברזא דמהימנותא וכו' הודיע כי כל העבודות הנעשות במקדש בכללם ופרטיהם היו נעשות בסוד האמונה היא העטרת ומחנותיה ואוכלוסיה המסתפקים עמה בסוד את קרבני לחמי לאיש"י לאסתפקא דא בדא.
ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך עד אי"ן סו"ף כלומר מה שראוי לעלות ממחשבת פועל הקרבן עד אין סוף כי לא היה עולה לשם רק המחשבה הטהורה במעשה ההוא כי הוא אמר ויהי הוא צוה ונעשה רצונו שיקריבו הקרבנו' לקרב המדרגו' בסוד התחלת הבריאה והבן זה מאד ודעהו אם בעל נפש אתה כי הוא סוד גדול מסתרי תורה מסרו ית' שמו לעם אשר בו יתפאר סוד הקרבנות לא עשה כן לכל גוי. ואל זה הענין אמר רשב"י מה שיבא אחרי זה להודיע סוד התחלת הבריאה על איזה אופן נתאצלו ההויות גולות עליות וגולות תחתיו' ממקור האי"ן סו"ף עד אשר באו מלז אל לז מהמופל' אל הנעלם ומהנעל' אל המושכל ומהמושכל אל הנרשם ומן הנרשם אל החקיקה ומהחקיקה אל החציבה מדרגות רבות לאין חקר ומספר וכלם מקבלין דין מן דין וכלם ממנו ית' מה שאין הפה יכולה לדבר ולהליץ בשום פנים מהמליצה אשר על כן נשא משלו ע"ה במלות מחשביות שאולות לא מונחות כי איככה יונח ויולץ במליצת הפה דבר שאין בו שום תפיסה לא רוחנית ולא שכלית בחוק האדם. והתחיל ואמר ארימית ידאי בצלותין למדנו כי אין רשאי האדם לשאת את ידו למעלה כי אם בתפלה כמו שיבא בפ' נטי"ת ימי"נך ימינך יי' נאדרי בכח וכן נאמר במשה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל בתפלתו וכן וישא אהרן את ידיו כאשר יתבאר שם וכן עשה רשב"י ע"ה בבואו לדבר במליצ' לשונו הענין העמוק הזה ארימית ידי כאדם המתפלל ומבקש עזר עליון שלא יכשל באמרי פיו ושיהיה עם פיהו להליץ כונתו באופן היותר ראוי אל הכוונה ואל יצל מפיו דבר אמת עד מאד. ואלה הדברים אשר דבר רשב"י ע"ה כד רעותא עילאה לעילא לעילא וכו' שהוא עילת העלות ורצון כל הרצונות אשר לא יתיחס אליו שם מחשבה אלא שם רצון ואתה ידעת ההבדל שיש בין מחשבה לרצון כי בעל הרצון אינו צריך למחשבה ביען הוא תמיד בפועל אבל אבל בעל המחשבה צריך אל הרצון והבן זה היטב ע"כ נקרא עילת כל העלות רעותא עילאה לעילא לעילא רצון שאינו נישג בשום מחשבה. קיימא על ההוא רעותא דלא ידיע ולא אתפס לעלמין הוא הכת"ר כי הוא נקרא רצון שאינו נודע ונתפס לרוב העלמתו. רישא דסתים לעילא קראו ראש לעולם האצילות והוא מתיחס אל הראש באדם וכשם שהמוח סתום ונעלם בעצם הגלגלת כן עילת העלות נסתר בכת"ר המתיחס אל הראש הלבן. ההוא רישא אפיק מאן דאפיק דלא ידיע היא חכמ"ת אלהים הנרמזת בו החכ"מה מאי"ן תמצא מאי"ן ודאי כי החכמה האירה מן האי"ן כהמשך האור מן העין כלא בסתימו שלא נודע איך ומה. רעו דמחשבה עילאה למרדף אבתריה ולמתנהרא מניה. דע כי הכתר הוא הנקרא מחשבה עליונה לפי שהחכמה ג"כ נקראת מחשבה סתם ואמר כי הראש ההוא הנקרא מחשבה עילאה רצונה וחשקה ותשוקתה תמיד לרדוף אחר רצון כל הרצונות בסוד רצוא ושוב להמשיך את האור העצום אליו לחזור באורו. ולמדנו מזה כי כל הספירות ג"כ ברצוא ושוב אחר שהראש לכלם והוא הכת"ר הוא ברדיפו אל עילת העילות ית'. ואחר שהקדים זה שב לבאר על איזה אופן יובן הענין העמוק הזה בהוצאת האור מהתעלומה הנסתרת. ואמר חד פריסו אתפריס וכו' אמר שנבדל פרוכת או רקיע בדמיון שבו נצתייר כל מה שבמחש"בה העליונה היא החכמה שנקראת רקיע בסוד העשר ספירות הרמוזות בהללויה הללו אל בקדשו הוא הכתר הללוהו ברקיע עזו היא החכמה הללוהו בגבורותיו היא הבינה וכן כלם עד תשלום העשר וקראו רקיע שבו נקבעים כל הכוכבים ובו מתציירים וקראו בשם פריסו כלומר פרוכת או שמלה להודיע שאלמלא הפרכת ההוא אשר יכה בו אור הכתר לא היה נרגש האור ההוא כי יתפלש מעבר אל עבר ואיננו ודמיון זה כבר קדם במה שעבר שהוא כדמיון השמש המכה בארץ שהארץ סבת גלויו שאלו ידומה העדר הארץ לא יורגש אור השמש כן דמה החכמה בבחינת הכתר המגלה אורו בפריסו ההוא. ואמר כי מתוך הפריסו ההוא באמצעות הרדיפו שיש לו למחש"בה הוא הכת"ר להמשיך מעילת כל העלות. מטי ולא מטי על ההוא פריסו ונהיר מאן דנהיר שאלמלא הוא לא היה נרגש האור. וכבר קדם ג"כ ענין אמרם מטי ולא מטי כי להעלמת הפועל הזה שלא נודע אומרים שאינו נוגע. וכדין איהו מחשבה גרסינן ולא מחשבה עילאה והכונה שאז בהגיע האור ההוא מהכת"ר אל החכ"מה נקראת גם החכמה מחשבה סתם כי עדיין לא נתגלו ההויות הרשומות בה ועכ"א נהיר בנהירו סתים דלא ידיע והאי מחשבה לא ידיע. וביאר עוד התפשטות האור ההוא עד שנעשו ט' היכלין שהם היכלין להיכלין כמו שיבאר בהדיא ואמר כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתידע הוא הכתר. שנמשך אורו מעילת כל העילות שלא נודע מקומו איו ואמר עתה בלשון בטישה לכוונת תוספת ביאור כי בראשונה אמר מטי ולא מטי ועתה אמר בלשון בטישיה ודפיקה רבה להוציא מתעלומה אור כדמיון המכה בחלמיש להמציא אור נגלה הוא שאמר בדין בטש האי נהירו דמחשבה בנהירו דפריסו דקיימא דנהיר ממה דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא המשיך הדברים ממקורם שהוא עילת כל העילות שלא ליחס הדבר אל הכת"ר לבדו כי כבר אמר שהוא ג"כ ברדיפו לאתנהרא מניה. והוציא נפקותא מכל אלה הדברים ואמר וכיון דנהירו דמחשבה דלא אתידע בטש בנהירו דפריסו היא החכמה ונהרין כחדא הכתר והחכמה מכח האור הנעלם שנתלכד כשניהם אזי נתגלו ט' היכלות שהם היכלות להיכלות. וכדי לבאר זה הענין צריך אתה לדעת כי יש ספירות דאצילות ויש ספירות דבריאה וספירות דיצירה והם נקראות היכלות אלה לאלה לפי שמתלבשות אלה באלה להתגלות והנני מביא לפניך לשון הקדמת התיקונים כדי שיתבאר לך מתוכו סוד הענין הזה אשר אנחנו בו וז"ל בספירן דאצילו' איהו דיוקנא דמלכא ממש. ובספירן דבריאה חותמא דמלכא. ובספירן דיצירה ובמלאכין דאינון חיוון ציורא דחותמא בשעיה ובג"ד אתמר במראות יחזקאל דמות כמראה אדם ודמות החיות ולא החיות ממש למאן דכל יומוי לא חמא מלכא והוה בן כפר ושאיל בגין מלכא ורשימין ליה על טבלא או על נייר דיוקניה. וכן אמרו במקום אחר עשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייוי חד בהון מה דלאו הכי בעשר ספירן דבריאה דלאו אינון ואיהו חד לאו אינון וגרמיהון חד ועילת על כלא הוא נהיר בעשר ספירן דאצילו' ובעשר דבריאה ונהיר בעשר כתות דמלאכיא ובעשר גלגלי דרקיעא ולא אשתני בכל אתר הנה נתבאר מכאן שיש ספירות נקראות עצם הבורא יתברך ואלה אין המחשבה תופסת בהם כלל הם עשר ספירות של אצילות הנה הנם בכת"ר ואלה הראשונות נדפסות באחרות דבריאה אשר בחכ"מה שהם כדמות חותם החותם בשעוה שבעודם שם אינם נקראות ולא ניכרות עד שהם נדפסות בשלישיות של יצירה שאז הם כדמיון השעוה הבולטת והם העשר מראות שראה יחזקאל במרכבת המשנה. ויתבאר מזה שהם מתלבשות זו בזו והם היכלות אלה לאלה. ויאמר על אלה שהם של אצילות לאו אינון נהורין לאו אינון רוחין לאו אינון נשמתין שלא יתוארו בשום תואר ואפילו רוחני כי אלה התוארים נתפסים בלשון והם אינם נתפסים ולית מאן דקיימא בהו ועל אלה הם אשר אמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה. רעותא דכל אינון ט' נהורין דקיימי במחשבה הם אשר בחכ"מה הנקרא' מחשבה סתם הם המתוארים בשם מאורות כי אותם של אצילות כבר אמר שאינם לא מאורות ולא רוחות אמנם אלה שבחכמה שהיא עצמה אחד מהם שנכנסת בחשבון עמהם אמר עליהם שכלם ברדיפו ובתשוקה רבה אבתריהו של אותם דאצילות. בשעתא דקיימי במחש"בה כלומר כשעולה תשוקת כלם והם במדת החכמה הנה הם כלם בסוד הרצוא והשוב להשיג אותם של אצילות ועכ"ז לא מתדבקן ולא אתידיעו. אמר כי אעפ"י שמכירין שאורם נשפע מהם עכ"ז אינם משיגים מהותם ואמרתי זה לפי שאין לך עלול שלא ידע את עלתו אמנם מהות עלתו אינה נישגת לעלול. אלין לא קיימין לא ברעותא ולא במחשבה אין כל מחשבה ורעיון תופסת בהם באותם של אצילות ואפילו ההיכל עצמו של הכת"ר הנקרא מחש"בה עילאה תופסין בה ולא תפסין לרוב העלמתם בענין הנאמר במטי ולא מטי שכבר נתבאר ענינו. באלין קיימי כל רזי מהימנותא כל הספירות של יצירה הנגלות בעטרת שמשם צופים כל הנביאים תעלומות סתרי האצילות באלה של אצילות קיומם ועמידתם. וכל אינון נהורין מרזא דמחש"בה אותם של בריאה שבחכמה הנקרא' מחשבה סתם כלם נקראים אין סוף שנותנין עליהם חומרי מקום שיצאו משם. עד הכא מטון נהורין ולא מטון כלומר עד כאן הגיעו המאורות ביחס מטי ולא מטי ולא אתידיעו לרוב העלמתם. לאו הכא רעותא ולא מחשבה לשאול ולומר היאך נתאצלו ואיך נתגלו ובאו מהאי"ן המוחלט שזה נמנע בחק כל חוקר. ואחר שהגיע מליצת הדיבור באלה הענינים העמוקים עד החכמ"ה העליונה הוסיף עוד לבאר אצילות הבי"נה ואמר כד נהיר מחש"בה ולא ידיע ממאן דנהיר פי' כשהגיע החפץ להאיר ולקבוע האור במדת החכמה כדמיון נקודה נקבע' אעפ"י שלא נודע איך ומה וממי נמשך אורה כדין אתלבש ואסתי' גו בי"נה עשתה היכל כדמיון מלבוש להסתר בו כי מתוך ההיכל ההוא יתאצל האור אל עולם הבנין. ואעיל דא בדא מאור במאור כדמיון הנרות שנדלקות כלם מנר אחד ונדכקות זו בזו ונעשות כלם נר אחד. עד דאתכלילו כלהו כחדא כח המאציל בנאצל. וברזא דקרבנא כד סליק כלא כלומר ריח הבשר וריח הקטורת ואתקשר דא בדא כי על כן נקרא קרבן לפי שהוא מקרב הכחות אחת אל אחת והקטורת ג"כ מענין קשר לפי שהוא מקשר הכל. כדין קיימי כלהו בסליקו כל המאורות שהם הספירות הם עולות בתשוקתם ומתקשרות עם החכמה וגם היא החכמה שנקרא' מחש"בה מתעטרת באין סוף ועל האופן הזה נקראות כלם אין סוף ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה גרסינן ולא גרסינן עילאה. לפי שקרא שם לעילת כל העילות אי"ן סו"ף הודיע כי הכתר נקרא אי"ן וקרא לו שם כדי שלא נבוא לטעות במה שטעו רבים שלא שמו הבדל בין האי"ן ובין האי"ן סו"ף וכתבו שהם הכת"ר ואמר ההוא נהירו דנהיר מניה מחש"בה דלא ידע איהי בה כלל פי' שהמחש"בה איננה יודעת בה כלל כמ"ש למעלה בשעתא דקיימין במחשבה לא מתדבקן שמהות' אינו נישג הנהירו ההוא שהוא הכתר אקרי אין. דמניה אשתכח וקיימא שממנו נמצאת החכמה וקיומה משם. ונהיר מאן דנהיר שממנו מאיר כל מה שיש לו אור. ועל דא כלא קאים על הכתר הזה עומד כל מה שעומד שהוא קיום כל הנאצל ממנו כי למעלה מזה נמנע בחק כל לשון לדבר ולהליץ בו. והביא הענין הזה רשב"י לסוד הקרבנות שהם היו סבת קשר הספירות במקורם כיום התחלת אצילותם משם. זכאה חולקהון דצדיקיא וכו' שיודעים סוד זה. ת"ח האי קץ כל בשר כמא דקשורא אשתכח לעילא בחדו פי' כמו שהחבור והקשר נמצא למעלה בספירות מצד הקרבנות והשמחה והשפע והברכה נמצא בהנה. אוף הכי לתתא בעולם הקליפה. דחרוותא ורעותא לאסתפקא כלא וכו' כי לא תקרא הסעודה סעודת שמחה אם לא יסתפקו ממנה אפילו הכלבים. ואימא עלייהו דישראל כדקא יאות היא המספקת מידה לישראל בניה ולא ע"י אמצעי. ת"ח כל ריש ירחא וירחא וכו'. בא לבאר למה נותנין לקץ בל בשר שעיר בכל ראש חדש נוסף על החלק המגיע לו בקרבנות ויאמר שריה זה עצה מאתו יתברך לישראל כדי שיתעסק בו ולא יתערב בשמחתם של ישראל במלכם. ויבאר למה היה שעיר ולא כבש או שור או עז גדול ואמר בגין דאיהו חולקא דעשו שנקרא איש שעיר ובמקומו יתבאר מפני שהשעיר הוא מאכל מלכים והוא מלך עולם הקליפה וקרוב למלכו"ת. ת"ח כלרעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר וכדי שלא יאכל בשר אדם בקטרוגו נותנין לו תמורתו בשר בהמה והוא אמרו ובגין כך תיקונא דבשרא תדיר לגביה וע"ר אקרי קץ כל בשר. וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא שאינו נוטלה אלא ברשות אבל לחבל הגוף יש לו רשות בשעת הכעס. נשמתא סלקא לאתריה ובשרא אתיהיב לאתרא דא בשנפטר האדם הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה והוא הבשר יאכל. כגוונא דא בקרבנא דרעותא סלקא לאתר חד דמחשבה שהכהן מחשב בקרבן ההוא במעשהו עולה למקום המחשבה ובשרא לאתר חד. את קרבני לחמי לאישי. ובר נש דאיהו זכאה איהו קרבנא ממש בכונת המקריב תלוי הדבר כי בשומו נפש בהמתו תחת נפשו וגופה תחת גופו ומכוין להתכפר בקרבנו ולא ישוב עוד לכסלה הוא עצמו יקרא קרבן כפרה. ואחרא דלאו איהו זכאה לפי שאינו מכוין רק להביא הקרבן בחוב המוטלעליו ולא לרצון לפני יי' להתכפר וככלב שב על קיאו ישוב ויוסיף עוד לחטוא כי יחשוב כי בהביאו קרבן הותר לו לשוב אל סורו הרע הנה האיש הזה מום בו בשעת ההקרבה כי עודנו חושב לשוב ולחטוא. וע"ד צדיקיא כפרה אינון וקרבנא דעלמא במיתתם חושבים כי לקרבן בפרה לוקחו בעד ישראל ומתקבל קרבנם ת"ח ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר למיטל רשו וכו' השלים הענין ואמר שענין בואו לפניו יתברך הוא לקחת רשות ליטול נשמה לפי שאין לאל ידו ליטול נשמה עד דיטול רשות. ובג"כ והנני משחיתם כבר ביארנו מלת הננ"י שרומז לעטרת כשנתמלאת דין היא מזומנת להשחית ע"י קץ כל בשר. וע"ד עשה לך תיבת עצי גופר לאשתזבא מניה כי לא יזיק אם לא בדבר הנגלה וכבר נתבאר זה. בנוסחתנו דף ס"ה ע"ב תחלת המאמר ת"ח מה כתיב וכו'