רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא. אמר חד לא נודע מי מהם אמר למי ומשום כל האומר דבר בשם אומרו לא יחס המאמר לאחד מהם בשמו כתיב ויעש נח ככל אשר צוהו יי'.
ת"ח מה כתיב ונח בן שש מאות שנה כלומר וסמיך ליה ונח בן שש מאות שנה.
וכי אמאי חושבנא דא לממרי כלומר אם להודיענו באיזה זמן היה המבול לא הוצרך הכתוב הזה שהרי כתוב להלן בשנת שש מאות שנה לחיי נחומי המבול היו על הארץ א"כ אמאי חושבנא דא לממני.
אלא אלו לא הוה נח בן שש מאות שנה לא יבול לתיבותא ולא יתחבר בהדה. בהיות שענין נח היה דוגמא עליונה ותולדותיו כמו כן כי מנהו והלאה הושתת העול' כבראשונה חוייב שיעלה מדרגתו בסוד הו"ו כי כן היה צדי"ק שהוא סוד משך הו"ו והו"ו היא הנכנסת בה"א לקיום העולם ובסוד הו"ו הם כל הששיות מששה לששים לשש מאות ובא הכתוב הזה להודיענו שאם לא הוצרך לגופיה דענינא לממני הוצרך לדבר אחר והוא להודיע שאחר שנשלם במדת הו"ו כדאי הוא ליכנס בתיבה שהיא סוד הה"א. וע"ד מיומא דאשתלים חובייהו דבני עלמא והיה מן הדין לפעול בהם מדת הדין אוריך לון קב"ה וכו' היה מן המחוייב שלא תשלוט בהם מדת הדין שלא יחזור העולם אל תוהו ובהו וגם כי היה נח בעולם עדיין לא נשלם כראוי ולפי שניו תהיה גאולתו וכשנשלמו שניו אשתלים דרגיה כדקא יאות ובכן עאל לתיבותא וכלא כגוונא דלעילא ונח בן שש מאות וכו' כדקאמרן.
ובג"כ לא אתמר כבן שש מאות שנה כלומר אחד שלא בא הכתוב להודיע הזמן שבו היה המבול למה יצטרך הכתוב להקפיד במספר שניו בדיוק אם לא לענין הסוד הנז' סוד הו"ו המקיימת שש קצוות:
תו פתח הפותח שלא נזכר שמו מי מהם הוא ואמר ואני הנני מביא את המבול. מ"ט הנני כיון דאמר ואני. כבר כתבנו כי בתורה שבכתב לא נזכר בה שום מלה נוספת כי דבריה אינם על דרך מליצת הלשון אבל אותיותיה ותיבותיה במספר במשקל כולם מנויים וכלם לצורך א"כ למה הוצרך לכפול הנני כי ענין אני והנני הכל דבר אחד.
אלא אני ואנכי כלא חדא מלתא היא לפי דרכו ילמדנו כי מלת אנכי שנוסף בה אות הכ"ף הענין אחד הוא ואמר זה לפי שמלת אנכ"י מיוחס למדת הבינה כמו שיבא בפ' וישמע יתרו באנכי יי' אלהיך ובכאן אמר כי אני ואנכ"י כלא מילתא חדא כי כאמה בתה. וזה כי צריך אתה לדעת כי בכל מקום שנאמר אנכ"י או אנ"י הוא מודיע עצ"מו ומגלה כאדם המדבר לנוכח ומבטיח איתו ואומר אני הוא שעתיד לעשות דבר זה אם לטובה אם לרעה. והנה הערך שיש לעטרת הנקראת אנ"י לפי גלויה עם בניה ישראל הוא הערך שיש לבי"נה עם בניה שבעת אבני הבנין ואל בחינה זו אמר כי אני ואנכי כלא מלתא חדא היא וכאמה בתה כי מה שדברה אלהים דבי"נה במעמד הר סיני אנכ"י יי' אלהיך למעלה הוא אשר דברה כנסת ישראל לבניה במעמד ההוא ואחר שרמז זה חזר לבאר ענין אני אנכי שמשמעותם הוא ענין גלוי כי כל אחר אני אתעביד גופא לאשמתא כמו שהגוף הוא הנגלה ולא נודעה הנשמה כי אם ממנו.
ובג"כ אתרמיז באת קיימא אני הנה בריתי אתך כי סוד הברית איננו נודע אלא מתוך אני.
אני כורסיא למה דלעילא אנ"י דעביד נוקמא לדרי דרין כי היא הבטחה לטובה והבטחה לרעה כמ"ש אני נאמן ליפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים.
ואני כליל דכר ונוקבא אמר כי כשנכתב ואנ"י בו"ו מורה על כי הוא ובית דינו רחמים ודין שם ועל זה התחיל במלת ואני להודיע כי גם כי רצונו לעשות כלה בעולם הנה מדת רחמים מחוייבת שישאר נח ואשר אתו בתיבה ולפי' אמר ואני בראשונה אמנם לכתר אתרשים בלחודוי דאזדמן למעבד דינא אמר כי לגבי שאר בני אדם שחייבה מדת הדין לכלותם נרשמה מדת הדין לבדה בלא עירוב רחמים ואמר הנני מביא את המבול. וחזר והקשה כיון דאמר מביא את המבול לא ידענ' דאיהו מים וכמ"ש רש"י ז"ל מבול שבלה הכל שבלבל הכל שהוביל הכל מן הגבוה לנמוך וזהו שתרגם אנקלוס טופנא שהציף את הכל והביאו לבבל שהיא עמוקה וע"כ נקראת שנער שננערו שם כל המים. וא"כ למה יכפול מבול ומים אחר שענינם אחד והשיב אלא את המבול לאסגאה מלאך המות. אמר כי אחר שכתב מבול היה ראוי לכתוב ואני הנני מביא מבול מים על הארץ והנה בהוסיף לכתוב מלת א"ת המרבה בכל מקום הודיע כי הרבוי הוא רמוז בא"ת ומבול הוא מלאך המות שאל"כ לא היה צריך לכתוב מלת א"ת אלא להודיע כי המבול הוא מלאך המות שלא יבא מלת א"ת להרבות מים במים אלא דבר אחר דאע"ג דמיא הוו מחבלא אזיל בעלמא לשיצאה באינון מיין וחזר לבאר כי בכל מקום שנאמר אני יי' נאמן ומזומן ליתן שכר טוב לצדיקים וליפרע מן הרשעים הבטחה לטובה והבטחה לרעה והשאר מבואר פתח ואמר אמרתי לאת אראה יה יה בארץ החיים הפתיחה הזאת לא ראיתי לה שייכות בנדון שלפנינו הביאו אותה בכאי לפי שנמשך להם הדיבור אליה ולכך לא הבאתיה וענינה מבואר הוא.