ויברך אלהים את נח ואת בניו ר' אבא פתח ברכת יי' היא תעשיר. ברכת יי' דא שכינתא היא הבריכה העליונה שהיא מקבלת מייא הוא התפארת ולמה נקראת ברכה לפי שנתמנית על הברכות הבאות לעולם וממנה מהפשטות לכל חלק וחלק כפי הראוי לו.
ת"ח מה כתי' כקדמיתא ויאמ' יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כמא דאתמר דמארי דביתא יהיב ליה רשו למיעל בסוד האמור למעלה בבא אתה וכל ביתך אל התיבה הוסיף עוד ר' אבא ואמ' כי כן דרך העולם שצריך האורח ליטול רשות בצאתו מבעלת הבית מכאן אוליפנא מאריה דביתא מעייל ואתתא תפיק שנא' ויאמ' אלהים לנח צא מן התיבה הרשות בידה להוציא ולא להביא האורח הביתה כיון דנפק יהב מתנן לה כדי לחבבה על בעלה בראותו כי מצאה חן בעיני כל רואיה. ועוד הודיע כי המתנות שיתן לה שיהיו מידו לידה שאם יהיו על ידי בעלה לית לה רבותא בזה ויובן זה שיתן לה בפני בעלה כי בזה הוא מכבדה בפניו ומציל עצמו מחשד מ"ש רז"ל המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפי' קבל תורה מסיני כמרע"ה לא ינצל מש"ג ואם נותנין לידה הנה תברכהו לפי שחבבהעל בעלה ושלשת הענינים האלה הוכיח מן הכתובים. הראשון ממה שאמ' צא אתה שהוא מאמר אלהי"ם כי כפי הנראה היה המאמר הזה ראוי לשם יי' שהוא רחמים כי כבר נסתלק הדין ולא אמ' אלא ויאמ' אלהי"ם שהרמז לבעלת הבי"ת. והשני שיהיו המתנות נתונים נתונים מידו לידה הוכיח מויבן נח מזבח ויעל עולות ב"מזבח במז"בח ממש ובזה חבבה על בעלה שנאמ' מיד וירח יי' את ריח הניחח. והשלישית כי היא ברכתהו בצאתו שנאמ' ויברך אלהים את נח. והסוד בשלשתם ידוע על הדרך אשר נתבאר למעלה בכתוב בא אתה וכל ביתך בסוד הנכנס לפרדס כי בצאתו בשלום מן הקדש היא תוציאהו לחוץ ומהשער ההוא יצא כדי שלא יהרס בנינו ותשוב נשמתו אל גופו ולא יקרה לו כאשר קרה לכן עזאי שהציץ ומת שנדבקה נשמתו במקום שחוצבה מרב התשוקה והדיבוק שהיה לו ונשאר בנינו התחתון הדום. ובכן בצאתו בשלום מן הקדש צריך לתת מנות ונבזבזן בהודאתיו ושבחיו ותחנונותיו כי מתוך זה תתחבב על בעלה ויוסיף עוד החתן מדיליה כי זה כחו של צדיק כי יש לאל ידו להמשיך מתוך מתנותיו ברכות שמים מעל ובמלאת ימי טהרה היא תברכהו מהפרס ההוא אשר קבלה מבעלה וזהו ברכת יי' וכו'. ולא יוסיף עצב עמה רזא דכתי' בעצבון תאכלנה עציבו ורגיזו בלא נהירו דאנפין אמ' כי ברכתה תהיה ברכת יי' מבלי שיתערב זר בברכה ההיא שהוא הנחש המעציב ורוגז על הארץ אבל היא לבדה ואין עמה אל נכר והוא שביאר ואמ' כד אתחשבא סיהרא וברכאן לא משתכחי בעצבון תאכלנה. וביאר כי העצבו"ן הוא סטרא אחרא דאמנע ברכאן מעלמא ובג"כ ולא יוסיף עצב עמה ואמ' כי זהו סוד מה שכתוב ולא אוסיף עוד לקלל שהרמז שלא יתוסף הנחש הנקרא עצב עם המדה להחשיך אורה אבל תאיר אל עבר פניה.