למטה ד' אצבעות באגודל ולמעלה ג' וכו'. כתב בס' מלא"ש וז"ל ולכאורה שיעור הגליון למעלה ולמטה הנזכר לא מהשירטוט התחתון והעליון הוא נמדד כ"א ממקום שיכלה גג הלמ"ד למעל' ומסוף האותיות הארוכות למטה וכו' עכ"ל. ולפע"ד לא נהירא. הגע בעצמך לפי דבריו גם הא דאמרי' בין שיטה לשיטה כמלא שיעה נצטרך לפרש כך בין הקצה האחרון מן הך' הפשוטה וכדומה שבשיטה זו ובין ראש הלמ"ד שבשורה שתחתי' תהא ריוח כרוחב שיטה עם ך' ולמ"ד. והא ודאי ליתא. אלא שבכל מקום מודדין מעיקר כתב האותיות. וגם דברי הט"ז בסי' רע"ג סק"ב מיתפרשין הכי:
ד' שיטין פנויות. לשון הרמב"ם ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתיבה לא פחות ולא יותר וכו' עכ"ל. וכתב בס' מלא"ש דצ"ע למה דוקא בזה הדין כתב כן. ולפע"ד י"ל משום דאיתא בגמ' ב"ב דף י"ג ע"ב בין חומש לחומש של תורה ארבעה שיטין וכן בין כל נביא וכו' ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה. ופירש"י אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם עכ"ל. להכי קמ"ל לא פחות. אלא דגם בכה"ג צריך להניח. וכמ"ש שם בתוס'. ומשום דאיכא נמי למיטעי ולמימר דהנך ד' שיטין צ"ל בדף א' דוקא אבל קצתן בסוף דף זה וקצתן בתחלת דף השני לא מיצטרפי. וכאשר נסתפק בזה השואל בתשב"ץ ח"א סי' קע"ה להכי קמ"ל ולא יותר. והיינו כדלקמן ס"ג:
דלא נפק וכו'. כ"כ התשב"ץ ח"א סי' קע"ה. אבל בב"י או"ח סי' ל"ב מביא בשם מהרי"ן חביב ז"ל שמצא בקרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר שהפרשיות שבראשי הספרים אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר:
שאינו נקרא שינוי כולא האי. דבלא"ה אי אפשר לצמצם כל כך. ואומרים דהא דכתבו הפוסקים שלא למעט הכתב ושלא להרחיבו היינו אם ממעטין או מרחיבין אורך ורוחב האות שזהו שינוי הניכר. וכן אם לוקחים קולמס אחת משונה בעובי. אבל בלא"ה לא מקרי שינוי. וע"ז סומכין ודוחקין קצת וכן מרחיבין קצת בסוף השורה כדי לסיים בסוף השורה ממש. וכן שלא להעביר חוץ לשורה אפי' ב' אותיות במקום שאפשר. שאומרים שיותר נוי הוא לספר לעשות העמוד בשווי בסופו שלא יהא שורה נכנסת ושורה יוצאת חוצה. מהזהר להרחיב ולקצר כל שהוא באופן הנזכר שאינו משונה מחברותי' כ"כ. ועכ"פ אינם מרחיבים אותיות הכפולות שאין בהן נוי. וכן יש להם אותיות שצריכין להיות מרובעות דוקא. ועיקר שמרחיבים הם. א' ד' ה' ל' ק' ר' ת'. ולפעמים מ"ם סתומה. ואם דבריהם קבלה נקבל. וצריך לדקדק עכ"פ שלא תשונה האות מצורתה. ושלא יהא ר' כמו ו' וכן ב' או כ' קצר כמו נון וכדומה (בני יונה):
אלא ג' בתוך הדף וב' חוץ לדף. כן הוא בברייתא. ובכנה"ג שבגליון היו"ד דקדק הא תו למה לי. הא מדקתני לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף שמעת מיני' הא ג' תוך הדף וב' חוץ לדף שרי. ומתרץ דמשנה יתרה אתי' לאשמעונין דוקא ג' תוה"ד וב' חל"ד ואי לא"ה אפי' דיעבד פסול (ושלא כדעת הפוסקי' וסיים בעצמו ומיהו אעפ"י שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכו') וקשיא לי וליטעמיך הא דקתני רישא נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלוק שלש לכאן ושש לכאן אלא ארבע לכאן וחמש לכאן. מכדי קתני לא יחלוק שלש לכאן ושש לכאן לאו שמעת מינה הא ד' לכאן וה' לכאן שרי ולמה לי' למיתני אלא וכו'. וכי תימא הכא נמי ג' לכאן וו' לכאן אפי' דיעבד פסול הא בוכרא דהא קתני עושה אדם יריעה מבת שלש דפין וכו'. אלא מהא לא תידוק ולא מידי: ועוד נראה דאם באנו לדקדק י"ל כן. כי לכאורה יש לדקדק עוד דקתני לא יכתוב ב' בתוה"ד וג' חל"ד אלא ג' בתוה"ד וב' חל"ד. לשון זה ודאי משמע דבחד גונא מיירי שאין לו מקום אלא לב' תוה"ד וקאמר דלא יעשה כן אלא יכתוב ג' תוה"ד (דאי מיירי בגונא אחרינא הול"ל אבל כותב הוא ג' בתוה"ד וב' חל"ד) וקשה דאם אין לו מקום רק לב' היאך יכתוב ג'. וצ"ל דאתא לאשמעונין שאם לפי המקום לא היה לו לכתוב שם רק ב' מ"מ טוב יותר שיתאמץ לצמצם שיהי' לו מקום לכתוב ג' מלהניח את המקום פנוי. ואולי משום דמיחזי כהפסק פרשה:
וחציה חוץ לדף כותב. נראה לפע"ד פשוט כי לשיטה זו אף אם נאמר דב' אותיות מתיבה גדולה שנראין כמו תיבה בפ"ע אין כותבי' חוץ לדף. אם המה יותר מב' אותיות דהשתא אינן נראין כתיבה בפ"ע שפיר דמי לכתבן חל"ד כגון בתיבת למשפתותיהם אותיות הם אין כותבין אבל יותר כותבין. ויש להסתפק אם אין לו מקום רק לכתוב למשפחותי ויצטרך לכתוב הם חול"ד. או להאריך קצת הת' ולכתוב יהם חול"ד. הי מיניהו עדיף. אם לכתוב כל הג' אותיות חול"ד (מה שאסור לדעת הש"ך) או לכתוב הי' בפנים וחול"ד הם (מה שאסור לדעת הרמ"א) ונראה לי דהילכתא כבתראי ויש לעשות כדעת הש"ך:
אפי' כתב תיבה שלמה וכו'. רק שלא ימלא הכתב כל הגליון וכו'. כ"כ בס' בני יונה וכתב אף כי מדבר הרשב"ץ (ח"א סי' קע"ו) אינו נראה כן מ"מ מעיד הוא (התשב"ץ) דלדברי הטור מכשירין כה"ג וכיון דפסקינין כדברי הטור ה"נ יש להכשיר בזה וכו' עכ"ל. והנה במ"ס פ"ב הל' ב' הכי איתא. מניחין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות ובין אות לאות כמלא שער ובין דף לדף כמלא אגודל (היינו בשאר ספרים אבל בתורה ב' אגודלין) עשה סוף הדף לתחלתו פסל עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו. ופי' בס' נחלת אריאל עשה סוף הדף מה שהוא בסוף הדף עשאו ג"כ התחלת הדף הב' כגון שהדף מסיים במלת ויאמר וצריך להתחיל הדף שאחריו במלת משה וכתב בסוף הדף ג"כ מלת משה לסימן שידע התחלת הדף שאחריו וכמו שעושין עתה בדפין הנדפסין וכו' עכ"ל. ובס' כסא רחמים מביא פי' זה בשם הס' רגל ישרה וקלסי'. ולפע"ד מפוקפק כי כפי הנראה מנהג זה לכתוב בסוף הדף תיבה מתחלת הדף שלאחריו אינו אלא בספר שנכתב בקונטריסים. אבל לא בספר שהוא בגלילה. וגם המשך הלשון לא אתי שפיר לפירוש זה. ונראה לפע"ד לפרש עפ"י הך דינא דבני יונה שאם האריך שיטה אחת מדף זה עד תחלת הדף שלאחריו באופן שהקורא לא ידע אם התיבה שייך לסוף דף זה או לתחלת הדף שלאחריו ובזה הוא דפסל. וגם לשון הירושלמי סוף הדף שוה לתחלתו יתפרש הכי. וגם המשך הלשון אתי שפיר (שוב הגיעני ס' נחלת יעקב וראיתי שגם הוא פי' כן. ובס' כסא רחמים כתב שאין פירושו מחוור. ולפע"ד מחוור):