מעור שאינו מעובד. בס' מלא"ש כלל י"ח בינה סק"ב כתב וז"ל. הנה היתר עור בלתי מעובד הוא מדברי הרמב"ם פ"ג ויש לעיין אם גם בעור שליל סובר כן דהלא איתא בפ' העור והרוטב. דעור שליל יש לו דין בשר עד שעבדו או שהלך בו וכיון דהלמ"מ דחפוי הבתים בעור ממילא עור שליל שלא נתעבד פסול. אלא די"ל דדמי להא דתני ר' חייא שם ד' קכ"ב ע"ב טלאה לקופתו טהורה. אבל באמת יש לדחות חדא מנ"ל דחפוי הבתים הוי כמו טלאה לקופתו ועוד אם ע"י החפוי הזה עצמו יצא מתורת אוכל להעשות עור הוי תעשה ולמ"ה וכו' וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה וכו' ואפשר דה"ה לענ"ד בעור עוף בלתי מעובד וכו' עכ"ל וסיים בצ"ע. ותמיהני ע"ש שלא מצא גלוי לדין זה. והרי לנגד עיניו לשון הרמב"ם שם בפ"ג הל' ט"ו העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים וכו' ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל העור שמחפין בו א"צ עבוד כלל וכו' עכ"ל. והנה גלוי דעור העוף כשר לחפוי בלי עיבוד. וא"כ ה"ה לעור השליל דודאי לא גרע עור השליל מעור העוף וכמ"ש הבעה"ת סי' ר"ז לענין עור שליל לענין כתיבה וז"ל ונראה דכשר הוא ושפיר מתקרי עור וכו' ולא גרע מעור עוף טהור דכשר וכו' עכ"ל. וכ"כ התוס' במס' שבת דף ק"ז ע"א ד"ה אמר שמואל דעור של עוף מסתמא הוי כמו בשר שרך הוא: גם מ"ש דמנ"ל דחפוי הבתים הוי כמו טלאה לקופתו. לא ידעתי מקום הספק ופשיטא דלא גרע. והרי הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה הל' ט' כתב ואם עשה בהן מעשה שבטלן (מאוכל) טהורין וכו'. ועשיית הבית ודאי חשיב מעשה: גם מ"ש דהוי תעשה ולמ"ה. תמוה מאוד. חדא דמיד בתחלת המעשה יצא מכלל בשר ונכנס לכלל עור. וגמר הבית הוא מן עור גמור. ועור אפי' נאמר דלא יצא מכלל עור עד שנגמר הבית מסתברא דבאים כאחד. ומה שכתב דדמי למ"ש תוס' בפ"ק דסוכה דף י"ג ע"ב ד"ה אם. הנה באמת שהתוס' כתבו שם כעין זה בתירוץ האמצעי. אבל הרי כתבו שם עוד שני תירוצים. וכפי הנראה התירוץ השלישי חשבו לעיקר ע"ש: ובר מן דין בעיקר הדבר נראה לפע"ד פשוט דלא שייך בזה כלל תעשה ולמ"ה. דהא בעשיית הבית עוד לא נגמר התפלה עד לאחר שמניחין לתוכו הפרשות ותופרין אותו:
פסולים לעשות את הבתים. לשון הרמב"ם פ"ג הל' ט"ז אין עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור כמו שאמרנו לפיכך אם חפן הכותי (פי' שעשה את הבתים). (ובס' מלא"ש כלל א' כתב וז"ל ונראה לי פשוט דה"ה עשיית הבתים בדפוס פסול וכו' עכ"ל. ולי נראה פשוט רמ"ש הרמב"ם אם חפן וכו' פירושו עשיית הבתים) או תפרן פסולות וה"ה לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן עכ"ל. וכתב הב"י בסי' ל"ט וז"ל ואיכא למידק מאחר שכתב דטעמא דפסולא מפני השי"ן לא יפסל ע"י גוי אלא עשיית השי"ן לבד וצ"ל דכיון שיש בעשייתן דבר שהוא ראוי לפסול אם נעשה ע"י הפסול אין לחלק בין קצת עשיה לקצת עשי' עכ"ל. ולכאורה אכתי איכא למימר דוקא בשל ראש פסול ולא בשל יד. ואמנם מצד הסברא נראה דאין לחלק ביניהם. וכן מוכח פשטית לשון הרמב"ם דגם בשל יד פסול. ולפע"ד י"ל דנלמד מהא דאיתא במס' שבת דף כ"ח תני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו'. והקשה הגאון מוה' עקיבא איגר זצ"ל (בגליון הש"ס) דילמא איצטריך לתפלה של יד והניח בצ"ע. וצ"ל לפע"ד דפשיטא לי' להש"ס דאין לחלק בין של יד לשל ראש. וכל שפסול בשל ראש פסול גם בשל יד. וגדולה מזו כתבו שם התוס' דהא דקאמר אלא לרצועות והאמר רב יצחק רצועות שחורות הלמ"מ. הפירוש הוא דכיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורות כמו הקציצה כ"ש דבעינין שיהיו טהורות כמו הקציצה וכו'. וא"כ כ"ש דבעינין שיהיו הקציצות שוות. של יד כמו של ראש. דבכמה הילכתי שוין הן (ואפי' לשיטת הרמב"ם דבתים שחורות לאו הלמ"מ ול"ל כפי' התוס'. מ"מ נראה מוכח מן הגמ' דס"ל דמסתמא שני הבתים שוים המה. וכל שפסול בשל ראש פסול בשל יד) והרי כסדרן דילפינין מן והי"ו (כמ"ש בסי' ט' סק"א) שנאמר בשל ראש. וגם בשל יד בעינין כסדרן. וה"ה לכל מילי צריכין להיות שוות. שהרי הקישן הכתוב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות וגו':
מעור אחד ממש. הנה בדבר זה נחלקו גדולי הדור שלפנינו כידוע. וראיתי להעתיק פה את אשר ראיתי במכתב אחד שכתב פאר דורינו הגאון מהר"ם סופר אב"ד דק"ק פרעסבורג בעהמ"ס חת"ם סופר זצ"ל וז"ל. אודת התפילין הנה רבותי כולם אוסרים ופוסלים תפילין המחוברין ע"י דבק. וכן אני נוהג אחריהם. אך מקרוב נחלקו בו גאוני זמנינו ונראה ביניהם את והב סלקתי ידי מלעיין כלל. מבלי להכניס ראשי במחלוקה שנראה שיש בה אהבת ניצוח ח"ו. ואמנם אמרתי עכ"פ היות כי נהגו סופרי ומנינו לדבק ד' הבתים זה לזה בין בית לבית כי א"א להם לאמן ידיהם לעשות מרובע מכוון באלכסונו כדינו אם לא ידבקו הבתים זה לזה כי בהפרדם ויהי' אויר בין כל אחד ואחד אפי' כמלא מחט סדקית איננו מרובע. ע"כ מדבקים זה לזה בדבק. אעפ"י שלא נמצא כן בש"ס ופוסקים ראשונים. וא"כ ממ"נ. אם אנו חושבים ע"י הדבק לעור אחד. א"כ אין לנו אלא בית אחד ובתוכו ג' מחיצות דפסול. ואם אין הדבק עושה עור אחד ויש כאן ד' בתים עם ג' חריצים ביניהם משום דהדיבוק כנפרד דמי. א"כ התפילין גופי' נעשו מב' עורות ופסולין. ע"כ אינני צריך להכניס א"ע בעומק זה הדין למעשה עד שיבא אומן ויעשה תפילין מרובעים בלא דבק ואז נצטרך להכניס עצמינו בזה. אבל כל זמן שאינו כן אני עומד במקומה כאשר קבלתי מרבותי לפסלם עכ"ל (וע' בישועות יעקב ס"ק כ"ד) וע' בס"ק שאח"ז:
ובלבד שיהיו ניכרים עכ"פ החריצים וכו'. כתב בס' חיי אדם וז"ל. ונ"ל שעכ"פ צריכין שיהיו הד' בתים פרודים זה מזה ולא יהיו מדובקים. ולא כמו שעושין הסוברים שמדבקין ע"י דבק רק שלמעלה עושין סימנים כמו חריץ דצ"ע אם להרכשיר אפי' בדיעבד. וכן התפילין של הגר"א היו פרודות. לפי מה דקימ"ל דע"י הדבק נעשה כאלו היו מחוברין שהרי מעשים בכל יום שהתפילין נעשין מחתיכות קלף רק שמדבקין יחד וא"כ אף דבדיעבד כשר אפי' אם אין החריץ מגיע עד למטה מ"מ היכר עכ"פ בעינין. וכשמדבקים הבתים וטחין את כל הבית בטיח או בגלאנץ רק שעושין רושם בגלאנץ אפשר רזה לא נקרא היכר כ"א שיהי' ההיכר מחמת הבית. ולכתחלה פשיטא דבעינין שיהי' החריץ מגיע עד למטה וצ"ע עכ"ל: והנה בס"ק הקודם מובא דגאוני מדינתנו ס"ל דהדבק אינו מחשיב כעור א' וע"כ עושין את הבתים מעור אחד ממש. גם ידוע שאם הבתים אינם מחוברים יחד בדבק איכא חשש שמתקלקל הריבוע. ולצאת מידי כל החששות דאולי ע"י הדבק נעשה כעור א' ואין כאן חריץ. היה נראה לפע"ד לעשותן בענין זה שהד' בתים יהיו מדובקים רק באמצעיתן ומן הצדדים לא יבא ביניהם דבק. כי אז הריבוע נשמר ממה שמדובקים באמצעיתן ולא יתפרדו זה מזה. ומן הצדדים יהיו חריצים ממש וכשרים עכ"פ בדיעבד אליבא דכ"ע: עוד כתב בס' חיי אדם. והסופרים שטולים עור על הד' בתים ורושמים בו חריצים בסכין שתהא נראה כמו ד' בתים פסולים דבהדיא איתא בגמ' וש"ע דכשטולה עור על ש"ר נעשה של יד. וכ"כ לי הגאון בעל בית מאיר עכ"ל:
אבל מה שרגילים וכו'. כ"כ המחה"ש ע' לשונו. ובס' מלא"ש כלל י"ח ס"ג כתב שאין להתיר זאת כלל. ובבינה שם מבאר דבריו וכתב וז"ל. ויותר היה לו להרב (מחה"ש) להוכיח דאין חילוק בין מן הצד למלמטה שהרי המרדכי יסד דינו הנזכר על פי' א' דרש"י וכתב שם להדיא וכן אם הקרע של זו למטה לצד התיתורא וכו' שפסול ועל זה כתב המרדכי שיש לפסול מה שרגילין כותבי תפילין לחתוך וכו' אלמא דאין חילוק וכן מוכרח בפשיטות בשיטת רש"י. והתימה על הרב מחהש"ק איך בסיום דבריו נראה שמחשב חילוק זה להתנצלות קצת וכו' והא ודאי ליתא להמעיין ברש"י ומרדכי הנ"ל וכו' עכ"ל. ובמחכ"ת כל דבריו בזה דברי תימה. הנה ברש"י ודאי אין שום רמז. וגם מהמרדכי אין כאן שום הוכחה. והנה הרב מחהש"ק כבר רימז תימה על המרדכי איך למד לאסור מה שהסופר חותך בידים ממה שנמצא בגמ' בנפסקו מעצמן ומחלקין בין עתיקא לחדתא. והיינו משום דבחדתא (לפירש"י) מורה על קלקול העור. ומה זה ענין למה שהסופר חותך בידים. ובדוחק י"ל כוונת המרדכי (אף שאין לשונו משמע כן) דכיון דחזינין דבחדתא בב' סמוכין פסולין והיינו משום דאמרי' סופן שיתקרעו כולן (ובג' גם בעתיקא פסולין) א"כ מאחר שהסופר עושה כן בפנים של כל הבתים פשיטא דפסול. ואף שהוא עושה זאת בידים סוף סוף הרי כולן מופסקות. וכל זאת לענין אם חתך במחיצות הבתים. אבל מה שהוא חותך למטה בין בית לבית וכל בית ובית שלם מנא לן למיפסל. כל שהבתים שלמים. וגם אין שום סברא לומר שסופן להתקלקל דהא אין שום סימן על רוע העור כיון שהסופר עושה זאת בידים:
בריבוע מצומצם. ולכן צריכין למדוד את הצדדים אם הן שוות. ועוד לא די בזה. כי לפעמים אף כי הד' צלעות שוות ממש מ"מ איננו ריבוע אמיתי (כאשר הזויות אינן זויות נצבות ממש) לכן צריכין למדוד גם אם שני האלכסונים. שאם גם המה שווים ממש אז הוא ריבוע אמיתי. ע' פרמ"ג משבצות ס"ק ל"ג:
שלא לעשותן קטנים וכו'. נראה לי דה"ה שלא לעשותן רחבות יותר מדאי. כי עינינו הרואות בתפילין שהן רחבות ביותר כמעט מן הנמנע להדקן היטב בראש באופן שלא יהי' הקצה התחתון מן התיתורא למטה מהתחלת צמיחת השערות כאשר צריך להיות מדינא (שוב ראיתי שכ"כ גם בס' מלא"ש) והמהדר שיהיו הפרשיות כתובות באותיות גדולות יכול לעשות את הבית של ראש גבוה יותר:
בעור הבתים. בתשו' ר' עקיבא איגר סי' א' מביא שקצת סופרים המציאו לחתוך מקלף תמונות שינין ולדבקן על הבית. ופסלן משום דהדיבוק אינו חיבור שיהי' נחשב מעור הבית. ובס' שנות חיים חלק שני ס' סת"ם הל' תפילין תשו' א' הביא כן שעשו כן באיזה מקומות ופסלן מטעם דכיון שחתך את הקלף שבינתים ותמונת השי"ן נשארה מעצמה הו"ל חק תוכות. ובסוף הספר כתב שהוא ש"ס מפורש לפסול והוא במס' שבת דף כ"ח דתני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ומקשה למאי הילכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין הלמ"מ וכו'. ואם איתא דיכולין לעשות השי"ן בקלף אחר מאי מקשה הרי י"ל דמישכחת לה שהעור יהיה מבהמה טמאה והשינין מטהורה. ולפע"ד אי משום הא לא איריא. דהא המרדכי הקשה לימא דאיצטריך לתיתורא ומעברתא ותי' דכיון שתופרן עם הבית כחדא חשיבא. וכן י"ל בשינין אלו שאם הדבק עושה אותן כחדא עם הבית א"כ מאחר שהן הלמ"מ פשיטא שגם הבית צ"ל מטהורה. והטעם שכתב משום חק תוכות. הנה לפי"ז אם עשה את השי"ן בדפוס בעור ודבק חתיכת העור הזה שהשי"ן בולטת בו על הבית היה כשר. ובאמת המעשה שהיתה בקהלתנו כך היתה שהסופר עשה בדפוס את השין בחתיכת קלף ודבקה כך על הבית ופסלות גאוני מדינתנו יצ"ו. וגם נראה דגם כשחותך תמונות השינין אין לפסלן מטעם ח"ת לדידן דמכשירינין לעשות אותן בדפוס ולא פסלינין משום ח"ת כמבואר בב"י ע"ש. והעיקר נראה לפסול מן הטעם שכתב בתשו' ר' עקיבא איגר משום דהדבק אינו עושה אותו חיבור או דלכל הפחות ספיקא הוי ע"ש: