אין תקנה לגרוד וכו'. אבל מותר לתקנו בדיו. ובתפילין ומזוזות דוקא קודם שכתב לאחריו דאל"כ הר שלא כסדרן:
אם נדבקה היו"ד וכו'. הדינים שאמרנו בנדבקו יודי האל"ף. הן אפי' לא נדבקו רק בקוץ דק יותר ממה שראוי להן ליגע. וכן יוד"י השי"ן והצד"י והעי"ן והפ"א ורגלי התוי"ן אם נוגעין בגוף האות יותר ממקום דיבוקן הראוי דינם ג"כ כמו באל"ף (עיין חקירה ה'):
הקו האמצעי וכו'. בס' מלא"ש כתב שאינו צריך לגרדו אלא עד מקום הדיבוק. ולא ידעתי למה. הרי הקו הזה כלו מכתיבה אחת הוא וכל שהוא מכתיבה אחת ונפסל אפי' בסופו צריך לגרוד כלו כמו במ"ם פתוחה שנדבקה שצריכין לגרוד כל החרטום וכן ראיתי בש"ע של התניא שכתב הדביק הגג אל היו"ד העליונה צריך לגרוד כל הגג והיו"ד שתחתי'. וכן היא דעת רבינו חיים כהן העתקתי לשונו בחקירה ה' ע"ש. ומ"ש המג"א בס"ק ל' כל מה שנעשה בפסול היינו מה שכתב באותו האות אחר שעשה הנגיעה. נ"ל דלא בא להקל אלא להחמיר שאם נגעה היו"ד העליונה בגג ואח"כ כתב היו"ד התחתונה וחברה אל הגג כראוי אעפי"כ צריך לגרוד גם אותה ואעפ"י שהיא מכתיבה אחרת כיון שנכתבה לאחר שנעשה בפיסול אבל הגג פשיטא לי' דצריך לגרדו כלו כיון שנעשה מכתיבה אחת. וכן מוכח ביד אפרים למג"א ס"ק ל"ה ע"ש: שוב מצאתי שכ"כ גם בשו"ת באר עשק סי' צ"ב שהביא מ"ש הלבוש שאם נדבקה היו"ד שעל האל"ף יגרוד כל היו"ד שנעשה בפיסול. וכתב עליו וז"ל משמע דאיירי שעשה וא"ו האל"ף קודם ואח"כ עשה עלי' את היו"ד ובעשייתה נדבקה עוקצה הראשון בגוף האל"ף ובהכי נמצא שכל היו"ד נעשית בפיסול אך אם היו עושים כמו שעושים הסופרים בזמנינו שעושים את היוד ראשונה ואח"כ ממשיכים תחתי' את הוא"ו באופן שאם תדבק הוא"ו היא שנעשית בפיסול משמע לפי דבריו שהוא מצריך לגרוד כל מה שנעשה בפיסול דהיינו כל הוא"ו עכ"ל. וע' חת"ם סופר סי' רס"ז וצ"ע: ובשו"ת זכרון יוסף סי' ג' החמיר יותר וכתב דצריכין לגרוד גם את היו"ד דמאחר שנדבק הקו האמצעי נפסלה גם היא. אבל בחקירה ה' כתבתי דאינו מוכרח ואין לעשו' כן בשם. אבל במקום אחר ודאי דיש לגרוד לכתחלה כל האות כמ"ש בסעיף ח':
או שאין שם בי"ת עלי' וכו'. הטור מביא שהסורק הכשיר בזה לגרוד את הטפה כיון שנפלה לאחר שנגמר האות. אבל הרא"ש ורוב הפוסקים חולקים. ובס' גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ב הקשה על הסמ"ק ממה שבעצמו כתב דאם עשה ה"א במקום ד' דאינו יכול למחוק הרגל שתהא דל"ת משום דהוי ח"ת ע"ש מה שתירץ. ולפע"ד י"ל עוד דשאני התם שנעשה אות אחרת. משא"כ הכא. וכתב עוד שם בג"פ כיון דטעמי' דהסמ"ק הוא משום דיליף לי' מהירושלמי דאמר עירב את האותיות ממלטה כשר. והיינו כיון שכבר נעשה האות בהכשר. לכן שאר הפוסקים חולקים עליו דס"ל דתלמודא דידן פליג עם הירושלמי דלא מפליג בין נוגע למעלה או למטה ופוסל בכל ענין. ולכן הם חולקים בדין זה של הסמ"ק ע"ש. ולפע"ד אינו זה הטעם. דהא אף דס"ל דתלמודא דידן חולק אירושלמי. זהו רק אהא דמשמע מירושלמי דבעירב למטה כשר בלא שום תיקון. דהא תלמודא דידן קאמר כל אות שאינו מ"ג מארבע רוחותי' פסול משמע דאפי' נדבק לאחר שנגמר פסול. אבל לומר דלא מהני לי' גרידה זה לא נשמע כלל מתלמודא דידן. ואמנם דעת הפוסקים החולקים על הסמ"ק נראה לפע"ד שזהו מצד הסברא כי מן הירושלמי לא מוכח אלא היכא שלא נשתנה צורת האות. אבל היכא דנשתנה י"ל דגם הירושלמי ס"ל דפסול ואפי' גרידה לא מהני משום דהו"ל ח"ת:
לגרוד כל האות. הפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב באות ב כתב וז"ל ב (אם נפל לתוכה טפה דיו) פירשתיו לעיל דלא מהני גרידת הטפה רק לבטל צורתה (דהיינו לגרוד) גג העליון או שולים או קצת ירכה ומשלימה בכתב ודי אף למ"א כי נכתב בכשרות הבי"ת תחלה וכדאמרן עכ"ל. אבל הב"ח כתב כי דעת הרא"ש וסיעתי' החולקים על הסמ"ק ס"ל דאפי' היתה האות כתיקונה ונפל בה טפה דיו ונתקלקל צורתה חזר הכל ונקרא רק בשם דיו כאלו לא היה כתוב שם שום אות מעולם ולפיכך אם העביר הדיו ונשאר האות כמו שהיה קודם נפילת הדיו עליו הו"ל ח"ת ופסול אלא צריך לגרוד כל האות וכתב שכך נהגו. וכ"כ גם באהע"ז סי' קכ"ה דאין לו תקנה אלא לגרוד הכל. והכי מיסתבר לפע"ד להחמיר לגרוד כל האות: אמנם בכתב ה"א במקום דל"ת שכתב ג"כ הפרמ"ג שיגרוד הרגל היתר וגם מן הגג עד שלא ישאר צורת דל"ת ויתקן בכתיבה. אפשר לומר דגם הב"ח יודה לזה דאינו צריך לגרוד הכל. דכיון דגם כשהוא ה"א הרי עכ"פ שם אות עליו ולא בטלה תורת כתיבה מינה. רק שצריכין לתקנה מחדש. וכן מוכח דעת החב"י ודעת בעל ז"י שאביא אי"ה בס"ק ח' והכי מיסתבר דלא צריכין רק לגרוד את היתרון ואח"כ מן הגג עד שלא ישאר עלי' צורת דל"ת וישלימה אח"כ בכתב. ואם גורד את הרגל צריך לגרוד עד שלא ישאר ממנו כלום דאם נשאר מן הרגל אפי' כשיעור יו"ד עדיין צורת דל"ת עלי'. ובלי גרידה כלום אלא להרחיב גג הדל"ת פשיטא דלא מהני כיון שעתה ג"כ היא דל"ת כמ"ש כ"ז הפרמ"ג והוא פשוט:
יש להחמיר ולומר וכו'. הב"י לאחר שהביא דעת הפוסקים דמ"ם פתוחה שנסתמה סגי כשיגרוד את החרטום לחוד ויחזור ויכתבהו. כתב וז"ל ולפי"ז אם עשה רי"ש כמין דל"ת יגרוד הירך לבד או הגג לבדו ויחזור ויכתבנו כמו רי"ש ושפיר דמי דמאחר שביטל צורת האות לא הוי ח"ת אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר אבל גבי עשה רי"ש כמין דל"ת שבין הגג בין הירך נעשו בפיסול אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה וכך נראה מדברי תשו' הרשב"א וכו' עכ"ל. והנה בתשו' הרשב"א לא מצאתי מזה דבר. וכפי הנראה כוונת הב"י לתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן ושם בסי' רל"ו כתב וז"ל אבל אם הודבק האות בראשה כגון שהיה כותב רי"ש ונדבק גגה של רי"ש לגגה של בי"ת צריך לגרוד כל הרי"ש וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ואי משום הא לפע"ד יש לחלק ולומר דשאני התם כיון שנדבק הגג להבי"ת נפסל מיד ונעשה כטיוטא בעלמא ולכן אף לאחד שעשה את הרגל כיון שנעשה בפיסול צריך לגרוד את כולה. אבל בעשה רי"ש כמין דל"ת י"ל כיון דעכ"פ שם כתיבה לא בטלה וגם היה יכול לעשות ממנה רי"ש בהוספת דיו. לכן בגרירת הירך לבדו או הגג לבדו סגי. וצ"ע לפע"ד:
סגי לי' כשיגרוד וכו'. דבהא ליכא למימר דבין הגג בין הירך נעשו בפיסול כיון דנכתב בתחלה רי"ש. פמ"ג:
העוקץ הזה וכו'. בס' מלא"ש כלל ו' ס"ק ט"ו האריך קצת לחזק את הפסק של השו"ת חב"י (ולהסיר מאתו השגות בעל זכרון מסף) דלגרוד קצת מן העוקץ השמאלי אינו די משום דהוי ח"ת (וכ"כ בס' לדוד אמת בשם הס' בית יהודה) ואפי' לגרוד כל העוקץ השמאלי ולעשותו מחדש קצר כראוי ג"כ אינו די כי שמא קוץ זה אינו מעכב וא"כ בגרידתו נעשית צורת יו"ד ממש והו"ל ג"כ ח"ת לכן כ' שצריכין לגרוד את השמאלי וגם את הימיני ע"ש. ועדיין לא ביאר כל הצורך. כי לפע"ד נראה פשוט דכל זאת אינו אלא אם הסופר עשה תחלה את היו"ד עם הרגל הימיני ואח"כ עשה את העוקץ השמאלי אבל אם עשה תחלה את השמאלי כמו שראיתי הרבה סופרים נוהגין לעשות תחלה קו א' שהוא לתג שלמעלה ולעוקץ השמאלי שלמטה ומתוך הקו הזה מושכין גוף היו"ד. ובענין זה אם עשאו ארוך יותר מדאי הרי כל היו"ד נעשה בפסול וצריך לגרדה כולה (אך התג עם העוקץ השמאלי יכול להשאיר):
בשתי כתיבות כגון מ"ם וכו'. זוהי דעת הר"א צרפתי בתשו' המהרלב"ח והרד"ך בתשו'. והטעם כי אף שנעשו משתי כתיבות מ"מ הרי הן נעשין לגוף אחד. אבל בה"א וקו"ף שהן משתי כתיבות נפרדות מודי דאם נדבק הרגל די לגרוד את הרגל לחוד ולכתבו מחדש שכ"כ בתשו' הרמב"ן סי' רל"ו ואך במהר"ם אלשקר סי' ה' מביא דעת רש"י שגם בה"א וקו"ף שנדבקו רגליהן צריכין לגרוד כל האות אבל נכדיו חלקו עליו:
עד שלא תשאר וכו'. המג"א בסי' ל"ב ס"ק כ"ו כתב בשם הר"י הלוי (סי' פ"א) למחוק את כל הגג והפרמ"ג כתב דלאו דוקא כל הגג אלא עד שלא תשאר צורתה. וראיתי בחידושי הגאון מהרע"ק זצ"ל שכתב דלפי מ"ש בש"ע דר' שעשא' ד' צריך לגרוד כלו גם כאן צריך לגרוד כל אות ך' ע"ש. ולפעד"נ דעת המג"א דשאני הכא אף שהיא דומה לר' מ"מ הרי ראויה היא לעשות ממנה ך' כשימשוך את הרגל יותר ואף אם אין מקום למשכה מ"מ יש כאן מקצת ך' ולכן אין צריכין לגרוד כולה אלא לקלקל צורתה (שוב ראיתי שכ"כ בס' יד אפרים. אלא שאם לא היה מקום למשוך את הרגל יותר הניח בצ"ע ע"ש). ע' סעי' שאח"ז וסק"ה. ובשו"ת זכרון יוסף סי' ג' כתב לדעת הט"ז ביו"ד סי' רע"ג סק"ד דבך' מאלהיך אל ימחוק רק הגג ובשאר ך' ימחוק כולה:
יש תקנה לגרוד. כ"כ המג"א בסי' ל"ו סק"ג בשם ע"ת ובש"ע של הגאון מהר"ש זצ"ל כתב בפשיטות שאם עשה ח' דל"ת זי"ן עם חטוטרת פסולה ובתפילין אין לה תקנה. ולא ידעתי למה. ואולי הוי קשיא לי' קושי' הפרמ"ג שכתב ויש לתמוה דא"כ הוי ח"ת כל שאינו עושה מעשה בגוף האות ולא מבטל צורתו. אבל המחצית השקל כתב וז"ל והא דמהני מחיקת קצת הדל"ת ולא בעינין שימחוק כל הד' דהא בעינין שימחוק כל מה שנעשה בפסול והדל"ת כולה נכתבה בפסול זה אינו דאין פסול בעשיית הדל"ת דהא אי בעי כשכתב היה גומר הח' כדעת רש"י ע"י מקל אע"ג דהשתא עשה בצד שמאל ז' ועשאה כר"ת מ"מ הד' נכתבה בהכשר דהא אפי' עשאה כח' של רש"י היה כשר וכן משמע בתשו' עה"ג סי' פ"ב עכ"ל: וע"ש בתשו' עה"ג שדעתו להכשיר ח' מדלי"ת וזי"ן בלי שום תיקון. וע' תשו' זכרון יוסף סי' י"ח. וכן מצאתי בתשו' מגיד מראשית סי' א' תשו' בנו להכשיר ח' כזה. ונהי דאנן פסלינין בלא תיקון (אם לא בשבת כמ"ש בסי' ה') מ"מ מועיל הגרידה ואין בו משום ח"ת. וכ"כ בס' לדוד אמת סי' י"ג וז"ל אם בשבת נמצא בקריאת ס"ת חי"ת כמין דל"ת וזי"ן או איפכא זי"ן ודל"ת הפוכה כשר ואחר שבת יגרוד מן הדל"ת עד שיעשנה זי"ן עכ"ל: עיין לעיל סי' ה' בצורת אות ח'. וצ"ל דכאן לא הוי גג רחב:
לא מהני. ע' מג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו. וע' בס' גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ג. ועמ"ש אי"ה בסי' י' סק"ה לדחות דבריו. גם דברי הבית מאיר בזה לא נהירין לפע"ד עמ"ש בסוף חקירה ו':
אם נטף שעוה וכו'. בס' מלא"ש כלל ו' חכמה סעיף ח' כתב וז"ל אסור לזרוק עפר או חול על האותיות הלחות כנהוג וכו' אמנם אפי' אחר שנסתלק החול י"א שנפסל משום ח"ת וכו' עכ"ל. ובבינה שם כתב וז"ל ע' ש"ע סעי' ג' וב"י שם אמנם בג"פ סי' קכ"ה ס"ק ל"ז כתב דעפרות זהב או חול הנזכרים מבטלים כתב התחתון וע"כ אף אם מסלקן אח"כ מניח בצ"ע אם לא נפסל משום ח"ת ע"ש ולכאורה הדעת נוטה להחמיר ופשיטא דמידי ספקא לא יצאנו וכו' עכ"ל המלא"ש. וז"ל הג"פ שם ואם השליך עפר על הגט כדי לנגב האותיות או עפרות זהב נראה דיש להחמיר משום דאותו עפר מבטל כתב הראשון וכה"ג בס"ת ותפילין פסול ואם חזר וגרר העפרות זהב ונשארו האותיות עשויות כבראשונה צ"ע אי הוי כשר וכן אם נפל טיפת שעוה ע"ג האות והסיר אותה משם וע"ל ס"ק מ"ט יע"ש עכ"ל. הנה לא הביא כלל כי הדבר מבואר בש"ע דאם הסיר את העפרות זהב כשר. וכן לא הביא מ"ש במג"א ס"ק כ"ג דבנטף שעוה וסלקה כשר. ויש לתמוה על בעל מלא"ש ני' (אף לפי הבנתו בדברי הג"פ) איך מניח פשיטותו של הש"ע מפני ספקו של הג"פ. וגם על הג"פ יש לתמוה איך עשה את עצמו כאלו לא ידע לא את הש"ע ולא את המג"א. ואמנם לפע"ד לא כמחשבת בעל מלא"ש מחשבת בעל ג"פ ולא עלה על דעת בעל ג"פ לחלוק על הש"ע ועל המג"א לאסור בס"ת תו"מ אם העביר את העפרורית ואת השעוה משום חק תוכות. ואין כוונתו אלא לענין גט ולא מטעם ח"ת אלא מטעם דכתיב וכתב ונתן ובעינין שלא יהיה מחוסר אחר הכתיבה כלום. וכאן מחוסר אחר הכתיבה העברת העפרורית והשעוה. וזהו שרמז לעיין במ"ש בס"ק מ"ט כי שם מדבר מענין זה. שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה:
לאחר שהסיר את השעוה וכו'. ואם אירע כן בשבת או בי"ט שמצאו בס"ת אותיות מכוסין בשעוה או בחלב אם נראין האותיות יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כ"כ עד שאינן נראין. הנה בשבת ובי"ט אסור להסיר את השעוה והחלב בידו אלא אם נתיבשו היטב שיוכל להסירן כלאחר יד דהיינו שיכפיל את הגויל ועי"כ יתפרדו ויפלו יכול לעשות כן. ואם אינו יכול להסירן בענין זה אזי אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם עתה אין צריכין להוציא ס"ת אחר ויכולין לסמוך על הסברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות והרי אסור לקרות בע"פ ע"כ צריכין להוציא ס"ת אחר. ע' פרמ"ג או"ח משבצת סוף סי' קמ"ג ובאה"ט שם סק"ט. ותמיהני על המג"א שם סק"ד שלא זכר דברי הרמב"ם פי"ב מהל' תפלה ה"ח שכתב דאסור לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת: