דין חולה שצריך לאכול ביוהכ"פ ושיעור אכילה ושתי':
חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי אפי' אם הוא א"י שאומר שאם לא יאכילו אפשר שיכבד עליו חליו אנו חוששין שמא יבא לידי סכנה ומאכילין אותו על פיו וכן אשה מומחת נאמנת בזה אפי' אם יש רופא ישראל מכחיש אותו או את האשה ואומר שאין צריך סומכין עליהם ומאכילין אותו ואפילו החולה אומר אינו צריך והרופא אומר צריך סומכין על הרופא ואפי' אם החולה הוא רופא מומחה אנו אומרים שמא מטורף הוא מחמת חליו (כן כתוב במשבצות זהב ע"ש) ואם החולה אומר צריך אני אפי' מאה רופאים אומרים אינו צריך שומעים לחולה שהלב יודע מרת נפשו ואפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיק לו שומעין לחולה ואפילו אומר סתם צריך אני לאכול ואינו אומר שאם לא יאכילוהו יסתכן למות והיינו כשיודע שהיום יוה"כ ואפ"ה שואל תנו לי לאכול מאכילין אותו בסתם אם אינו יודע שהיום יוה"כ מודיעים לו שהיום יוה"כ ואם הוא אומר אעפ"כ תנו לי לאכול או חזור ואומר איני יכול לסבול מחמת חולי שלא לאכול וכיוצא בזה מאכילין אותו. ונראה פשוט דאפי' אומר מתחלה איני צריך ושוב חוזר ואומר צריך דמאכילין אותו דלאו כל העתים שוות ולכן גם כשאינו אומר צריך עד ששואלין אותו וכשנותנים לו לאכול הוא אוכל נראה דשפיר דמי ובספר נפשות שומעין להקל. רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך או שהם שנים כנגד שנים והחולה אינו אומר כלום מאכילין אותו אבל אם החולה ורופא א' עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר צריך או שהחולה אינו אומר כלום ורופא א' אומר צריך ושנים אומרים שא"צ אין מאכילין אותו. ואם הרופא שאומר שצריך הוא מופלג בחכמה חוששין לדבריו להאכילו אפי' ב' אומרים אינו צריך:
יש מי שאומר שאם הם שוים א' אומר צריך ואחד אומר אינו צריך או שהם שנים כנגד שנים האומר שא"צ הוא בקי יותר מהאומר צריך ומופלג בחכמה שומעין לו (שלא) להאכיל ויש חולקין וס"ל דגם בזה יש להקל ומאכילין אותו והמיקל לא הפסיד ומ"מ צריך שיהיו אלו האומרים צריך מומחים מוחזקים אלא שהאחרים בקיאים ומופלגים בחכמה יותר אבל אותם שהם רופאים פשוטים אין בדבריהם כלום נגד הרופאים מומחים ומובהקים והדבר תלו בראות עיני המורה בבקיאותם ובעיונם בענין הזה שיש שתענית יוהכ"פ קל בעיניו ולכן אינו נותן לבו להתבונן היטב ואומר מותר:
אם שנים אומרים צריך אפי' מאה אומרים אינו צריך. ואפי' אם החולה ג"כ אומר א"צ מאכילין אותו. מאחר ששנים אומרים צריך תרי כמאה ואם אותם המרובים הם בקיאים יותר והם גדולים בחכמה ובמנין נגד האומרים צריך ויש בהם מופלג בחכמה חוששין להם ואין מאכילין אותו (כן נראה ואפשר דגם הרמ"א מודה בזה שלא כ' דינו דאפי' קצם יותר בקיאין מקצתם אלא בשניהם שוים ע"ש):
אם החולה ורופא א' או ב' עמו אומרים שצריך אפי' מאה אומרים שא"צ ואפילו בקיאים יותר ויש בהם מופלג בחכמה מאכילין אותו ואין חוששין לומר שמה שהחולה אומר צריך אני הוא לפי שמאמין לרופא או לרופאים שאומרים צריך:
אם החולה אומר א"צ והרופא מכיר החולי אלא שאומר שהוא מסופק אם יסתכן ע"י התענית מאכילין אותו ואם הרופא אומר אינו צריך והחולה אומר איני יודע אין מאכילין אותו שרוב חולים אינם יודעין ובקיאים בחולי שלהם. ואם החולה מבין בעצמו שהוא רופא דינו כרופא אחד אומר אינו צריך ורופא אחד מסופק ומאכילין אוו ואם ב' רופאים אינו צריך וב' רופאים מסופקים אין מאכילין אותו:
ואם הרופא אומר שאינו מכיר החולי הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו לא מעלין ולא מורידין אך אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בנ"א שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל מאכילין אותו:
אם הרופאים אומרים אם לא יאכל ודאי ימות ואם יאכל שמא יחיה מאכילין אותו אם לא שהוא מסוכן ביותר שהוא קרוב למיתה והוא רוצה להחמיר על עצמו:
יש מי שאומר שא"צ רופא מומחה דכל ב"א חשובים מומחים קצת ואם הוא אומר שמכיר באותו חולי יש להקל ולהאכיל על פיו אך מ"מ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל. וכשמאכילים העוברה או החולה מאכילים אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לכשיעור הילכך מאכילין אום כשני שלשי ביצ' בינונית ואח"כ כשמפסיק לאכול וצריך ליתן לו עוד ישהו אחר אכילה זו מעט בענין שעכ"פ לא יגיע לשיעור פחות מכביצה שהוא השיעור להתחייב על אכילתו ביוה"כ כמבואר בסי' הרי"ב בענין שיהי' שהות מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה שני' כדי אכילת פרס שהוא כדי אכילת פת ד' ביצים ואם א"א לשהות כשיעור ארבעה ביצים ידקדק לשהות עכ"פ כשיעור אכילת פת כשיעור שלש ביצים שוחקות:
כשצריכים ליתן לחולה לשתות בודקין בחולה עצמו כמה הוא כדי שיסלקנו לצדדים ויראה כמלא לוגמיו שזה שיעור שתי' שחייבים עליו ביוה"כ כמ"ש סי' תרי"ב ומשקין לו בפחות משיעור זה וישתו כשיעור שתי' בין תחלת שתי' ראשונה עד סוף שתיה שניה כשיעור אכילת פת כארבעה ביצים או כג' ביצים ועכ"פ צריך לשתות כדי שיעור שתיית רביעית וה"ה בעוברה שהריחה משקה ומתאוה לשתות יש לנהוג כן כמ"ש לעיל בסי' שלפני זה:
זה שאמרנו באכילה ושתי' לדקדק לתת לו פחות מכשיעור בכל פעם ויפסיק בינתיים לא נאמר אלא אם ידוע שיספיק לו אכילות או שתיות אלו מעט מעט אבל אם אמדוה שלא יספיק לו האכילה או השתי' עד"ז או שהחולה אומר שלא יספיק לו או שמסופקין בדבר אם יספיק או לא מאכילין אותו כל צרכו מיד. ונוהגין שנותנין לפני העוברה או החולה כל שיעור שצריך לאכול ואומרים לו יוה"כ הוא ואם אתה יודע בעצמך שלא יזיק לך האכילה של פחות פחות מכשיעור תעשה כן ואם לאו תאכל כל הצריך לך שלא תסתכן ואף בשלא אמרו הרופאים שלא יספיק לו השיעור אלא אמרו סתם שצריך להאכילו עושין כן:
אם ידוע בעיוה"כ שחולה זה יהי' צריך להאכילו ביוה"כ פחות פחות מכשיעור יש להכין כלי קטן שאינו מחזיק רק כשני שלישי ביצה או מעט יותר כפי מה שנתבאר שיתן לתוכו מה שיהי' מאכילו וכן כלי קטן שמחזיק פחות מרביעית מיוחד לשמו שלא יצטרך לשער מאומד הדעת שבקל יוכל לטעות ליתן לו יותר או פחות (שאף אם ירצה להחמיר ליתן לו פחות בענין שלא יפול ספק שמא הוא יותר גם זה מקלקל לענינו דזימנין דאתי לידי סכנה מחמת זה ולכן יכין לו מדה כמדתו. ולא יצטרך לשער באימוד הדעת):
מי שאחזו בולמוס והוא חולי הבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואם אין שום מאכל של היתר מאכילין אותו מאכל של איסור ואם יש כאן ב' מיני אוכלין האסורים והא' חמור מחבירו מאכילין אותו הקל הקל תחלה כיצד תרומה חמורה מטבל וטבל חמור מנבלה ונבלה משביעית ולכן כשיש לפנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה ואם לא הספיק לו מאכילין אותו גם הטבל וכן כל כיוצא בזה בד"א שהי' הטבל טבול מאתמול וגם הנבלה נתנבלה מאתמול מאכילין אותו נבלה תחלה אבל אם לא נתמרח הכרי מעיו"כ או לא ראה פני הבית עד יוה"כ שלא נעשה טבל עד יו"כ ואין איסור טבל חל על יוה"כ והנבלה נתנבלה מאתמול ואיסור יו"כ חל על נבלה מדין איסור כולל מאכילין אותו טבל תחלה אך אין הפרש זה כ"א כשאחזו בולמוס ביוה"כ אבל בשאר ימות השנה לעולם מאכיין אותו נבלה תחלה:
אם יש לפנינו כרי של דגן שחייב בתרומה ומעשר מה"ת והוא של טבל ויש בידינו להפריש התרומה והמעשר וישאר החולין ויספיק לו החולין לבד מפרישין התרומה והמעשר ונותני' לו החולין לאכול ואפי' נזרע בעציץ שאינו נקוב שאין חל עליו איסור טבל מה"ת מפרישין תרומה ומעשר תחלה אבל אם הוא מעט ולא יספיק לו החולין לבד מוטב שלא יפריש כלל וליתן לו הטבל כמות שהיא שהוא אינו קדוש כתרומה ואם היא של ירקות שאין עליו איסור טבל רק מדרבנן אין מפרישין כלל ביוה"כ משום שאסור להפריש היום ומאכילין אותו הירקות כמות שהן בטבלן:
אם צריך להאכילו בשר ויש בהמה שצריך לשחטה ובשר נבלה יש מן המוכן עיין סי' שכ"ח שמוטב לשחוט אם לא שיתאחר ע"י השחיט' והחולה צריך לאכול לאלתר ואם החולה מפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים ויודע בעצמו שלא יהי' קץ באכילת נבילה מוטב שיאכל או יאמר לעכו"ם לנבל ולא ישחוט הוא עצמו בידו שהוא איסור כרת:
במקום שהדין נותן שהחולה מותר לאכול והוא אינו רוצה חסידות של שטות הוא וע"ז נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ולכן אין לשמוע לו ומאכילין אותו בע"כ:
כשמאכילין את העוברה או את החולה על פי הרופאים שאומרים שצריך ושואלין לחכם המורה איך לנהוג בזה צריך להשיב מיד כדת מה לעשות וגם כששואלין אותו בגוף הדין אם רשאי להאכילו או לא והוא צריך לעיין בספרים לא יעשה שהיות בענינים אחרים כלל רק יפנה עצמו מיד לעיין בזה להשיב שואלו דבר כי יכול להיות בשהות מעט נפש הוא חובל ולכן יש לו למורה להיות דינים אלו שגורים בפיו שלא יצטרך לשהות בעיון בספרים ואם יזדמן שאלה והמורה צריך לעשות שהות לעיין בזה ועומד אצלו איש חכם ובקי שיודע הדין על בוריו שמותר להאכילו או ההנהגה בזה אין לו לחלוק כבוד להרב ולהמתין עד שישיב אלא אומר הוא להשואל התשובה מיד משום פקוח נפש:
חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך בהמ"ז צריך להזכיר יוה"כ בבהמ"ז שאומר יעלה ויבא בברכת בונה ירושלים ואם חל בשבת אומר רצה והחליצנו ובוצע על שתי ככרות ויש שמקיל בכל זה שאפי' יעלה ויבא א"צ שלא תיקנו אלא במקום מצוה באכילתו ומכ"ש שיאן לומר רצה והחליצנו כשחל בשבת וגם א"צ לבצוע על שתי ככרות ולכן אם יש טורח להחולה רשאי להקל בזה אבל קידוש אין לו לעשות אף אם ירצה דיש לחוש לברכה לבטלה וכן יש לנהוג לנערים שאוכלים ביוה"כ וכן היולדת שאינה מתענה כמבואר בסי' תרט"ז ותרי"ז שיאמרו יעלה ויבא ואם חל בשבת יאמרו רצה בבהמ"ז [ועיין במג"א סי' פ"ח] ואם אכל ביוה"כ ושכח יעלה ויבא או שהיה עליו לטורח לומר יעלה ויבא אז קודם שיאמר ברכת הטוב והמטיב יאמר ברוך שנתן ימים קדושים לעמו ישראל את יוה"כ ואינו חותם [עיין בסי' קפ"ח במג"א ועיין לעיל סי' תקפ"ג סעיף ד']: