אה״ח אף בפירוש העיקרים השניים יש פירושים הרבה שאני קורא אותם עיקרים שלישים. כגון פירוש המוציא מרשות לרשות שהוא א׳ מאבות מלאכות כולל כל דבר הראוי להוציא וזכרו קצת מהם בפ׳ כלל גדול בלי חולק וכן בפ׳ המוציא. ואם יש איזה מחלוקת הוא בשיעור הדבר המוציא. ויש הפרש מועט בין המחמיר והמיקל כאשר תראה שהגבילו שיעור התבן והעצה. דהיינו תבן של קטניות. עמיר דהיינו קשין של שבלין (פ״ו דשבת משנה ד׳) עשבים. עלי שום. ועלי בצלים לחים ויבשים. אוכלין כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה חוץ מקליפיהן וכו׳. הרי ח׳ שיעורים למאכל אדם ולמאכל בהמה. ואין חולק אלא באחרון דהיינו בקליפין. ולא בכולן אלא בקליפן עדשים לא הנושרין כשעושה מהם גורן אלא בפנימיות מפני שמתבשלות עמהן ולכן ס״ל שמצטרפין לשיעור גרוגרת. ובהמוציא פ״ח הגבילו שיעור הוצאה ליין חלב דבש שמן ומים וכל שאר משקין. ושיעור מים סרוחין שהן ראויים לגבל בהן את הטיט ולא חילק תנא קמא בין מוציא למצניע אלא נתן שיעור א׳ לשניהם ור״ש פליג עליה דס״ל דשיעורין קטנים של ת״ק אינן אלא למצניע אבל המוציא צריך שיעור של רביעית דהיינו שיעור ביצה וחצי שהוא שיעור גדול משל הנא קמא. והנה נראה בהדיא שכשקבלו ההוצאה קבלו ג״כ שיעור הוצאת כל דבר ודבר. אלא שר״ש שכח שאותו השיעור שוה למוציא ולמצניע. הרי שיש עיקרים שלישיים שאין חולק עליהם לפי שנתקבלו עם השניים ולא נשכחו: