אה״ח תמהני שיש חושבים כזאת על חכמי ישראל הנאמנים והקדושים ואשאל מהם למה הטריחו עצמם לפרש דברי המשוררים יונים ורומים עובדי כו״מ אשר לא ידעו את ה׳ ולא עבדוהו, ורוב שירתם אינם אלא עגבים וזנונים שזנו אלהיהם. ואם באולי יש בהם קצת חכמה ומליצה הנה יצא מיעוט שכרם ברוב הפסדם. ודברי התנאים והאמוראים לא מיבעיא אינם מבארים אותם אלא דוברים עליהם עתק בגאוה ובוז. והנה לא היה ראוי להם לעשות כך. שהרי גוף השר מכבדין אותה ומשתחוין לה כאילו עוד בחיים חייתו והנהו תפוש זהב וכסף אף שכל רוח אין בקרבו. נניח שישראל בזמן הזה נבלת ישראל הקדום למה לא ינהגו בו כבוד לפחות כמו שנוהגין בגוף של השר זאת ועוד כי לא יבשו עצמותינו ולא נאבדה תקותנו. מפני שאעפ״י שהורקנו מכלי אל כלי והושלכנו מדחי אל דחי הנה אנחנו סבלנו עול הגלות בסבלנות גדול שהרי עינינו הרואות שבעבודתנו לא עזבנו אלהינו. וכ״ש בימי התנאים והאמוראים שעדין לא נגדעה בכל מכל כל קרן אומתנו כי עדין לחלוחית של סנהדרין קיימת ועדין לא הסתיר פניו ממנו. ומה גם עתה שאנו בתכלית השפלות והפיזור אנו רואים את פני ה׳ מציץ מן חרכי שמים להשגיח עלינו בטובו ובחסדו הגדול כי עם כמה הרפתקי דעדו עלן נתקיים בנו (ירמיה מ״ו) אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט וזהו תקו׳ ודאית לנו שחפץ בנו ה׳ לקדש את שמו הגדול על ידינו כמו שהבטיחנו ביד עבדיו הנביאים. ועוד שלא נסתר מנגד עינם שדרך כל חכמים הקדמונים בין מישראל בין מא״ה היה לכתוב ספריהם בדרך משלים וחידות. (כגון פיטאגו״רש שכתב בספריו אל תאכל פול. לא תשים באצבעך טבעת של זהב) ורבות כאלה. ואמרו מפרשיו שהן הידות אשר תחתיהן יעמדו כל סודות מעלת המדות. וכן כתבו על איזו״סו. ולמה לא שתו זאת על לבם והנה הנם רואים בענין הדינים שאין שכל כשכל חז״ל. ואין חריפות כחריפותם, ואין הבנה כהבנתם: