יוכיח שאי אפשר שחז״ל בדו מלבם פירוש התורה והמצות:
ביום השני טרם הצהרים שלח המלך שרים רבים ונכבדים לקרוא לחבר אל המשתה אשר יעשה ביום ההוא לכל שריו ועבדיו. וילך החבר וישתחו למלך וישאל לו המלך לשלום ויצו וישימו לו ולחבר לבדם ולגדולים ושרים לבדם ויאכלו וישתו ויהללו את ה׳ ויהי אחרי הסעודה:
אה״כ שמעתי שהמכחישים מתרעמים על חז״ל באמרם שבדו מלבם חקים ומצות אשר לא צוה ה׳ והעבירונו על (דברים ד) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו׳ וטוענין כך כתוב בתורה (שמות כ״ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ומשמעות הכתוב הוא שלא לאכול בעל חי שנטרף מבעל חי דורס. אבל הם השוו דבר לדבר והעלו דלא מבעיא דטריפה כמשמעה אסורה אלא אפי׳ כל שיש לה מיני חלאים או מכות בין שבאו לה דרך מקרה כגון שנפלה ונשתברו צלעותיה או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונתעכלו ניביה בין מחמת חולי בין מחמת מכה או נפילה ובכן עשו ממלת טרפה סוג וכללו בו ח׳ מינים שסימנם ד״ן חנ״ק נפ״ש ותחת הע׳ מינים ע׳ אישים שקראו אותם ע׳ טרפיות:
צוה השי״ת שלא נעשה מלאכה בשבת (שם ל״א) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ולא פירש לנו גדר המלאכה ולא המינים שתחת סוגה, אבל חז״ל חלקוה לט״ל מינים שקראום אבות מלאכות ושמו תחתיהם כמה וכמה אישים שקראום תולדות. ואין הפרש בין אב לתולדה אלא (רמב״ם פ״ז מה׳ שבת) שהעושה אבות מלאכות הרבה בשוגג חייב חטאת אחת לכל אב ואב. כגון אם עשה ח׳ או עשרה אבות מביא ח׳ או עשר חטאות. אבל אם עשה אב אחד בכל תולדותיו אפי׳ הן מאה אינו חייב אלא חטאת א׳. הרי שהציעו לנו ע׳ דרכים להפסיד ממוננו ודרכים אין מספר לאבד חיינו בחרפה. ומה תשיב על זה אהובי החבר: