אה״ח כתוב במעשה פילגש בגבעה (שופטים כ״א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה וכתיב אחרי השלום וישב בנימין בעת ההוא ויתנו להם נשים אשר היו מנשי יבש גלעד ולא מצאו להם כן וכתיב ויצוו את בני בנימין לאמר לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולו׳ ויצאתם מן הכרמים וחטפת׳ לכם איש אשתו מבנות שילו וגו׳ והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו ויעשו כן בני בנימין וגו׳. והבנת הפסוק כך הוא לפי מה שפירש רד״ק ז״ל לכו וחטפתם הנשים ואם יבואו אבותם או אחיהם לריב אלינו (אמרו זקני העדה) מפני שהסכמנו בחטיפתן נאמר להם חנונו אותם עזבו בעבורנו את בנותיכם בידם שהרי עיניכם הרואות שאין זה מנהגו של עולם שהאיש יקח ויחטוף אשה במלחמה לישא אותה אלא שזהו הכרח הבא עלינו שישובח ולא יגונה לפי שאינו מן הראוי שימחה שבט מישראל ואין לכם לחוש שמא עברתם על השבועה כי לא אתם נתתם להם בנותיכם לומר שכעת תאשמו, אלא הם חטפו אותן. הרי שעשו חילוק בחרם ואמרו אנחנו נשבענו שלא לתת להם נשים. אבל לא נשבענו שנעכב אותם מלחטוף. ולכאורה זו נראית הערמה ואעפ״כ לא מצינו שהש״ית נתרעם ולא הוכיחם על זה. אף אתה אמור למכחיש שכשם שהק״בה הסכים על החילוק שעשו בפילגש בגבעה בין נתינה לחטיפה שזו אסורה וזו מותרת. כך בענין הרבית בדרך זו אסר. ובדרך זו התיר: