Midrash HaIttamari 10

עקב ענוה

מדבר במעלת הענוה והשפלות וראיתי לסומכו סמוך לדרוש התשובה בהיות שצריך שיהיה הבעל תשובה מן הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואינם משיבים:

מסכת אבות רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה ע"כ:

ידוע ומפורסם הוא ידיעה גמורה שהשגת השלמות נמצאת בהדברים היותם שפלים בהיות כל דבר השפל חביב לפני דר מרומים שהר סיני יוכיח שהשיג מעלה מעולה אשר נורא עלילה ירד מטמי עליה ושכן עליו ועזב הרים הגבוהים מהודרים דשנים ורעננים זכרון לבאים שהקב"ה אינו בוחר כי אם לשפלים ונדכאים. וכן תראה שהקדושה שאנו מקדישים להקב"ה נעשית ע"י אברים היותר שפלים שבגוף שהם עקבות הרגלים והרי השיגו יותר מעלה מכל אברי הגוף ולא הפסידו על היותם שפלים ואדרבה השפלתם הגבהתם וכן בענין הצמחים כל שיח השדה כל המחובר בארץ יותר הוא החביב כחזרת צנון וכרפס וכדומה שהיותר משובח לאכילתו הוא מה שטמון בארץ שורשו והעלים העולי' מושלכים לאשפה וכן רוחניות הריח אינו מצוי לרוב כי אם בכל מיני עשבים סמוכים בארץ לעד אשר לא כן ברוב פירות האילן שאין בהם ריח ובפרט התמר גבוה מכל האילנות הסיר טעמו מעליו וכן פרי הארץ הרי שהעשבים בהיותם סמוכים לעד בארץ יש להם יותר מעלה בריחם מפרי עץ הגן וכן הזית קודם לברכת תאנה ורמון אע"פ שמוקדמים בפסוק בהיות הזית ראשון וסמוך לארץ כגפן דכתיב ארץ זית שמן ודבש וכן בענייני כל עץ עושה פרי שהפרי הסמוך לענפים התחתונים הוא יותר שמן בהיותו סמוך לקבל משורש האילן הסמוך לארץ שורשו וכן בגוף האילן עצמו וכן למדנו מצבא המרום במרום שמאחד שהיותר מה שיש בו סמוך לארץ הוא עב מאד ומה שעולה ומתרומם הם העלים והענפים הרוח באה ושוברתם וכן הבורות העמוקים היותר שפלים עמוק עמוק מי ימצאנו מימיו צנונים ויפים לא כן בור שעלו מימיו מעלה מעלה עד שהשמש מכה על פני מימיו ומחממתה הרי שבהיותם יותר שפלים ועמוקים זהו מעלתם:

בחדש עד חצי החדש הלבנה עולה ומתחדש וכיון שעולה במעלת רבוי הימים הולכת ומתמעטת ועוד למוד מהלבנה עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהכוכבים גדולים מהלבנה אלא שהלבנה נראית גדולה בהיותה יותר למטה מהכוכבים שהם גבוהים יותר הרי שבסיבת הגבהתם נראים הכוכבים קטנים בעיני אנשים מה שאין כן הלבנה בשפלותם שנראית גדולה ונהנים יותר מאורה וכן תראה שמעלים למעלה יותר גדולה ממלאכי השרת שוכני בתי חומר האדם הבנוי מחומר עכור אשר מעפר יסודו שבהיות אומרים הוא מווה ועושה ומוצא בזה שלל רב ונמצא שהשפלתם גרם להם מעלה שעולים למעלה גדולה יותר ממלאכים הגבוה ם כאומרם ז"ל (בירושלמי ושבת פ"ב) שהמלאכים שואלים מהצדיקים מה פעל ה' וכן בענין השמיר המשבר סלעים ושמירתו בתוך המוך הרבה היותר רצה שבעולם ועמו אינו יכול לשוברו וכן תמצא לחז"ל בשבת שהחלש והקטן שולט על גדול וגבור כאומרם ה' אימות הם אימת יתוש על הפיל אימת כלבית על לויתן (כלבית פי' דג קטן) הרי שאימת חלש על גבור וכן תמצא לחז"ל במדרש קהלת התינוק אע"פ שהוא מלא רירין ומלוכלך בטיט ובצואה הכל מנשקין אותו ומחבבין אותו כיון שנתגדל אין מי שיגע בו הרי לך בברור שהיותר שפל בערכו הוא היותר חביב בעיני המקום והבריות שהרי התינוק חביב בהיותו מנוקה מכל חטא הרי ששלימותו בזמן שפלותו. הרי הצגתי לפניך פה הקדמה ארוכה בכל ערוכהמענין שפלות וענוה שכל עניו ושפל הוא החביב בעיני אלהים ואדם והיא מדה גורמת להשיג השלמות ושכר הנפשיי:

ובהקדמה המפוארה הזאת בין תבין למה צוה הקב"ה לבנות מקדש אם להשראת שכינתו היה לו ליחד ירושלים כולו למקום השראת שכינתו ושמה יזבחו זבחי צדק אמנם הוא אשר דברנו ללמדנו דרך ענוה כדי שנלמוד ממנו שהוא מצמצם שכינתו בין בדי הארון וכדי שיתקבצו כל ישראל תחת כיפת המקדש כקטן כגדול כעני כעשיר ובהיותם כולם תחת כיפת המקדש נעשים כולם שוין לטובה שהרי הם כחבור וכאגודה ובהיותם באסיפה תוך בית אחד וגם בעיניהם רואים שקרבן היונה והתור נרצה ומרוצה לפניו כשה וכתור ודוק:

ובהקדמה זאת יובן מאמר המשורר דוד הע"ה באומרו נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב שהכונה שבהיותי לעולם מעריך עצמי שפל העקב זהו גרם שנטיתי לבי לעשות חקיך וגם זהו כונת פסוק (משלי כ"ב) עקב ענוה יראת ה' שבהיות האדם שפל כעקב יעלה למעלת ענוה ויראת ה' וזהו כונת פסוק והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה שבהיותך שפל כעקב זהו מביאך שתשמע את המשפטים ועיין בפי' הפרשיות שלי בפרשת עקב ששם הארכתי בענין הענוה:

והנה שמעתי את נאקת המפרשים ז"ל בענין החקירה זאת שמאחר שאנו מחוייבים ללמוד ממדותיו של הקב"ה כמו שדרשו ז"ל והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום כו' וא"כ למה שנא הקב"ה הגאוה כל כך באדם עד שאמרו ז"ל שאומר הקב"ה על מי שיש לו גאוה אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד כו' בהיות הגאוה אחד ממדותיו כדכתיב ה' מלך גאות לבש וכאלה רבות והם ז"ל פי' מה שפי' ואני אתנהלה לאטי בעטי אשר אתי:

ונראה לומר שבהיות שהאל יתברך אע"פ שהוא גאה לו נאה הגאוה שהוא גבוה על גבוהים ישתבח שמו כדכתיב ה' מלך גאות לבש לא מפני הגאוה משך עצמו מהיות חנון ורחום וצדיק חונן מרחם דלים לכן נאה לו הגאוה ואדרבא לפרסם ענותנותו שאע"פ שהוא במדת הגאוה עושה חסד תמיד עם בריותיו השפלים אמנם אם תהיה הגאוה מותרת לאדם היא סבה גורמת שלא יהיה חנון ורחום וצדיק כהקב"ה משום שהגאוה מחייב בביטול אלה הדברים משום שאדם הגאה אינו מחייבו הגאוה שישפיל עצמו לשוות עצמו לדבר על לב הנדכאים ולחונן להם שאם יעשה כן נמצא שאינו גאה באופן שאין דבר מציאות באדם שיוכל להמצא בו מדת הגאוה ושאר המדות חנון כגון חנון כו' משום דהם שתים דסתרן הדדי משא"כ בהקב"ה אמנם הגאוה באדם מבטל ממנו שאר המדות חנון ורחום וצדיק:

ועוד דאדרבא יש מקום ללמוד מהקב"ה שאע"פ שהוא גאה ישתבח שמו לו נאה עח כל זה משגיח על היותר שפלים כמו שדרשו ז"ל (סוטה פ"ק ד"ה ע"א) ואת דכא ושפל רוח אתי דכא כו' וכ"ש האדם שאע"פ שיהיה לו צד להתגאות כגון שהוא חכם גבור ועשיר לא ינהיג עצמו בגאוה דלמד מהקב"ה שכל המידות האלו בו שהחכמה הגבורה והעושר שלו ועם כל זה אומר אתי דכא ונמצא בזה שאע"פ שהגאוה הוא דבר רע בעיני המקום ובחר הוא בה ללבוש עצמו במדה זו אדרבא נלמוד ממנו כל השפלות כדפרישית ויהיו נושאים ק"ו ממנו ומה מי שראוי ונאה לו הגאוה משגיח בשפלים אנו עאכ"ו וכיון שמעלת הענוה גדולה כל כך היו קדמונינו ז"ל משפילין עצמן ביותר והיו בוחרים לשכון תחת יריעות הענוה כאומרם ז"ל מסכת שבת פרק כל כתבי (דקי"ח ע"ב) אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה ע"כ וכיון דאתא לידן נבין דברי התוס' ז"ל וז"ל אם היו אומרים לי חברי עלה לדוכן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלהשלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל:

והנה קשה טובא שברכה לבטלה הוא איסור חמור וא"כ איך אומר ר"י שלא היה מוצא איסור בזה העולה לדוכן כי אם משום ברכה לבטלה כנראה שברכה לבטלה אינו איסור כל כך עד שרבי יוסי היה מורה בזה ענוה לעלות לדוכן כדי שלא לעבור ע"ד חבריו:

אמנם נראה לפרש שבהיות שמלבד האיסור החמור שיש בזר העולה לדוכן שמברך ברכה לבטלה בהיותו הוא אינו מצווה על זאת המצוה משום שלכהנים אמרה תורה דוקא לברך את ישראל ונמצא שאחרים המברכים ברכת כהנים הוא איסור חמור של ברכה לבטלה באומרו בא"י אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל והוא אינו מצווה מלבד איסור חמור זה שיש בו שבודאי על זה האיסור לא היה עובר רבי יוסי בעבור שלא לעבור על דברי חבריו הוא בהכרח שיש איסור אחר קל שעל זה היה עובר רבי יוסי כדי שלא לעבור על דעת חבריו וזה האיסור הקל לא ידע מה הוא שהיה חוקר ודורש ולא היה מוצא איסור אחר אלא האיסור של ברכה לבטלה שלכהנים דוקא אמרה תורה לברך את ישראל ועל זה בודאי לא היה עובר רבי יוסי חלילה ונמצא כפי הדרך הזה שהתוס' ז"ל באו לומר מה שהקשה לר"י אמנם לא באו להתיר קושייתו:

אמנם נראה לומר דרך שני בשיעור הלשון שהוא קושיא ותשובה ואומרו אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל הוא תי' שמתרצים הם ז"ל על מה שהקשה לר"י והכונה לומר שרבי יוסי היה עובר על איסור חמור של ברכה לבטלה כדי שלא לעבור על דעת חבריו זה הוא דבר דלא אפשר אלא מה שהיה עובר בעבור חבריו היה שלכהנים אמרה תורה ולא לאחרים ונמצא שאחרים העולים לדוכן לברך לומר יברכך ה' וישמרך הוא ברכה לבטלה משום שאין ברכתו שורה משום שלכהנים דוקא אמרה תורה ואין הכונה לומר ברכה לבטלה שהוא בריך בהזכרת השם ח"ו שעל זה בודאי לא היה עובר רבי יוסי ח"ו אלא בעבור חבריו היה עולה ואומר יברכך ה' וישמרך אע"פ שהוא ברכה לבטלה בהיות הוא זר ואינו מצווה על זה הוא ברכה לבטלה שאין ברכתו שורה וזהו שיעור הל' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה העולה לדוכן מלבד האיסור החמור שהוא לברכת השם שבודאי על זה לא היה עובר אלא ודאי שיש דבר קל שהיה עובר ומה היה ענין ברכה לבטלה שאע"פ שיעלה ברכתו אינה רצויה והיא לבטלה ורבי יוסי כדי שלא לעבור על דעת חבריו היה עולה ודוק:

אמנם נראה לומר באופן אחר שבעלי התוס' באים להעמיד שנחית ר' יוסי לעבור על איסור חמור של ברכה לבטלה כדי שלא לעבור על דעת חבריו ומשם תראה כמה הוא קשה מי שעובר על דעת חבריו ואין לומר שהיה איסור קל בזר העולה לדוכן ועל זה דוקא היה עובר ולא על החמור ואם כן אין הוכחה כל כך שיש עונש חמור על העובר על דברי חבריו אינו כן שהרי ר"י חקר ודרש ולא מצא איסור אחר קל כדי לומר שעל זה היה עובר אם לא האיסור של ברכה לבטלה הרי דהוה נחית ר' יוסי לעבור על איסור חמור כזה של ברכה לבטלה כדי להיות עניו ושפל וכדי שלא לעבור על דעת חבריו. ותראה כמה מגנה הכתוב לבני שמואל על היותם בעלי זרוע ולא היו שפלים לגבי חבריהם אלא לוקחים מתנותיהם בזרוע אמר בשמואל א' סימן ח' ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שופטים בבאר שבע ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט. ויתקבצו כל זקני ישראל ע"כ ספק א' דהיל"ל ויהי כי זקן שמואל כשם שנאמר גבי יצחק ויהי כי זקן יצחק ס' ב' מה צרה היתה שם שאומר ויהי אדרבא שמחה היה לו שזכהלזקנה. ספק ג' למה אינו אומר וישם את בניו שופטים לישראל. ספק ד' לידע על מה הזכיר שם בניו דמה איכפת לן בידיעת שמותם. ספק ה' דהול"ל ושם השני מאי ומשנהו. ספק ו' מאי אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט היאומן שכל כך הרשיעו ומה גם שחז"ל אמרו כל האומר שבני שמואל חטאו אינו אלא טועה. ספק ז' להבין בדברי העם שאמרו לשמואל עתה שימה לנו מלך דמלת עתה מה רמזו ליה. ספק ח' דמאי כונתם באומרם לו שימה לנו מלך ככל הנוים. ספק ט' להבין מאמר הקב"ה לשמואל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם שהרי ישראל לא דברו סרה על ה' שאדרבה שאלו מלך שישפוט להם וילמדם דרך התורה אמנם נראה לפרש בקיצור נמרץ באופן שיותרו כל הספקות במס' תעניות ד"ה ע"ב אמר רבי יוחנן זקנה קפצה עליו על שמואל שנאמר נחמתי כי המלכתי לשאול למלך על ישראל. ולכן בהיות שזקנתו של שמואל לא היתה זקנה מרוב ימים לכן לא אמר ויהי כי זקן שמואל כשם שאומר גבי יצחק ויהי כי זקן יצחק דמשמע שהיא זקנה מרוב ימים אכן שמואל היה אז בן נ"ב כאומרם ז"ל ולזה אמר ויהי כאשר זקן ובזה מתיישב מה שאמרו לו ישראל אתה זקנת כלומר זקנת בלא עתך לפי שאינו צודק לומר זקנת רק למי שנזקן קודם זמנו ולזה אמר ויהי לשון צער על שנתקצרו ימיו וקפצה עליו זקנה והותר בזה ספק הב'. ובהיות שכששם לבניו שופטים היה בחיים חיותו כדי שיהיו לו לעזרה וגם הוא שופט עמהם לכן לא אמר שופטים על ישראל משום שהוא היה על כל ישראל ולבניו שם שופטים בישראל כדי שיעזרוהו לשפוט ולא לכל ישראל שהוא היה חי והותר ספק ג'. ויהי שם הבכור יואל ושם משנהו אביה יובן בדחז"ל שרבי מאיר הוה בדיק בשמא ולכן אמר ויהי שם הבכור יואל ויהי שהוא לשון צרה בהיות שהיו שמותיהם נעים שם הבכור יואל מל' ויואל משה לשבת את האיש ושם משנהו אביה שכלול בשמו שם י"ה וגם ששמותם נעים לא הלכו בדרכיו וזהו תמיה גדולה שמתמיה הכתוב עליהם שמן הראוי היה שיהיו צדיקים גמורים כפי שמותם ואף שרז"ל אמרו כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה עם כל זה יכולים לדרוש כפי פשט הכתובים כמו שפירש הרלב"ג ז"ל:

עוד נראה לפרש הפך ממה שפירשתי שבא הכתוב לומר שגנות שמותם היה מורה על רוע מעלליהם והוא שיואל מלשון אלה ושבועה ואביה מלשון יללה כמו ביה את מעביר עלינו ולזה אמר ויהי שם הבכור יואל ושם משנהו אביה ושמותיהם מורה על שלא הלכו בדרכיו והותר בזה ספק ד'. ושמואל כששם שופטים לבניו שם אותם בטכסיסי מלכות כמלך ושני לו לזה אומר ויהי שם הבכור יואל ושם משנהו אביה ששם לאביה משנה ליואל שיהיו כדרך הזה שופטים על ישראל שיואל יהיה מלך ואביה משנהו כדרך המלך שיש לו שני וזהו אומרו ושם משנהו אביה ואינו אומר ושם השני לרמוז למה שפירשנו והיתר ספק ה' וילכו אחרי הבצע ויטו משפט וכראות העם כן ששם לבניו בטכסיסי מלכות ולא הלכו בדרך טובה התעוררו לשאול מלך וזהו שאמרו לו עתה שימה לנו מנך עתה כלומר אנו לא היינו זוכרים ממך אמנם עתה שאתה התחלת לשים לבניך כדרך מלך שיש שני לו והם הולכים אחרי הבצע שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגוים כלומר יותר טוב שיהיה שם מלך עלינו אע"פ שידון לנו דינים מעוקלים בלתי ישרים כדיני הגוים משום דבלאו הכי אנו סובלין עוות הדין שבניך שופטים וגם אנו משוללים משם מלך עלינו לכן עתה שכבר התחלת אתה לכן שימה לנו מלך ממש אף שישפוט לנו ככל הגוים דינים מעוקלים:

ובזה שפרשתי מתי שב קו' המפרשים ז"ל דלמה נענשו על שאמרו ככל הגוים שהרי לישנא דקרא נקטו שנאמרשום תשים עליך מלך ככל הגוים. אלא כפי פירושי נענשו על אומרם לשפטנו ככל הגוים כלומר אף שישפוט לנו ככל הגוים כלומר כדין הגוים מעוקל:

ולזה אמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ולא הזכיר שמואל שאמרו ככל הגוים משום דלא חטאו בזה דלשון קרא נקטו רק הרגישו ממלת לשפטנו שנגעו בדין כדפרישית שכונתם לומר אע"פ שישפוט כדין הגוים ובזה יבא היטב מאמר הקב"ה לשמואל כי אותי מאסו ממלוך עליהם שבהיות שנגעו בדין שהוא א' מהרגלים שהעולם עומד עליו ובחרו בדין הגוים נמצא שגם אותי מאסו ולקמן אפרש בענין אחר בס"ד:

ואמר וילכו אחרי הבצע נראה לפרש דבצע הוא לשון חמדה כמו בצע כסף וכן מה בצע כי נהרוג את אחינו והכונה שבא לספר מה ענין גרם להם לילך אחר השוחד והוא שבני שמואל מיד בתחלה היו הולכים אחרי תועלת של עני והיו מרחמים בדין שבראותם באים אצל לדין עני ועשיר היו נוטים לתועלת העני בסוברם שמצוה קא חשיב להם משום דלא היה זה מעלה ומוריד לעשיר וכיון שהרגילו בזה לחתוך דינים מעוקלים ונעשה להם טבע ב' להטות את הדין בעבור העני באו להטותו גם עם כולם וליקח שוחד ולזה אמר ויטו אחרי הבצע כדפרישית וזהו גרם להם שכיון שהורגלו בבצע כלומר בתועלת העני זהו גרם להם שלקחו שוחד והטו משפט והותר בזה ספק וז"ח ולמה ששאלתי דאיך מאסו להקב"ה באומרם שימה לנו מלך לפי שהקב"ה לא היה חפץ שישראל ימליכו עליהם מלך משום דבשלמא שאר האומות היושבים תחת מזל מעלה נאותה להם לשים עליהם מלך אמנם ישראל שאין יושבים תחת שר ומזל אלא הקב"ה מלך עליהם ואם כן בהיותם שואלים מלך נראה שמאסו להקב"ה ממלוך עליהם ולבקש עליהם מלך בשר ודם ככל הגוים ולזה אמר לשמואל כי לא אותך מאסו בלבד כי גם אותי מאסו במה ששאלו מלך כדפרישית. והותר ספק תשיעי הרי עיניך הרואות כמה מפסיד האדם היות בעל זרוע שכתוב על בני שמואל שלא הלכו בדרכיו אף על פי שהיו צדיקים גמורים בעבור שלא היו ענוים והיו בעלי זרוע:

ועם זה מתיישב ענין משל העצים שהביא יותם (שופטים סימן ט') הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך דיש לדקדק כפל אומרו הלוך הלכו דהל"ל הלכו העצים ועוד למה לא הלכו תחילה לגפן ואחר כך לתאנה ואחר כך לזית כדרך שנזכרים בפסוק וגפן תאנה ורמון ועוד להבין שגבי גפן ותאנה אומר ויאמרו העצים ואינו אומר ויאמרו כל העצים כמ"ש גבי האטד ויאמרו כל העצים דמשמע שגבי שאר האילנות לא דברו כולם וצריך לידע למה:

אמנם נראה לפרש ידוע שתחילת מלכותו של ישראל מלך שאול שמשכמו, ומעלה היה גבוה מכל ישראל והיה צדיק גמור כמו שדרשו ז"ל בן שנה שאול במלכו, מה בן שנה בלא חטא אף הוא בלא חטא ונמצא מנוקה מכל מום וזהו הטעם שלא נמשך מלכותו בהיות שאין ממנין פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלוי אחריו כדי שלא יתגאה:

והנה העצים טעו בזה ורצו למלוך מלך גבוה על כל המשקים והלכו לזית שעולה על כל המשקים ואמרו ראוי זה למלוך עלינו מצד מעלתו וכשם שאמר שמואל הנביא כשראה לאליאב הנה נגד ה' משיחו שטעה בראותו גבוה ואמר לו הקב"ה כי אדם יראה לעינים כו' כי מאסתיהו כו' ובהיות שאין מלכות כזה נמשכת כדפרישית לכן לא הסכימו כל העצים בזה ולכן לא הלכו כולם באחדות למלוך לזית ולתאנה ולגפן לפי שידעו שמצד מעלתם לא ימשך מלכותם בהיותם פירות מעולים ומשובחים עד שנשתבחה בהן א"י ולזה אמר הלוך הלכו העצים כלו' הליכה בתר הליכה נפרד זה מזה שלא ברצון ובהיות שהיה שלא ברצון כולם ל ענין מלכותם לכן לא אמר ויאמרו כל העצים משום שלא הסכימו כולם. אמנם כשהלכו למלוך לאטד שהוא מלך ואחריו קופה של שרצים והוא שפל ונמוך ידעו נאמנה שימשך מלכותו ולכן אמר גבי האטד וילכו כל העצים שאז כולם הלכו ברצון ובאחדות אחד בהסכמת כולם יחד ואמרו לו לשון שייך למלוכה לך אתה מלוך עלינו מה שלא אמרו כן לשאר האילנות אלא לכה אתה מלכי עלינו כמקבל המלכות אחד בעבור כולם שלא ברצונם וזהו מלכי עלינו מלת מלכי נראה בכינוי לאחד שלא ברצון כולם:

ונחזור לענין שהלכו לזית תחילה בהיות עולה על כל המשקים וטעו כענין מלכות שאול. אמנם לישב כל הסדר שהלכו תחילה לזית ואחר כך לתאנה ואחר כך לגפן הלכו לזית בהיות שכתר שם טוב עולה על גביהן וכיון שראו שלא רצה הלכו לתאנה רמז לכתר תורה כדרך נוצר תאנה יאכל פריה כמו שדרשו ז"ל וכיון שלא רצה הלכו לגפן רמז לכתר כהונה ביין המנסך ע"ג המזבח והותרו כל הספקות. ויאמר האטד אל העצים אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם באו חסו בצלי ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון הכונה הוא הדבר אשר דברנו שמלכות הנמשך הוא מלך שקופה של שרצים יהיה תלוי אחריו ולזה השיב האטד אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם באו חסו בצלי שזהו היחס והמעלה שלי בהיותי משולל מצל שהוא כקופה של שרצים ואם אין תצא אש מן האטד כלומר ואם אתם אומרים אין צל לאטד כשאר האילנות ואם כן איך אנו חסים תחתיו אם כן אתם אומרים תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון משום שאין ראוי למלכות כי אם אני בהיותי שפל ומלא קוצים שהוא כדרך קופה של שרצים שתלוי אחריו כו' הרי כמה גדולה מעלת הענוה:

ובזה יובן לשון רש"י ז"ל במס' פסחים פ"ב ת"ר ארבע צוחות צוחה העזרה צאו מכאן בני עלי ועוד צווחה שאז שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פינחס וישמש בכהונה גדולה ע"כ פי' רש"י ז"ל ישמעאל בן פיאבי כשר היה אבל אנשי ביתו היו אנשי זרוע עכ"ל. והנה נראה לפרש שרש"י ז"ל הרגיש שמאחר שהוא היה כשר למה הוצרך העזרה לצווח ולומר יכנס ישמעאל בן פיאבי דכיון שהיה בן הגון לכהונה היו ישראל מכניסין לו בלי שום צוותה ולכן אמר שהן אמת שהוא כשר היה אמנם אנשי ביתו היו בעלי זרוע ומצד אנשי ביתו לא היו מכניסים לו לכך הוצרכה העזרה לצווח יכנס ישמעאל בן פיאבי וישמש בכהונה גדולה ואע"פ שאנשי ביתו היו בעלי זרוע הרי מפורש כמה גורם הגאוה גנאי היא לו גנאי למתחברים עמו כמעשה זה שלא היו מכניסים לישמעאל בעבור אנשי ביתו עד שהוצרכה העזרה לצווח משא"כ מי שהוא עניו שהמדבק עמו נשפע מטובו:

ובזה נבא לביאור מאמר במס' סוטה ד"ח ע"א אמר רבי אבהו מריש הוה אמינא ענוותנא אנא כיון דחזיתיה לרבי אבא דמן עכו דאיהו אמר חדא טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו ענוותנא אנא ומאי ענותנותיה דר' אבהו דאמרה לה דביתהו דאמוריה דר"א לדביתהו דר"א הא דידן לא צריך ליה להאי דידך והא דזקיף וגחין ליה יקרא דמלכותא הוא דעביד ליה אזלת דביתהו א"ל לרבי אבהו א"ל ומאי נפקא לך מינה מיני ומיניה יתקלס עילאה ותו אימנו רבנן עליה דר"א למנוייה בריש מתיבתא חזייה לרבי אבא דמן עכו דתפסי ליה בעלי חובות א"ל אית לכו רבה עכ"ל:

ויש להקשות דבשלמא מענין רבי אבא דמן עכו מוכח שפיר ענותנותיה כיון שנמנו עליו להיות ראש ישיבה ובעבור להציל לרבי אבא דמן עכו מהחובות נשמט נפשיה ואמר יש לנו רבה ודאי אין זה אלא ענוה גדולה אבל מענין דביתהו שסיפרהלו מה ענוה שייך בזה אטו היה לו לר"א לחוש לדברי בטלה של נשים להתקוטט עם אשתו של אמורא למה אמרה דברים אלו זה דרך נשים להתקוטט תמיד בעניינים כאלו וכיוצא לא כל בעל שכל שלא היה לו לר"א לחוש לדברים בטלים ושמא כיון שראה שאשתו הקפידה על הענין היה לו לחוש לדבר לאמורא שידבר לאשתו שלא תאמר עוד לאשתו כדברים האלו כדי שלא יקל בעיני אשתו שדעתן של נשים קלה ומדלא חשש הרי זו ענוה וזהו דוחק גדול:

אמנם דענין הענוה היא שלהיות שדרך השלמים לאחוז תמיד פלך הענוה והשתיקה ובפרט כשרואה שחברו מדבר עליו דברים בטלים אינן חוששים להשיב להם דבר כי הדברים הם כמרגליות ואין ראוי להטיל אותם כי אם לדבר צורך גדול ואם כן כשראה ר"א שאשתו סיפרה לו מה שדברה עם אשתו של האמורא כיון שהם דברי נשים שאין בהם ממש היה לו לר"א לשתוק ולא להשיב תשובה לאשתו כדרך השלמים ומדטרח להשיב תשובה כדי לפייס דעת אשתו שלא ישאר גמגום כפי דעתה ש"מ זו מרוב ענותנותיה. עוד נ"ל שר"א היה לו לחוש בינו לבין עצמו שמא האמורא היה מבזה לו עם אשתו בראות שאמרה כן אשתו של אמורא לאשתו כדרך מ"ש שותא דינוקא או דאבוה או דאימיה והיה ראוי לר"א לחקור ולידע אמיתות הדבר ע"י חקירה עם האמורא ומדלא שם על לב לחקור ולדרוש דלא חשש שאמר כן האמורא לאשתו שמע מינה ענוה היא:

ותו אימנו רבנן עליה דר"א כו' נראה שהביא גם ראיה זאת להחזיק על הענוה הראשונה שלא חש על דברי אשתו משום שכיון שסיפרה לו אשתו מה שסיפרה היה מן הראוי שיקבל עליו להיות ריש מתיבתא כדי שתראה אשתו ששקר ודבר כזב בפיה של אשתו של אמורא שהרי הוא חשוב מאד וחכם ביותר שהרי אימנו לו להיות ריש מתיבתא ובראות שלא קבל להיות ריש מתיבתא זה מורה שלא שם על לבו מה שסיפרה אשתו משם אשתו של אמורא ותו איכא למידק במ"ש כיון דחזיתיה לר"א דמן עכו דתפסו ליה בעלי חובות אמר להם יש לכו רבה דמשמע דאילו לא היה ענין ר"א דמן עכו הוה קביל עליה ואמאי כיון שהיה עניו היה לו להקטין עצמו ולומר מי אנכי ושלא לקבל להיות ריש מתיבתא וי"ל כיון דשלשה נמחלים לו עונותיו נשיא וחתן וחכם א"כ אי לאו ר"א דמן עכו היה מקבל עליו מטעם שימחלו לו עונותיו דאין צדיק בארץ כו' ואם לא היה צד זה הגם שלא היה ענין ר"א דמן עכו לא היה מקבל עליו הרי למדנו כח הענוה וכשיש יראת ה' בדבר לא ישגיח לענות דר"א דמה שהיה מקבל להיות ריש מתיבתא אם לא היה מעשה דר"א דמן עכו היה בעבור המחילה כדפרישית שהנכנס לגדולה נמחלים לו כו':

ובזה יובן גמרא דמסכת ערכין פ"ג די"ז ע"ב בעא מיניה ר' יהודה מר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא ופרש"י ז"ל ענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה שלא לש"ש היא אלא שלא ישנאהו עכ"ל:

והתוס' ז"ל פי' ענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו ואינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה לא לש"ש היא אלא שלא ישנאהו וי"מ ענוה שלא לשמה פי' משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לש"ש אלא לקנות שם אבל בקונטרס שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הרבים הצריכים לא ישר אלי דהוי רשע גמור עכ"ל:

וקשה טובא שהנה בעלי התוס' תפסו פי' של רש"י ז"ל ומשימים עליו פי' אחר שלא פירש כדי להקשות עליו אמנם אגיד לך כונת זה הדיבור שיש גירסאות דלא גרסי בלשון רש"י ז"ל שלא ישנאהו וגס בעל עין יעקב תפס הגירסא הזאת ולא גריר שלא ישנאהו כו' אשר מזה משמע שמונע תוכחה מן הצריכים בלי שום סיבה. ובזה יובן כונת התוס' ז"ל משום שרש"יז"ל פי' ענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיח ואותה ענוה שלא לש"ש ובהיות דלא גריס רש"י ז"ל שלא ישנאהו משמע שאע"פ שיודע שלא ישנאהו אין מוכיח אותו דאין כונתו אלא להראות עצמו עניו ולכן אומרים התוס' לא ישר הוא שזה רשע גמור הוא אמנם מפי' התוס' דגרסי שמא ישנאהו משמע דיש פעמים שמוכיח ופעמים דלא כשיודע דלא ישנאהו מוכיח אבל כשיודע דישנאהו עושה עצמו עניו ולכן אומרים התוס' לא ישר אלי פי' הקונטרס משום דמשמע מפירושו שמונע תוכחה מן הצריכים ופי' זה משמע מדלא אמר שלא ישנאהו שמשמע שאע"פ שיש רשע מקבל מוסר אינו מוכיח אותו כדי להראות עצמו עניו. ונחזור אל הענין שמעלת הענוה כמה היא שמביא לאדם ליראת חטא והנה שא נא עיניך וראה מה הגיע לחירם מלך צור בעבור היותו גאה ולא עניו כדאיתא בילקוט יחזקאל דע"ב וז"ל חירם מלך צור היה גאה ומתגאה כו' מה היה סופו הביא הקב"ה עליו לנבוכדנצר מלך בבל ובעל את אמו לפניו והורידו מכסאו והיה חותך כשתי אצבעות בכל יום מבשרו ומטבילם בחומץ והיה מאכילו עד שמת ממיתה משונה עכ"ל לענייננו:

וכיון דאתא לידן איכא למידק דמיד אחר זה המאמר הביא שם מאמר חולק על זה וז"ל ט' נכנסו חיים לג"ע חנוך אליהו ז"ל ומשיח ואליעזר עבד אברהם ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור כו' עד כאן לשונו וקשה שכבר אמר שחירם מת ממיתה משונה ע"י נבוכדנצר וא"כ איך מונה אותו בכלל ט' שנכנסו חיים לג"ע ובתחילת המחשבה היינו יכולים לומר שזה שנמנה בכלל הט' שנכנס חי בג"ע הוא חירם אחר ולא אותו שהרגו נבוכדנצר לפי ששם חירם אינו שם העצם רק הוא כמו שולטן וכל מלכי צור היו נקראים בשם חירם כמו שהיו מכנים לכל מלכי מצרים בשם פרעה שהיה כינוי השם לשם גדולה ולכך אמר שר המשקים פרעה קצף על עבדיו ואם שמו היה פרעה אין דרך כבוד לקרותו בשמו לפניו אך כשהיה כינוי למעלה שכן קורים לכל מלכי מצרים קראו כן וכן יש כינוי מיוחד בכל מלכות ומלכות וא"כ חירם נכנס חי בג"ע וזה שהמית נ"נ היה מלך אחר שבצור המכונה בשם חירם כדפרישית. אמנם זה א"א בנדון זה לומר שאותו שהמית נבוכדנצר היה אחר וזה שנכנס חי בג"ע היה אחר משום שכפי זה המאמר שאומר שנכנס חי בג"ע היה בזכות שנתן ארזים לבנין בהמ"ק כמו שמפורש במ"א גם איתא במדרש משל של חירם למה הדבר דומה לאחד שעשה לבוש למלך כל זמן שהיה רואה הלבוש של מלך היה מתגאה ועושה כל מה שהיה רוצה אמר המלך אני קורע הלבוש הזה ואח"כ אני נוקם ממנו כך חירם היה מתגאה על שנתן ארזים למקדש אמר הקב"ה אני מחריב המקדש ואנקם מחירם כו' הרי משמע מכאן שחירם שנתן ארזים למקדש הוא אשר המית נבוכדנצר ונקם הקב"ה ממנו ע"י נבוכדנצר ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאיך נכנס חי בג"ע בעבור שנתן ארזים למקדש:

אמנם מתיישב זה עם מאמר טמון שמצאתי באמתחות המפרשים משם מדרש ואיתא גם בס' בן סירא והנה המפרשים ז"ל הביאוהו בלשון זה חירם נכנס חי בג"ע בעבור שנתן ארזים למקדש ושם בג"ע היה גאה ומתגאה וגרשו הקב"ה משם כו' ע"כ והנה בזה מתיישבים ב' המאמרים כאחד לעולם שנכנס חי בג"ע בעבור שנתן ארזים למקדש ואחר שגרשו הקב"ה מג"ע החוצה ועשה עצמו אלוה הביא עליו את נבוכדנצר מלך בבל והמית אותו במיתה משונה כו':

(א"ה עיין בס' מנחת אליהו כ"י בפרק ח"י ממרן הק' המחבר מה שתי' עוד לקו' הנ"ל ע"ש והבאתיו לקמן בדרוש י"ג יע"ש לך נא ראה) הרי לך מפורש כמה גורם לאדם שלאהרגיל עצמו במידת הענוה כחירם שפירש עצמו ממנה וגירשו הקב"ה מג"ע היש נזק גדול מזה והפסד כמה מרובה ועונש כמה חמור שעבר עליו והנה הבט וראה מה שאירע לשלמה ב"ד מלך ישראל ובזה ישפיל גאונך כאומרם ז"ל ובמס' סנהדרין פ"ב ד"ך ע"ב) אמר ר"ל בתחילה מלך שלמה על העליונים כו' ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה ולבסוף לא מלך אלא על מקלו כו' והנה הפשט מפורש הוא אך ראוי לשים לב וכי על מטתו ועל מקלו נקרא מלך אמנם הכונה לומר שעיקר מלכותו היה תלוי על מטתו ומקלו ויובן בדחז"ל הביאו הכלבו שאחר שאירע לשלמה ענין אשמדאי כשחזר למלכותו היה מתיירא ממנו וחקק סביב למטתו ג' פסוקים שבברכת כהנים אשר בפ' א' יש ג' תיבות כנגד ג' אבות ובפסוק ב' ה' כנגד ה' חומשי תורה ובג' ז' כנגד ז' רקיעים ואותיות ג' פסוקים אלו עולים ה' אותיות וזהו ששים גבורים סביב לה ועיין בס' אגן הסהר פי' על שיר השירים שלי שפירשתי שם עם זה ענין נכון (א"ה עיין בס' חסד לאברהם מעין ז' נהר כ"ו באורך וברוחב ענין מטתו של שלמה):

ונחזור לענין שגם כשהיה שלמה הע"ה הולך בשוק היה בידו מטה חקוק בו שם המפורש מיראת אשמדאי וכן חקוק בחותמו כו' ובזה יובן כונת המאמר באומרו ולבסוף לא מלך אלא על מטתו כלומר מסבת קיום מלכותו היה מה שהיה חקוק על מטתו לשומרו מאשמדאי שלא יבא ויגרשהו ממלכותו כמו שעשה לו בתחילה ונמצא שהיה תלוי מלכותו על מטתו ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שלא הועיל לו שמירת המטה דוקא שזהו שמירה ללילה בלבד עד שעשה ענין המטה כדפרישית ובסוף כשעשה זה נתחזק מלכותו מכל וכל גם יש להקשות במאמר זה על מה שאמר בסוף המאמר הדר או לא הדר רב ושמואל חד אמר הדר וחד אמר לא הדר מ"ד לא הדר מלך והדיוט ומ"ד הדר מלך והדיוט ומלך ע"כ וקשה שנאמת נראים דברים מיותרים משום דממילא שמעינן דמ"ד לא הדר היה מלך והדיוט ומ"ד הדר היה מלך והדיוט ומלך אמנם נראה לפרש שמדברי האומר לא הדר משמע דלא הדר לתוקף גדולת מלכותו כבתחילה אבל לעולם שהדר למלכותו לז"א מ"ד לא הדר מלך והדיוט כלומר אחר שנגרש ממלכותו לא חזר אלא מת הדיוט וגם מדברי האומר הדר הייתי שומע דהדר למלכותו אמנם לא חזר לתקפו כבתחילה לכן הוכרח לפרש דמ"ד הדר כונתו לומר מלך והדיוט ומלך שחזר לתוקף מלכותו כבתחילה ודוק. עוד י"ל שמדברי האומר לא הדר יובן דלא הדר למלכותו אמנם הדר לאיזה גדולה ומדברי האומר הדר למלכותו עדיין איני יודע אם אח"כ חזר להדיוט פעם אחרת לזה בא סתמא דתלמודא להודיעך אמיתות הדבר שמ"ד לא הדר מלך והדיוט כלומר נשאר הדיוט עד יום מותו ולא עלה עוד לשום גדולה ומ"ד הדר מלך והדיוט ומלך ונשאר מלך עד יום מותו ולא חזר עוד להדיוט הרי הרואה יראה מה שאירע לאיש כזה אשר כל הגדולות והתעלות השתרגו עליו מה יאמר ומה ידבר וגם צא ולמד מענותנותו של הקב"ה שאע"פ שהוא דר בשמי מרומים משגיח בעליונים ובתחתוני' אע"פ שהוא יתברך הוא בעל המעלות בעל היכולת כלם וזהו כונת פסוק (בד"ה א' סי' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ יש להבין מלת כי כל מהו כונתו אמנם נראה שבא לרמוז על ענותנותו ית' ואמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת גו' אף כי זה המעלות בך עם כל זה אתה משגיח בשמים ובארץ בשוכני בתי חומר הפך סברת המינים שאומרים שמצד התרוממותו אינו משגיח בתחתונים כו' וזהו כי כל בשמים ובארץ כלומר אע"פ כי כל המעלות האמורות יש בך עם כל זה השפעתך בשמים ובארץ:

והנה הצדיקים למדו ממנו ונמשכו אחר ענותנותו כדכתיב והלכת בדרכיוובפרט אחד המיוחד גדול מהנביאים ישעיהו הנביא ז"ל שנהרג ע"י מנשה מסבת ענותנותו כדאמרינן במסכת יבמות פ' החולץ דמ"ט ע"ב מנשה הרג את ישעיה אמר רבה מידן דייניה וקטליה אמר ליה משה רבך אמר כי לא יראני אדם וחי ואת אמרת ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא משה רבך אמר מי כה אלהינו בכל קראינו אליו ואתה אמרת דרשו ה' בהמצאו משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואתה אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה שויה מזיד אמר שם ואיבלע בארזא את והו לארזא ונסר הו כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב מ"מ קשו קראי אהדדי ואראה את ה' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה מרע"ה נסתכל באספקלריא המאירה דרשו ה' בהמצאו הא ביחיד הא בצבור ביחיד אימת אמר ר"ן אמר רבה בר אבה:

אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ את מספר ימיך אמלא תנאי היא כו' הרי לך מפורש ענותנותו של ישעיה שבעבור שלא לשוויה מזיד למנשה נכנס בכל התגר הזה עד שנהרג ואפשר שהיו תשובותיו מקובלות לו ואם לא היו מקובלות לו אז היה יכול לומר שם להציל אלא שמרוב ענותנותו מספק שאפשר שלא יהיו מקובלות תשובותיו ואז היה מזיד לא השיב וזה באמת מורה על תכלית הענוה ומורה שכל תוכחות שלו לשמה ועוד שהיה יכול לומר שם להמיתו כשם שהרג משה את המצרי ולא עשה כן מרוב ענוה (ובפירוש המאמר הזה כבר הארכתי במ"א ולכן איני נוגע בו עכשיו) אמנם בהיות שראיתי כל העולם מתחבטים בדברי התוס' ע"ז להבין כונתו ראיתי לפרש דבריו וז"ל:

התוספות ז"ל לשוויה מזיד פי' ר"ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל עכ"ל הכונה שר"ח הרגיש דבשלמא הב' תשובות שמשיב בגמרא דבר דמסתבר הוא ואפשר שהיה מנשה מודה לישעיה ע"ז אמנם בתשובה כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה זאת תשובה חלושה עד מאד שהיה יכול מנשה להשיבו מנא לך הא דלעולם כשאמר משה כי לא יראני האדם וחי הוא מכל וכל בין באספקלריא המאירה בין שאינה מאירה ולכן פי' ר"ח שרצה להשיבו ישעיה למנשה כשיקשה לו זה דבמשה נמי כתיב ויראו את אלהי ישראל הרי שמשה רע"ה שכתב כי לא יראני האדם וחי הוא עצמו כתב ויראו את אלהי ישראל ונמצא דפליג אהדדי אלא בהכרח גמור לתת הפרש בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה ובהיות כן אע"פ שכתב כי לא יראני האדם גו' כתב ויראו את אלהי ישראל שהוא באספקלריא שאינה מאירה ואם כן אני על ענין הזה אמרתי ואראה את ה' ובפי' זה הוסרו כל הקו' שעושים על ר"ת אשר אין ראוי להאריך בהם אחר שנתפרש אמיתות הדבר ונמצא בזה שר"ח בא ליישב תשובת הגמרא ואין בה שום קושי ממה שהקשינו משום שהיה יכול להביא ראיה לדבריו ממרע"ה עצמו ודוק:

ונחזור אל הענין כמה מוסרים הצדיקים נפשם על ענין הענוה וכמה מגונה מי שפורש עצמו ממנה אפילו רגע שהרי כמה נתגנו קין ובלעם וחזקיה על שפירשו מהענוה רגע כאומרם ז"ל (בתנחומא והביאו רש"י עליה דחזקיה אמנם במ"ר בבראשית פי"ט מונה ד' והאחד הוא אדם עי"ש) ג' בדקם הקב"ה ומצאם עביט של מי רגלים קין ובלעם וחזקיה קין כששאל לו על הבל אחיו רצה להעלים הדבר ממנו וכן בלעם כששאל לו על שלוחי בלק מי האנשים נתגאה ואמר בלק בן צפור שלח אלי שהיה ראוי להשיבו גלוי וידוע לפניך גם חזקיה כששאל לו ישעיה הנביא כשבאו השלוחים מה אמרו אליך האנשים ומאין באו שהיה ראוי שיאמר נביא ה' אתה וגלוי לפניך וכבר פירשתי בפי' הפרשיות אשר לי שגם משה רע"ה כששאל לו הקב"ה ע"ע המטה מה זה בידך שהיה ראוי שישיבה' אלהים אתה יודע ועיין שם בפ' שמות:

אך עכשיו ראוי לדקדק דבשלמא קין ובלעם טעו משום שהיה הדבר עם הקב"ה שיודע סתרי כל הדברים אמנם חזקיה המלך לא טעה על מה שהשיב לישעיה כן משום שהנביא הוא כשאר האדם כשאין הנבואה עליו ואינו יודע בשום נסתר כמ"ש הרמב"ם ז"ל ובהיות כן כיון שלא התחיל ישעיה לדבר להחזיק בדבר ה' השיב לו כמו שמשיבים לכל אדם ובהיות כן למה מנו אותו בכלל קין ובלעם:

אמנם י"ל שחזקיה הבין מדברי ישעיה שהיה גלוי לו הענין ועכ"ז לא השיב לו כהוגן וכיצד הבין בו שכבר נגלה אליו הדבר בדבר ה' משום שישעיה שאל ממנו מה אמרו האנשים האלה ומאין באו ואין זו הדרך הנכון לשאול שתחלה היה לו לשאול מאין באו ואח"כ מה אמרו אמנם ישעיה שינה הסדר לרמוז לו שכבר נגלה אליו מאין באו אך אני שואל ממך מה אמרו וא"כ טעה חזקיה שלא השיב לו אתה נביא ה' ולכן מנו לו עם קין ודוק ועל מה ששאלתי בענין מרע"ה חוץ ממה שפרשתי שם נראה דמרע"ה לא טעה אף על פי שלא השיב ה' אלהים אתה יודע שהוא מטה משום דבאותו נדון היה שמשה היה ממש בפני השכינה פנים בפנים והמטה בידו וכששאל הקב"ה מה זה בידך אמר רבש"ע אין זו דבר נסתר כדי לגדלו לומר אתה יודע שהרי כבר רואה אותו בידי משום שאני בפניו בודאי שאיזה דבר רוצה לומר לי ולכן השיב בפשוט ואמר מטה ונכון ודוק הרי לך בברור מעלת הענוה כמה היא ולכן דוד הע"ה היה משפיל עצמו תמיד והיה חושב עצמו כגר כדכתיב כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי וקשה אם גר אינו תושב ואם תושב אינו גר כדרך שהקשו ז"ל גבי אברהם אע"ה במ"ש גר ותושב אנכי גו' ועיין ע"ז בס' אמרי שפר למהר"ר נפתלי אשכנזי ז"ל בדל"ה ע"א:

אמנם לי נראה לפרש בהיות שדוד הע"ה לכאורה היה נראה גר על שבא מרות המואביה אמנם כפי האמת היה תושב מזמן לוט כמ"ש ז"ל אז אמרתי הנה באתי שהייתי סבור שעכשיו באתי אבל במגילת ספר כתוב עלי וגו' כתיב הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי ולכן אמר כי גר אנכי שבאתי מרות המואביה אבל כפי האמת אני תושב ככל אבותי:

עוד י"ל שהיה אומר כי גר אנכי עמך מפאת הגוף תושב ככל אבותי מפאת הנשמה שנשמתו היתה של אדה"ר שאדם הוא א"דם ד"וד מ"שיח אחר זה יובן מאמר חז"ל במסכת סנהדרין ודף ק"ו) ע"א אמר רב יהודה ביקש דוד לעבוד ע"ז והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו א"ל דוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז אמר ליה ומלך שכמותי יהרגנו בנו א"ל לא דרשת סמוכים כו' ויש לחקור במלת מלך שכמותך שנראה כינוי בתוך כנוי דהול"ל מלך כמותך ועוד באומרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז משמע שלמלך כמותו אסור ולאידך שרי ועוד יש להבין גם בתשובת דהע"ה שהשיב מלך שכמותי יהרגנו בנו ולא השיב מלך כמותי:

אמנם יובן עם מה שאמרנו אדם דוד משיח שנשמתו של דוד הוא של מלך המשיח ובהיות שדוד ביקש לעבוד ע"ז כדי שלא יתחלל ש"ש ע"י משום שהיו מחזיקים אותו לחסיד ועכשיו יהיו בועטים בראות אותו בזה הצער אף שהיה חסיד לכך הנה לעבוד ע"ז כדי שיתלו הסרחון שעונותיו הטו אלה לכן בא חושי הארכי ורמז לו שלא בלבד לעצמו היה פוגם בעבוד ע"ז בניחותא כלומר מלך אחר שהוא מל' המשיח שהוא כמותך ממש משום ששניכם אחד נמצא גם הוא פוגם ח"ו ולכן לא אמר מלך כמותך אלא שכמותך לרמוז על אחר שכמותו ודוק ואם כן אל תעבוד ע"ז א"ל דוד כפי סברתך שאני ניצוץ של מלך המשיח נמצא שמלך שכמותי יהרגנו בנו שבהרוג אותי נמצא ששולח בו ידו וא"כ טוב שאעבוד ע"ז אע"פ שאני פוגם למלך שכמותי ואל יתחלל ש"ש א"ל חושי הארכי לא דרשתסמוכים כו' ואם כן כבר יודעים העולם שאתה חסיד וענין הבן הרע הזה הוא מסבת היות בן יפת תואר ובהיות כן ליקום באחד שטוב שיהרוג אותך אע"פ ששולח ידו במלך אחר כמותך ולא ליקום בשנים לעבוד ע"ז ולפגום אותו בע"ז ובמנין ההריגה ונכון ודוק (א"ה ועיין בספר מנחת אליהו כ"י למרן הקדוש הרב המחבר פי"ט עוד במאמר זה) ויש גורסין אדם א"דם ד"וד מ"שה וכפי זה יובן מאמר גבי מרע"ה שחשדוהו בא"א ידוע שראויה היתה ב"ש לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פנה ולכן בהיות משה ודוד כולם ניצוץ א' חשדוהו שבהיות כדוד יכשל בא"א ח"ו שהוא עם ענין ב"ש ודוק ויחזור אל הענין כי גר אנכי עמך אפשר עוד אמר דוד כלפי הקב"ה רבון העולמים העולם חושבים כי גר אנכי עמך שאני נחשב כגר לפניך איני ראוי לבא בקהל והם אינם יודעים שאני תושב וכשר לבא בקהל ככל אבותי:

ובזה שאמרנו שביקש דהע"ה לעבוד ע"ז כדי שלא יתחלל ש"ש יובן הקושי הגדול שיש בדברי דינה בת יעקב אשת איוב באומרה עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות אמנם תפרש כונתה לטוב בס"ד וכיון דאתא לידן נתחיל ב או ג' פסוקים בתחלת הענין. איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע כו' הכונה תם וישר ואם תאמר שהיה ישר מסבת תמימותו לזה אמר וירא אלהים וסר מרע כלומר מה שהיה ישר היה מסבת שהיה ירא אלהים ולא שהיה ישר מסבת תמימות וראיה לזה שהיה סר מרע וזה מורה שלא היה תם אלא פקח בהיות הבחנה בו להבחין ולהתרחק עצמו מהרע עוד י"ל וסר מרע בא להורות הכח הנסיון שהיה עושה בעבור אהבתו יתברך שהיה באה העבירה בידו שאז קשה לפרוש ממנה ועכ"ז וסר מרע דמשמע שהיה הרע בידו ויכול לעשותו ובעבור אהבתו יתברך היה סר ממנו. עוד י"ל עמ"ש חכמי האמת שאיוב היה גלגול תרח כו' ונראה עם זה שעל זה קדם לו שמו כרשעים נבל שמו שבע בן בכרי שמו ושיעור הכתוב איש היה בתחילה שאיוב שמו ששמו היה קודם לו והוא כשהיה בתרח אמנם עכשיו והיה האיש ההוא האמור שהיה רשע תחילה עתה הוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע עוד י"ל כדחז"ל שרבי מאיר היה בדיק בשמיה כו' וכן נראה שעשו המרגלים ששלח יהושע כשראו ששמה רחב מלשון כי עתה הרחיב ה' זהו סבה שוישכבו שמה באופן שהשם מורה על האדם מהותו אמנם בנדון זה בא לרמוז שאיוב יצא מן הכלל. עוד י"ל בדרז"ל (במדרש במדבר פי"ד) ד' הכירו את בוראם מעצמם אברהם ואיוב וחזקיהו ומלך המשיח וזהו הרמז כאן איש היה מעצמו תם וישר ירא אלהים מעצמו בלי שילמוד מאחרים. עוד י"ל היה תם וישר ביראת אלהים וסר מרע בלי הוספ' ומגרעת על דרך אל תהי צדיק הרבה. עוד י"ל בא לרמוז שאע"פ שבני חיי ומזוני תלוים במזל עם כל זה מאחר דנפיש זכותיה והשליטו בכלם בהיותו תם וישר וירא אלהים וסר מרע כנגד חיי אמר איש היה בארץ עוץ דמלת היה בא לרמוז שהאריך ימים ושנים והיה הויה בימיו כמו שמוכיח בסוף הספר כנגד מזוני אמר ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן כנגד בני אמר ויולדו לו ז' בנים:

עוד י"ל שאע"פ שטבע הממון גורם לאדם לבעוט דע"ז התפלל החכם שלמה המלך ע"ה (במשלי סי' ל') רש ועושר אל תתן לי ובפרט כשיש לו עושר ובנים כמו שמצינו בהמן הרשע שהיה מתגאה במדה זאת כדכתיב ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו ומה גם בהיות האדם משולש מוכתר בג' מעלות אשר למעלה מהן עושר ובנים והיותו גדול וחשוב ושדבריו נשמעים שע"ז היה מתגאה המן באומר ויספר להם המן את כבוד עשרו וגם רוב בניו וגם אשר גדלו המלך הרי השיג שלשתם ובא לבעוט וחשב מחשבות להשחית עם קדש אמנם איוב ע"ה היה איש תם ישר וירא אלהים וסר מרע אע"פ שעלו בידו אלו הג' מדרגות כנגד העושר ויהי מקנהו כנגד הבנים ויולדו לו ז' בנים כנגד הגדולה ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם ועכ"ז היה תם וישר. עוד י"ל ידוע שכל המרגיל עצמו בחסידות לעשות דברים לפנים מן השורה הרגילות גורם לו שיראה בעיניו שאותם הדברים שעושה אינו לפנים מן השורה אלא שהוא מחויב בהם שאם לא יעשה אותם נקרא רשע לזה אמר איש היה בארץ עוץ איוב שמו שהרגיל כל כך להיות תם וישר וירא אלהים עד תכלית החסדות עד שנשתרשו בלבו שהיה נראה בעיניו שמה שהיה עושה היה סר מרע בלבד ובזה בימיו אין חטא בא על ידו ודוק. עי"ל שסוף הפסוק בא לתת טעם למה קדם לו שמו כדרך הרשעים ששמם קודם להם כו' ואמר שהיה הסבה שלא היה תם וישר מיראת ההתרוממות כי אם מיראת העונש וז"א איש היה בארץ עוץ איוב שמו והטעם שאני אומר איוב שמו כרשעים אע"פ שהיה תם וישר בעבור שמסבת שהיה ירא אלהים שהיה ירא ממדת הדין זהו הסבה שהיה סר מרע ובהיות יראתו מיראת העונש לכן אמר איוב שמו וקדם לו שמו. עי"ל להליץ טוב בעדו שבא לרמוז הפסוק שהיה מקיים מצות אלהיות ומצות שכליות וירא אלהים כנגד מצות אלהיות וסר מרע כנגד מצות שכליות ודוק. עי"ל איש היה בארץ עוץ כו' תם וישר ר"ל בעודו איש בתקפו וגבורתו היה תם וישר כדרך שדרשו רז"ל אשרי האיש בעודו איש. עי"ל בא לרמוז על שפלותו שבכל ארץ עוץ לא היה איש עשיר שהיה מתרצה שיזכירוהו בשמו כ"א בשם שר ואדון ואע"פ שהיה רב בבני' ובעושר ובשם וכדמפרש ואזיל ונכון עי"ל שהטעם שמזכיר שם עירו שנראה ללא צורך נראה שהזכרת שם עירו הוא בכלל מעלותיו שבא לרמוז שהוא בלבד היה עיקר העיר וישובה וגרם שיקרא שם ארץ לשבת וז"א איש היה בארץ עוץ איוב שמו הטעם שנקרא שם ארץ עליה בהיות איוב שם. עי"ל בענין דלמה קדם לו שמו כרשעים באומרו איוב שמו ואינו אומר שמו איוב ידוע דרשת חז"ל גבי נח יש דורשים אותו לגנאי בדורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום ובצחות הקפה כזאת י"ל כאן איש היה בארץ עוץ ובהיות בארץ עוץ כלם רשעים זהו הטעם שאיוב שמו כרשעים אמנם כפי האמת והיה האיש ההוא תם כו'. עי"ל איש היה בארץ עוץ כו' והיה האיש ההוא והיה שמחה כלומר עיקר שמחתו היה היותו תם וישר כו'. ויהי מקנהו כל ויהי לשון צרה כלו' הצרה של יסורין נמשך לו ממקנהו שקטרג עליו השטן מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ א"ל הקב"ה הנו בידך. ובספר מר דרור מצאתי באופן אחר והיה האיש ההוא שמחה היה לאיוב בהיותו תם וישר אבל ויהי מקנהו צרה היה לו מריבוי מקנה וממון שהיה לו כמשא כבד יכבדו עליו והוא על דרך שפי' אני בחיבור אחר על פסוק ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב כלומר בעשיית המצות היה זריז מאד אבל היה כבד מאד להתעסק במקנה בכסף ובזהב שהיה לו:

ובילקוט איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע א"ר תחליפא קסריא שהיה ותרן א"ל רבי זעירא ומאן דלית הוא ותרן לית הוא כשר אלא שהיה מוותר על קללתו עכ"ל. ויש לחקור במאי פליגי ועוד בדברי ר"ז באומרו ומאן דלית הוא ותרן לית הוא כשר דפשיט' שכל מי שאינו ותרן אינו כשר ומלבד שאינו כשר רשע יתקרי ועוד היכן רמוז דוסר מרע שהיה מוותר על קללתו אמנם נראה לפרש שרבי תחליפא ידע שענין הכיליות הוא דבר רע עד מאד ואין ראוי שיקרא שם רע כי אם הכיליות שהוא שורש לכל העבירות כמו שפי' כמהר"ר יוסף קאנפאנטון ז"ל ולזה דרש רבי תחליפא שוסר מרע שהיה ותרן ולא כילי ור' זעירא הקשה על דרשתו של ר"ת שאי אפשר כן משום שוסר מרע משמע שמסיר עצמו לרע שהוא מדת הכיליותאמנם אינו רמוז שהלך לקצה האחרון של ותרנות משום שוסר מרע אינו משמע כי אם שהסיר עצמו ממדה הרעה הזאת ונהג עצמו בדרך אמצעי שלם לא כילי ולא ותרן ולזה הקשה ר"ז ומאן דלית הוא ותרן לית הוא כשר כלומר ומאן דלית הוא ותרן כ"א אמצעי לית הוא כשר מאחר שלא היה כילי כשר הוא ולעולם שר"ז אינו סובר ח"ו שהכילי כשר הוא אלא ששאל על מדת האמצעיות שכשר אתקרי ובהיות כן וסר מרע לא משמע לא שוע ולא כילי ולעולם שאין שום ראיה מן הפסוק שהיה ותרן ופירש הוא שכונת וסר מרע ר"ל שהיה מוותר על קללתו ומדוייק מלת וסר מרע כלו' היה סר ולא היה מקפיד למתרעמים לו:

עי"ל שהלשון בניחותא כלומר מי שאינו ותרן אינו כשר ואם כן מה משבח לאיוב מהחסידות שהיה ותרן ואם לא היה ותרן לא היה כשר:

עי"ל שהוא בתמיה וכי מאן דלית ותרן לית הוא כשר והלא הצדיקים חביבים ממונם יותר מגופם ואפילו שלא יהיה ותרן כיון שהיה צדיק היה כשר לפי שהצדיקים מחבבים ממונם ותירץ שהיה מוותר על קללתו. איוב שמו כו' מה שפי' לעיל שמאחר שהיה צדיק למה אמר איוב שמו דהול"ל שמו איוב כדרך שאומר גבי הצדיקים שהשם קודם להם כמו ושמו מנוח ושמו מרדכי אמנם עכשיו באתי לפרש בענין המאמר עצמו דמה קפידא יש להם אם הם קודמים לשמם או אם שמם קודמים להם ונרא' לפרש כדרך שפי' חז"ל גבי שברירי ברירי רירי רי שמתמעט השם גם בנדון זה גבי רשעים אמר נבל שמו משום שנבל הוא שם העצם ושם הקבוע בו לעולם ומלת שמו הוא שם השאלה לפי שעה בעת הצורך כששואלים ממנו מה שמך או מה שמו ולכן גבי רשעים מקדים השם הקבוע בו תחילה ואח"כ אומר שמו כמו נבל שמו כדי למעטו שמשם העצם שלו ירד לשם השאלה שאינו קבוע רמז שיתמעט וילך מן העולם אמנם גבי צדיקים אומר ושמו אלקנה ושמו מרדכי שתחילה מקדים מה שאינו קבוע שהוא מלת ושמו ואח"כ מזכיר שמו שהוא שם העצם שלו שהוא מרדכי ונמצא בזה שמגדלו משום שמתחיל במעט ומסיים בהרבה ודוק שהוא נכון וחריף מאד:

עי"ל וסר מרע שמה שאמר שהיה ירא אלהים לא מיראת העונש היה סר מהרע הזה וכלומר היה ירא אלהים והיה סר מרע שבחינת הרע שיש בענין היראה שהוא יראת העונש:

עי"ל ונקדים קודם מאמר רז"ל שהצדיקים מחבבים ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל וקשה על איוב שבהיות ותרן כאומרם ז"ל וסר מרע שהיה ותרן בממונו אפשר שהיה פושט ידו בגזל ח"ו. אמנם התשובה דזיל בתר טעמא שהטעם שממונם חביב עליהם לפי שטרחו בהם להרויח אבל איוב ואברהם אבינו ע"ה היו ותרנים הרבה כאומרם ז"ל גבי אברהם וישכם אברהם בבקר מכאן שאנשי ביתו של אברהם וותרנים היו בעבור שיצאו מן הכלל והם היו מקור הברכות וכל הנוטל פרוטה מהם מתברך וכ"ש להם באופן שהיו ברום מדרגת ההצלחות והיה להם הממון בנקל כו' לזה אמר איש היה גו' תם וישר וירא אלהים אע"פ שהיה סר מרע שהיה וותרן כמו שדרש רבי חלפתא ועכשיו מפרש שמאחר שהיה צדיק איך היה וותרן שנראה שהיה פושט ידו בגזל ותי' ויהי מקנהו לרמוז על הצלחתו, ויולדו לו שבעה בנים ושלש בנות בתחילת העיון ראיתי לפרש באומרו ויולדו לו שמלת לו בא לרמוז שבזכותו דוקא זכה לבנים ולממון ולא בזכות אשתו בהיותה בלתי הגונה כשם שמוכיח בסוף הענין שא"ל ברך אלהים גו' אמנם בהיותה דינה בת יעקב אני חוזר מהדרשא ואפרש באופן אחר אמר לו לרמוז שהוא היה גורם בלדת הבנים בהיותם זכרים או נקבות שכשהיה רוצה שיהיה זכר היה בועל ושונה כאומר' ז"ל יבעול וישנה וכשהיה רוצה שתהיה נקבה לא היה עושה כן באופן שהוא היה סיבה לזכר או לנקבה ולרמוז לזה אמר ויולדו לו ודוק עי"ל בדחז"לאשה מזרעת תחילה יולדת זכר ולזה אמר ויולדו לו כלומר הוא גרם היות ז' בנים וג' בנות שאם לא היה מקדים להזריע היו כלם זכרים בלי שום נקבה עי"ל אמר ויולדו לו כלומר לו בדומים לו הבנים והבנות היו יראים מאלהים מרחקים עצמם מן הרע וטעם המשתה שהיו עושים בכל יום כונתם היתה לש"ש להיותם לעולם יחד ולא יתפזרו א' הנה ואחד הנה ויבואו לידי חטא לזנות באחרים אמנם בהיותם שבת אחים גם יחד לא היו יראים מזה לפי שאין היצר תקיף לזנות איש באחיו או באחותו כדחז"ל:

ונראה לתת טעם דלמה נתן לו הקב"ה שבעה בנים וג' בנות לא פחות ולא יותר ואפשר שנתן לו ז' בנים בעבור צדקתו כדי שגם בניו יהיו צדיקים ונתן להם הבנה דרך ישר ילכו בו בהיותם ז' מקיפים ימי המשתה בשבעת ימי השבוע כל איש יומו ובזה לא היו מתפזרים וזה היה סיבה היותם צדיקים כדפרישית עי"ל נתן לו ז' בנים כדי שישמשו לו כל איש יומו בז' ימי השבוע כדרך בני יעקב אע"ה או אפשר שנתן לו ז' כדי שיהיו לו לזכרון בז' ימי השבוע לזכור שמירת יום השבת כשם שעשתה אסתר המלכה בבית אחשורוש שהיתה משמשת לה נערה א' בכל יום וכשהיתה משמשת השביעית היתה יודעת יום השבת כדחז"ל וג' בנות היו כנגד ג' רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות לזכור לו עי"ז עי"ל ז' בנים כנגד ז' ככבי לכת ומספר כלם בניו ובנותיו והוא ואשתו י"ב כנגד י"ב מזלות לרמוז שכל כך חשוב היה בעיני המקום שכמעט היה אומר דיו לעולמי שבראתיו בעבורו אשר אולי מסיבה זאת בא השטן לקטרג עליו באומרו דלמא מגשייה רחמותיה דאברהם כמו שדרשו ז"ל (ב"ב פ"ק די"ו ע"א) שטן ופנינ' לש"ש נתכוונו:

ויהי מקנהו גו' ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם נ"ל שבהיות שיש מי שמתגדל מסיבת הממון והכל מגדלים אותו אע"פ שמצד עצמו אינו ראוי לזה אמנם איוב אינו הן ויהי מקנהו ז' אלפי צאן גו' ולא הממון גרם לו המעלה והכבוד שהרי מקודם שהיה לו כל זה ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם ונמצא שהיה גדול וחשוב מצד עצמו והוא היה עיקר והממון טפל לו עי"ל בדחז"ל (בפ' חלק דצ"ב ע"א) כל מי שיש בו דעת לסוף מתעשר שנא ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים ולרמוז לזה אמר ויהי מקנהו ז' אלפי צאן וגו' ומי גרם לו העושר הזה הדעת שהיה בו מסיבת ויהי האיש ההוא גדול בחכמה מכל בני קדם אע"פ שהיו חכמים מחוכמים. עי"ל כמאמרם ז"ל (יומא דל"ה) גבי ר' אלעזר בן חרסום שאע"פ שהניח לו אביו אלף עיירות ואלף ספינות לא היה משגיח לזה והיה עוסק בחכמה גם כן איוב אע"פ שהיה מקנהו רב ועבודה רבה מאד עכ"ז לא היה משגיח בזה כלום והיה מתעסק בחכמות וזהו גרם שויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם בכל מיני חכמה. והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלשת אניותיהם לאכול ולשתות עמהם כלו' היתה כונתם בזה לשמים כדי שיאכלו וישתו עמהם כדי שלא יבואו לאכול באחרים עי"ל שהטעם שהיו מביאים לאחיותיהם עמהם כדי לצאת מחשדת הבריות שלא יאמרו שהיו מתקבצים יחד לאכול ולשתות ולזנות לכן היו מביאים לאחיותיהם שבהיותם שם בודאי שאינם יכולים לעשות מה שהיו חושבים עי"ל אמר לאכול ולשתות עמהם כלומר שאע"פ שהשתיה הוא גנאי לאשה מאחר שהיו אחיהם שם לית לן בה כדרך שאמרו ז"ל ובכתובות דס"ד ע"ב) שאם שתה האשה ג' כוסות תובעת בפה והוא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה ודוק. ויהי כי הקיפו ימי המשתה גו' והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים ויהי היום ויבואו בני האלהים גו' ויאמר ה' אל השטן מאין תבא גו' ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ גו' ויען השטן את ה' ויאמר החנם בירא איובאלהים הלא אתה שכת בעדו כו' ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך. ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך כו' כונת הענין שעם הקרבנות שהיה מקריב איוב בעד בניו במצות שהיה מקדשם היה בורא עם זה מלאכים כנודע שמהמצות שאדם עושה נבראים מלאכים הנקראים בני האלהים ויהי היום שהיה ראש השנה כדחז"ל ויבואו בני האלהים שהם אותם המצות שעשה עם מה שהיה מקדש לבניו ועם שהקריב שנבראו בני אלהים והם המליצים טובים על בני האדם ובאו באותו יום הנורא להתיצב על ה' להליץ בעדו ויבא גם השטן בתוכם לקטרג ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ומלת מאין מלשון אפס ואין כלו' לא עשית שום מעשה לפתות לזה האיש שהרי עמד בנסיון ולא חטא כדי ליתן לו שכר משום שהקב"ה ברא לשטן כדי שיפתה לאדם ושלא ישמע לו כדי לתת לו שכר ויען השטן אל ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה ידוע שהיצר הוא מצד יסוד הארץ יסוד העפריי שבארץ ומי שנתרבה יסודו מעפר יותר משאר יסודותיו יצרו קשה עליו מאד ולז"א השטן דאתי משוט בארץ עם אותם שנתרבה עליהם יסוד הארץ שיצרם קשה עליהם ופתיתי להם וחטאו והרבו לפשוע וזהו משוט בארץ ומהתהלך בה ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ כלומר אין כמוהו בענין יסוד הארץ שנתרבה עליו משום שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ועכ"ז שנתרבה עליו יצרו הוא איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ויען השטן אל ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים כלומר החנם הוא איש תם וישר וירא אלהים הטעם שהוא תם וישר משום שירא איוב אלהים ומתירא ממה"ד שלא יבא עליו שהוא מדת אלהים ולכן הוא תם וישר ולא מסבת אהבתו אותך ועוד שאתה הרבית להטיב עמו שהרי אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב הכונה ידוע שהעשיר שיש לו סביבות עניים אינו שמח עצמו בעושרו מסיבת קרוביו היותם עניים שצריך להגין עליהם תמיד אמנם לאיוב שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב שכל סביבותיו עשירים ועוד מעשה ידיו ברכת לאחרים שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך משום שלמה שנוגע לו כבר אמר הלא אתה שכת בעדו ועוד לו שמקנהו פרץ בארץ במקום שהעין שולט שאע"פ שהיו בארץ נושבת לא שלט בהם עין הרע עי"ל ומקנהו פרץ בארץ שלא היה לו טורח להאכילם והונאות הרועים רק היו מתרבים מאליהם וזהו פרץ בארץ ודוק וא"כ מאחר שהרבית להטיב עמו כ"כ ירא ממך שלא תמנע הטוב ממנו ונמצא שהוא מיראת העונש:

ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך נראה לפרש עם מה שפי' חכמי האמת שאלהים הוא דין והשם היוצא מפנים של אלהים שהוא השם הזה (אכדט"ל) הוא רחמים פשוטים ובזה פי' בס' מלכי יהודה תורת הפ' אלהים יחננו ויברכנו ואם תאמר שאלהים הוא דין לזה פי' יאר פניו אתנו סלה יאר פניו של אלהים שהוא רחמים ועיין בפ' וישלח בפי' הפרשיות אשר לי. (א"ה הש"ח הלא הוא בכ"י בס' עיני העדה בפ' ויקרא יעקב שם המקום פניאל גו' וז"ל ובזה נ"ל לפרש דזהו כונת דוד הע"ה באומרו פנה אלי וחנני כלומר אם אתה עומד עמי בדין בשם אלהים בקשתי זאת שפנה אלי וחנני פנה לשון פנים שיחונן אותו בפנים של אלהים ובזה נבא לענין מאמר יעקב כי ראיתי אלהים כו' אמנם בהיות שהיו פני אלהים שהם רחמים כמדובר זהו הטעם שותנצל נפשי שהן אמת שאלהים הוא דין אמנם פני אלהים הם רחמים ובהקדמה זאת מתיישב כמה פסוקים ואין צורך להאריך כי הדבר מובן מעצמו עכ"ל:

וראיתי בזה בס' תהלות ה' כ"י למרן הקדוש הרב המחבר שחיבר על ספר תהלים בפ' צמאה נפשי לאלהים לאלחי מתי אבא ואראה פני אלהים כו' וז"ל אמר כאן צמאה נפשי לאלהים וכיון דבשם אלהים נופלים הרבה משמעיות לכן פירש לאל חי שאומרו צמאה נפשי לאלהים הוא לאל חי וא"ת למה נקט אלהים שהוא דין ולהשיב לזה אמר מתי אבוא ואראה פני אלהים שאומרו צמאה נפשי לאלהים על פני אלהים שהם רחמים פשוטים הוא מה ששואל לראות ע"כ):

ובזה יובן מ"ש אחר מעשה העגל שהיה הקב"ה בדין פני ילכו והניחותי לך כלומר פני של אלהים שהם רחמים ובזה והניחותי לך ובזה יובן פסוק (באיוב סי' י"ב) למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך ר"ל כיון שאתה בדין עמי להכותני ולעולם פניך של אלהים תסתיר שהם רחמים זהו הטעם שאתה מדקדק עמי כ"כ ותחשבני לאויב לך ודו"ק:

ונבא אל הענין שבהיות שהשטן אמר שמה שהיה ירא איוב היה מסיבת אלהים מיראת העונש כמו שפירשתי לזה אמר עכשיו ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך כלו' לבעוט גם על פניך של אלהים שהוא רחמים דלא מבעיא שיבעט עם הדין והיסורים הבאים לשעה אלא שגם יבעט על מדה"ר היוצא מפנים של אלהי שנהגת עמו עד עכשיו ויכפור בכל ויהיה כפוי טובה ותוהא על הראשונות וזהו כונתם אם לא על פניך יברכך ודוק גם ראוי לדקדק אומרו וגע בכל אשר לו מאי בכל אמנם העצה שנתן השטן כדי להרשיע לאיוב היה שידוע שכל הרע הבא לאדם לפרקים רחוקים תולה אותם על המקרה משא"כ אם באים עליו רעות זה אחר זה רגע כמימרא שאז מוכרח להודות בע"כ שמהשם היתה זאת ולכן להכביד עליו אמר שלח נא ידך וגע בכל אשר לו והבא עליו כל הרעות יחד ותראה אם לא על פניך יברכך אע"פ שבבואם יחד מורה שאינם על המקרה ועכ"ז יבעט. ויאמר ה' אל השטן הנה בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני ה' ידוע שפנים של הויה ב"ה רחמים פשוטים ולכן כיון שאמר לו רק אליו אל תשלח ידך אז ויצא השטן מעם פני ה' שלא יצא בזעם גדול בפני ה' הוא רחמים עי"ל ויצא השטן מעם פני ה' כלומר לבש עצמו באכזריות והפשיט עצמו מכל מיני רחמנות וזהו ויצא השטן מעם פני ה' שהוא רחמים שהפשיט מעליו כל מיני רחמנות כשם שיצא סמאל כשיצא להביא נשמתו של מרע"ה כדאיתא במדרש ריש פ' וזאת הברכה. ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור. ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות גו' ותפול שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב י"ל דזה הפסוק ויהי היום ובניו אוכלים הוא מיותר משום שלקמן בבשורת הבנים שמתו אומר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור ושם שייך ולא כאן שאין לו קשר לא למעלה ולא למטה אמנם נראה לפרש שהשטן ביקש ענין אשר ימצא איוב פתח לבעוט מיד ולומר שאין הקב"ה משגיח לחסידיו ח"ו מה עשה התחיל להכותו מיד אחר הקפת ימי המשתה שהיה מקריב קרבנות ומקדישם כדי שלא יתלה הרע הבא עליו באולי חטאו בניו ובזה לא יבא לבעוט בראות שבדין עשה לו הקב"ה לכן המתין עד תשלום ההקפה שאז כבר היו מכופרים וזהו מה שרצה לרמוז פה ויהי היום ובניו ובנותיו גו' כלומר המתין שיהיה היום שבניו ובנותיו יהיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור שהוא מיד אחר תשובתם בקרבנותיו כדי שלא ימצא איוב לתלות הדבר בשום עון ויבעט. ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם ותפול שבא ותקחם הכונה שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין עה"ב שהבקר היו חורשות חורש ורגע כמימרא היה עולה העשב ובאים האתונות אחריהם ורועות כדחז"ל ונראה שהטעם שהמבשר היה מגיד לו זה כדי שיתגדל הרע בעיניו וירגיש ממנו מאד וזה המלאך הבא לבשר אולי היה השטן שהיה מדמהעצמו באחד מהנערים כשם שנדמה לפלימו כדמות עני או אפשר שהגיד לו תחילה רוב הצלחתו שהבקר היו חורשות כדחז"ל לומר שעלית מזלך כ"כ גרם השפלות משום שתכלית המעלה שפלות ותכלית שפלות מעלה ולכן להיות שבאת בגדר הזה שהבקר היו חורשות זהו גרם שותפול שבא ותקחם וכונת השטן בזה כדי שיבעט איוב בטוב שנתן לו הקב"ה ויאמר והלואי שלא היה נותן לי כ"כ שזהו גרם לי השפלות. ותפול שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב אמר הכו ולא אמר הרגו להכביד הצער עליו שהם מוכים וצריכים הוצאות לרפואתם ואמלטה רק אני לבדי להניד לך כלומר וגם אני מוכה אבל אינו כל כך וזהו מלת רק שהוא מיעוט ולכן היה בי כח לבא להגיד לך:

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים נפלה מן השמים עוד זה מדבר גו' כשדים שמו ג' ראשים ויפשטו על הגמלים עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים גו' הביא לו השטן ד' דברים של רע כנגד ד' אותיות השם של הויה ב"ה שהוא רחמים לומר שמדת רחמים נהפך עליו למה"ד לגמרי ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך הכונה בהיות שהשטן בשרו בד' דברים לרמוז לו שהרחמים נהפך לו לדין כדפרישית לכן כנגד זה אמר ה' נתן וה' לקח לומר שגם אלו היסורים הם רחמים למרק איזה עון וז"א ה' נתן וכשם שהנתינה הוא רחמים גם וה' לקח הלקיחה הוא רחמים ולכך לא אמר אלהים לקח:

אך יש לדקדק אומרו וערום אשוב שמה שאין אדם שב לבטן אמו ורש"י ז"ל פירש ערום יצאתי מבטן אמי מהאדמה אשר לוקחתי משם וערום אשוב שמה או אמי אמי ממש וערום אשוב שמה לא בבטן הוא מדבר ומהו שמה אל מקום תשובתו ועל שהוא מוכן לשם ולא יחליף החק לשוב כי אם אל העפר לפיכך לא הוצרך להזכירו ולומר וערום אשוב אל העפר ע"כ והנה על דרך הגלגול אפשר שמדובר ולכן אמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה פעם אחרת בבטן ואמר כן לפי שהיה תרח ונתגלגל באיוב למרק עונותיו ועכשיו בבאות עליו כל הרעות הללו אמר בינו לבין עצמו זה מורה על גודל רשעותי ומוכרח להתגלגל עוד ודוק. אמנם כפי הפשט נראה שבראות הרעות הבאות זה אחר זה אמר זה מורה היותי בסוג גדר העניות ערום ועריה וז"א ערום יצאתי מבטן אמי וערום באותו מצב שיצאתי מבטן אמי אשוב ונכון. ובכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים פי בכל זאת שאירע לא חטא איוב מלשון אני ובני שלמה חטאים כלומר לא נתמעט דשנת בשרו ורום קומתו משום שלא היה מצטער כלל אלא היה מקבל היסורין באהבה רבה ובהיות שהיה מקבלם בשמחה לא היתה הצרה הבאה לו מחליש אותו וזה היה סבה שלא נתן תפלה לאלהים שהעולם בראותם אותו שמת היו אומרים בודאי שהוא יודע שעונותיו הטו אלה ובדין הביא לו הקב"ה אלו היסורין לפי שאין הקב"ה מביא רע על חסידיו ונמצא שלא נתן תפלה לאלהים עם מה ששמח ביסוריו. ונוכל לומר דמלת תפלה מלשון טפל כלומר שאומרים העולם אין הקב"ה עושה דבר בלי טעם ועם כל זה לא חטא ועשה הקידוש השם הזה שלא נתן תפלה לאלהים הנבראים עם מעשיו אלו מלאכים הנקראים בני אלהים. ויהי היום ויבואו בני האלהים אלו שעשה ע"י מעשיו הטובים באו להתיצב לפני ה' ויבא גם השטן בתוכם ויאמר ה' אל השטן מאין תבא גו' השמת לבך על עבדי איוב גו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם נראה שהכונה לאמר תסיתני בו לבלעו עם מה שאמרת לי החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת גו' וזהו ותסיתני בו לבלעו חנם ויען השטן אל ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו פרש"י ז"ל עור בעד עור אבר בפני אבר כך דרך בני אדם כשרואה החרב באה על ראשו מגן בזרועו לפניו ע"כ.ולעד"נ עור בעד עור החלף עורו בעור אחר כלומר הכהו בגופו באופן שידבק עורו על עצמו ונמצא חילוף בעורו משמן ודשן להיות יבש כעץ ותראה אם לא על פניך יברכך. אולם שלח נא ידך וגע את עצמו ואת בשרו אם לא על פניך יברכך כלומר תן לו מכה משונה בין העור והבשר באופן שלא תהיה המכה נראית מבחוץ כדי שיצעק ולא יתאמנו דבריו בראותם שאין מכה נראית בהיותה בין הבשר והעצם ואינן יכולים לתת עליה רטיה וז"א וגע אל עצמו ואל בשרו שתהיה מכה בין העצם ולבשר ולכן התחיל מהעצם ובעשות לו כן תראה אם לא על פניך יברכך כלו' לפחות יברכך בלבו אף שלא יהיה החירוף בפה בפרהסיא על פניך יברכך בלבו ונכון ויאמר ה' אל השטן הנו בידך רק את נפשו שמור שלא תצא רש"י ז"ל ולעד"נ הנו בידך לתת עליו יסורין רק את נפשו שמור מן החטא שלא תביא עבירה בידו באופן שישחית נפשו אלא תן בו יסורין ודי לו בזה לנסותו אם בועט בהם או לא וכונתו של הקב"ה להצילו אע"פ שיבעט משום שאין אדם נתפס על צערו כדחז"ל מה שאין כן אם חוטא בזנות או בדבר אחר ולכן צוה לשטן שלא תנסהו בענין אחר שאדם בעל בחירה ואולי לא יעמוד וז"א רק את נפשו שמור ודוק. ויצא השטן מעם פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו הכונה הכהו ברגליו באופן שלא יוכל לעמוד בתפלה להתפלל ולמונעו מג"ח ברגליו כדי שלא יגן עליו גם נראה לפרש שהכהו בשחין כדי לבטלו מת"ת ומתפלה משום שעם השחין לא היה יכול לעמוד ולהתפלל בהיותו עסוק ברוב כאבו להתגרד כדכתיב ויקח לו חרש להתגרד בו משא"כ בחולי אחר וכונתו בזה היה כדי שיבעט מיד בראות שאינם יסורין של אהבה כדחז"ל כל יסורין שיש בהם ביטול ת"ת או תפילה אינם יסורין של אהבה משא"כ האדם היודע שהיסורין שעליו הם של אהבה מרוב השמחה שיודע שהוא חביב בפני המקום אינו מרגיש הצער כ"כ אע"פ שיהיה צער גדול והדבר בהפכו שמרגיש הצער מאד ובועט:

ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומת ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גו' קשה טובא היותה אשתו דינה בת יעקב ואמרה ברך אלהים אמנם נראה לפרש הפך מהמובן מהפשט שאדרבה דינה הזהירה לו שלא יברך את ה' שהיא סברה אולי מתוך צערו יעלה בדעתו לברך את השם כדי למות ובאה והזהירה לו ע"ז ושיעור הפ' ותאמר לו אשתו הזהר והשמר וקח עצתי שתהיה עודך מחזיק בתומתך ואל יעלה בדעתך לברך את ה' כדי למות וכי ברך אלהים ומת בתמיה כלומר וכי מי שמברך אלהים מיד מת כדי שיעלה בדעתך לעשות כן ח"ו ונמצא אתה חוטא בנפשך ואין אתה מציל מרעתך לפיכך השמר וסבול היסורין ואיוב בהיות לבו דבוק בהקב"ה הפך סברתה ועשה דיוק בדבריה שדברה שלא כהוגן וקראה נבלה משום שהיא אמרה לו וכי ברך אלהים ומת אינו כן שאע"פ שתברך אלהים אין אתה מת נפיק מזה חורבה שמשמע שאם בברכת אלהים היה מת ומציל היתה נותנת לו עצה לעשות כן לכן אמרה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל כו' עי"ל שדינה אשתו לש"ש נתכונה ויובן בדחז"ל גבי דוד הע"ה שביקש לעבוד ע"ז כדי שלא יתחלל ש"ש ע"י בהיות העולם מחזיקים אותו לטוב ובאו עליו רבות רעות ומורה זה שאין הקב"ה משגיח בסוד החסידים לפיכך רצה לעבוד ע"ז כדי שיאמרו שעונותיו הטו אלה עד שבא חושי הארכי ואמר לא דרשת סמוכים כו' גם כן דינה אמרה מתחלל ש"ש בזה שבאו יסורין על איוב משום שהיו מחזיקים אותו לחסיד לכן כדי שלא יתחלל ש"ש ע"י אמרה ברך אלהים ומת ויאמרו עונותיו הטו כל אלה עליו אמרלה כדבר א' הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים גו' כלומר אע"פ שיש לי רע אין ש"ש מתחלל על ידי משום שכבר היה לי טוב ועכשיו שרואים העולם שיש לי רע ממילא אומרים בודאי שאיזה עון עשה שגרם לו זה שהרי היה שליו ושאנן ורגע כמימרא שלא כדרך טבע אבד הכל ובהיות כן אין צורך לעשות עצתך ובכל זה לא חטא איוב אפילו בשפתיו בלי נשמע קול כדרך המחרפים בשפתותיהם עי"ל בכל זאת שנתן לו אשתו פתח לחטא עכ"ז לא חטא איוב בשפתיו כמו שאמרה לו אשתו אבל בלבו חטא אולי ימות ולא יהיה שום חשש חילול:

גם בזה יובן מאחז"ל גבי חנה שאמרה להקב"ה כתבת בתורתך ונקתה ונזרעה זרע אלך אסתתר וכו' ואין אתה עושה תורתך פלסתר כו' וקשה טובא דבשלמא כל הנשים השותות מים הללו היו מתעברות אע"פ שנמחק השם על ידן בעבור שלא היה להם שום חטא משום שהבעלים הכריחום לכך אמנם גבי חנה שהיתה היא גורמת במחיקת השם מי אמרה לה שתשתה מאחר שאין עון זה בידה ואם התורה אמרה ונקתה ונזרעה זרע הוא בשאר נשים שאין עושות הדבר לכתחילה אמנם יובן עם מה שפירשנו שחנה לש"ש נתכונה כדי שלא תתחלל ש"ש על ידה בהיותה צדקת ולא היתה לה בנים לכן אמרה אלך ואסתתר ואע"פ שאני גורמת במחיקת השם אין לי עון אשר חטא בזה בהיות כונתי לשמים לסלק ח"ה הנעשה ע"י ודוק ובפי' הפרשיות אשר לי הארכתי מאד במאמר זה ע"ש:

ונחזור לעיקר דרשתנו במעלת תהלת הענוה עד שאמר התנא ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רימה כפל לומר מאד מאד הוי שפל רוח לומר לא מינה ולא מקצתה משום שתקותו ותאותו אחר מיתתו של אדם הוא להיות רימה ושיחזור מיד לעפרו משום שאף בשרו עליו יכאב ומקוה שיהיה רימה ובהיות כן שפלות האדם לכן מאד מאד הוי שפל רוח עד קצה האחרון וק"ל:

ואין להקשות בכפל אומרו מאד מאד שהרי במרע"ה ששבחו הכתוב שהיה עניו אינו אומר כ"א והאיש משה עניו מאד דהתירוץ לזה הוא דבמשה היו שלשה מאד משום שגבי כל אדם מזהיר התנא מאד מאד וגבי משה מעיד הכתוב עליו שהיה עניו מאד מכל האדם שבכל אדם יש לו ב' ולו היה יתור מאד אחד על מאד מאד האמורים גבי כל האדם אמנם י"ל עוד עמ"ש הרמב"ם ז"ל (בה' דעות פ"ה ה"ב) שאדם שהוא גאה מאד ילך לקצה השפלות כדי שיבא להיות אמצעי כמשל המקל כו' ולזה אמר התנא מאד מאד כדי שירגיל בקצה השפלות כדי שעם זה יבא להיות עניו מאד כמשה במאד אחד שהוא אמצעי ודוק ובפי' פרקי אבות אשר לי הארכתי בזה ע"ש והשם ישים חלקנו עם אותם שלא שלט בם רימה ותולעה בביאת משיחנו המטהר עונותינו ומפרסם זכיותנו אמן נאם הצעיר העומד לשרת ולכהן אליהו בכמוהר"ר שלמה אברהם הכהן האתמרי זלה"ה: