מדבר בחולי הנפש ורפואתה ושם הדרוש הזה סור מרע
מסכת תענית פ"ק (ד"ז ע"א) אמר רב"ב חנה למה נמשלה ד"ת לאש שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימים ביחידי והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של ת"ח שעוסקים בד בבד ע"כ:
כתב הר' כמה"ר משה אלבלידה זצ"ל בספר ראשית דעת בכלל ה' פ"א משם הבן סירא וז"ל הקדחות בבחינת נושאיהם ג' מינים הא' הקדחת שיתהלכו בה הרוחות לבד. השני היא הקדחת שתתלהב גם בליחות הג' אשר תהיה גם באברים והמין הראשון תקרא קדחת יומית לפי שלא תתמיד רק יום א' שהוא כ"ד שעות וזה על הרוב ותתרפא במעט זמן אלא שמתיירא שלא יסתבך במין השני (ואני המחבר שמעתי מהרופאים שרפואות קדחת זה הוא שישתה מים קרים כל מה שיכול ויגרום הזיעה וזה רפואתו) והשנית נקרא קדחת עיפושית לפי שיתעפשו גם הלחות ולכן היא יותר קשה מהראשונה וצריכה להקזות והרקות להריק הליחה המעופשת ובזה תתרפא על הרוב והמין הג' היא הדקה הנקרא' איטיקא לרוב הסתבכות בשרשי הגוף שהם הגוף עם האברים ובפרט המין הג' ממנה שהיא כאשר הסתבכה בליחות השרשי כי אז היא קשה או נמנעת הרפואה וכבר המשילו בציור זה ענין חמימות המרחץ כי לפעמים יהיה האויר שלו חם לבד ומצדו יתחממו מעיו וכתליו וזה דמיון קדחת הרוחות ואם שיהיה חם מצד שהמים חמים והוא דמיון קדחת הליחות ואם שיהיה חם מצד כותלי המרחץ שנסגר חום גדול בהם וזה חמימות גדול ומתמיד למקשיות הנושא וזה קדחת האברים והוא דמיון נכון ע"כ וכן נלמוד אנחנו כי למה שהיתה חיות הנפש כמו חיות הגוף כי כמו שחיי הגוף הוא ע"י החום הטבעי המסתבך בליחות השרשי אמנם בהיות בו חום נכרי עפושיי יחלה או ימות וכן היה החיות הנפשיי על ידי החום הנפשיי שיתחמם האדם בהתנועעו לחקור ולעיין ולקיים דעות התורה ומצותיה כי היא לחותיו השרשיים שבו ניזון הנפש וכמו שאמר כי לא על הלחם גו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה ולכן נקראת התורה חיינו ואורך ימינו כי בה תלוי חיי רוחנו ונשמתנו כאמור כי התורה היא חיי הנפש אשר בה נחיה כשנתחמם לעסוק בה ויצדק בזה מאמר הרופאים שאומרים שעל ידי הליחות אנו נזונין ע"י החום אנו חיים והדמיון מבואר ונכון כי על ידי שנתחמם לעסוק בתורה נהיה חיים ובה אנו נזונים כאמור וכמו שיקרה בגוף פי בהסתבך חום נכרי בליחות השרשי יחנק האדם ויחלה אם מעט ואם הרבה כפי רוב החום הנכרי או מעוטו ככה יקרה ממש בענייני הנפש כי בהסתבך בה ובמקורה השלם שחוצבה תחת כסא הכבוד כענין התורה השלמה חום נכרי והוא כשיתחמם האדם בעשיית העבירה או בהשכיל ולחשוב מחשבות רעות אז תחלה הנפש ויחנק לחותה השלם להתגברות החום הנכרי מהעבירות על החום הטבעי מהמצות כאמור ע"כ. ונראה דזהו מדרגות החטא ועון והפשע וקלותם וחמורתם שהנה החטא שהוא שוגג תשובתו בנקל והוא כנגד קדחת היומית שרפואתה בנקל כמו שפירשנו. והעון הוא יותר חמור ותשובתו כבדה יותר מהחטאוסגופים רבים והוא כקדחם העפושים שצריך להרבות בהרקות והקזות קודם שיסתבך בכל הגוף. ופשע חמור ותשובתו קשה כי מזיד הוא וצריך מיתה למרקו כקדחת השלישית שאמרנו שעל הרוב הוא מת ממנה ג"כ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי גם זה על הרוב נאבדים ואבריהם נפרדים ונופלים ולא נשאר בו חלק שלם הרי שבהיות חולאי הנפש כחולאי הגוף לכן יקרה לנפש החוטאת בהתערב עמה החום הנכרי כמו שיקרה לגוף בעשיית החטא שלא נתחמם החום הנכרי הרבה לכן תשובתו בנקל ובעון שנתחמם יותר בעשיית העבירה מתלהב הנפש יותר בחום נכרי חזק ולכן צריך סגופים כהרקות והקזות לקדחת עפושים ובשפע שאז התרבה החום בנפש עד שחנקה אז תכבד עונה ומי יכול לרפאותה אם לא רופא בקי מאד והוא אם יחזור עד קצה האחרון וירחמהו עושהו כו':
ובזה נבין מאמר חז"ל (ר"ה די"ו ע"ב) שלשה ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים נכתבים מיד לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים כו' כדי שיחזרו בתשובה ע"כ קשה שמאחר כי לא יחפוץ במות המת למה לרשעים גמורים אינו ממתין להם עד יוה"כ שאולי יחזרו בחושבם מחשבות ויהיו צדיקים גמורים:
אמנם יובן עם מה שהקדמתי שהפושעים הם אותם שנתחממו מאד בחום הנכרי של עבירות ונתטנפו כל אבריו עד שנטמטם לבו מלהשכיל כאותו שיש לו קדחת האברים שאז הרופא מתייאש ממנו בהיות שרואה בו שחין עוד לו חלק בחיים כו' גם כן הרשעים הגמורים הנכתבים למיתה הם אותם שרואה בהם הרופא הגדול שהוא הקב"ה שכל כך נתגברו עליהם החום הנכרי של העבירות וטמאו לנפש השלמה באופן שנסתמו עיני שכלם מהשכיל וידוע בהם שהם אינן חוזרים לעולם ואז כותבם למיתה וכן תראה שלא גזר הקב"ה מיתה למנשה אף על פי שהיה רשע גמור כנודע ומאחר שרשעים גמורים נכתבים למיתה למה הוא לא נכתב אלא הוא אשר דברנו שאותם רשעים שרואה הקב"ה בהם שעתידין לחזור אע"פ שלכאורה הם רשעים גמורים אינן נכתבים למיתה ודוק ולכן חסידים הראשונים היו פורשים מדברי' של עולם הזה ומצערים עצמה במיני סגופים ומתחממים עצמן בחום המצות לגבור כח הנשמה אשר עם זה יובן מאמר חז"ל (בתענית פ"ג ד"כ ע"א) ת"ר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ומעשה שבא ר' אלעזר בר רבי ממגדל גדור מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר א"ל שלום עליך רבי ולא החזיר לו א"ל ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערים כמותך א"ל איני יודע אלא אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כיון שידע שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו א"ל נעניתי לך מחול לי א"ל איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו יצאו בני עירו לקראתו והיו אימרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי א"ל למי אתם אומרים רבי רבי א"ל לזה שמטייל אחריך א"ל אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל א"ל מפני מה א"ל כך וכך עשה לי א"ל אע"פ כן מחול לו שאדם גדול הוא בתורה א"ל בשבילכם אני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל בו לעשות כן מיד נכנס ר"א לבית המדרש ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז עכל"ה:
והנה כונת מאמר זה להודיענו גודל השלמים המתחממים עצמם בחימום המצות שהיא חיות הנפש בחום הטבעי שהוא מזון לחיות הגוף ולכן היו מתפרשים עצמם מהדברים הגופניים וזהו הרמז בזה שר"א ב"ר היה בא מבית רבו כיון שלמד הרב' ונשלם נפרש ועשה מגדלים של גדרים עליו וזהואומרו היה בא ממגדל גדור וכיון שכן היה רוכב על החמור נתגבר על יצרו והשפילו תחתיו שחמור הוא היצה"ר כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת שמות שנקרא היצר חמור נוער והיה מטייל על שפת הנהר רמז על דקדוקי המצות שהיה מדקדק לקיימם והיה דעתו גסה עליו על שלמד תורה הרבה וכיון שנתגאה מעט כי אין צדיק בארץ וגו' מיד מצא היצר פתח לשלוט בו לכן נזדמן לו אדם אחד מיוחד ורשום שהוא השטן הוא היצה"ר ונתן לו שלום שבא לפתותו שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו נכנס בו בדברי שלומים כדרכו שתחל' מתחיל בדברי שלום וחלקלקות לפתות לאדם והנה הוא מכוער ביותר לכן לא החזיר לו שלום יען אמר דמה מכוער אותו האיש וקללו בראותו שבא לפתותו שמא כל בני עירך מכוערים כמותך כלו' שמא כל בני חברותך רשעים כמותך א"ל איני יודע לך ואמור לאומן שעשני שהוא הקב"ה למה עשית כלי מכוער משום שר' אלעזר חטא בזה משום שדרשו ז"ל והנה טוב זה יצר הטוב מאד זו יצה"ר ויש לו שכר מהקב"ה כאומרם ז"ל משל לבן מלך עם הזונה שצוה המלך לזונה שתפתה לבנו וצוה לבנו שלא יתפתה ויש שכר לזונה שעששה מאמר המלך שפיתתה אותו ושכר לבן המלך שלא נתפתה כן היצר כו' באופן שטעה ר"א שאמר כמה מכוער כלי זה כיון שידע שטעה ירד מן החמור כלומר שלט החמור עליו מעט עם שטעה בזה וא"ל נענתי לך מחול לי והניחני ואל תתגרה בי והשיב לו השטן הוא יצה"ר איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו למה בראת כלי מכוער כזה וכונת השטן להחזיקו כחוטא ח"ו והיה משתטח לפניו כלומר היה ממשיכו עד שהגיע לעירו יצאו בני עירו לקראתו בני עירו הם האברים שבגופו המתאוים התענוגים וכמו שדרשו ז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים כו' והנה האברים המתאוים השמחה והשחוק והתאות שמחו לקראתו על ששלט היצר עליו ובזה סברו מכאן ואילך יאכל וישתה ויתעדן וא"ל רבי רבי מורי מורי א"ל למי אתם קורים רבי אמרו לזה שנמשך אחריך אחר עצתך אנו משבחים א"ל אם זה רבי לא ירבו כמותו בישראל משום שהוא אדם קרוב לתשובה שכיון שטעה מעט ביקש מחילה ואמר נענתי לך ובהיות כן שהוא אדם שאין לכם הנאה ממנו מה אתם שמחים באומרכם אולי יעשה תאותכם שאינו אדם שאני יכול עמו ושאלו לו למה וסיפר להם הענין שבעבור מעט שטעה חזר מיד כיון שראו בני עירו שהם האברים שאין תקוה ממנו אמרו מחול לו שאדם גדול בתורה הוא וכיון שיש בידו תורה שהיא רטיית היצר אין תועלת ממנו והנח לו משום שכל הגוף רוצה התאות כיון שהוא חומר כיון שמזדקק האדם מרגילים לזה ומתאוים הרוחניות לכן חזרו והודו עם ר"ש ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז שבהיות הוא קשה שדעתו גסה עליו שיגר לו אותו הדוב הוא היצר רע קרוב לתשובה שמיד חזר ואמר נענתי לך ניצול מידו ומלת אומרו לעולם ר"ל לעולם יהיה רך אפילו בזמן שיש צד להתגאות עכ"ז יהא רך ודוק:
(א"ה הש"ח ס"ט מעשה הנ"ל איתא במ' אבות דר"נ פ' ל"ט והגירסא שם הוא ר' שמעון ב"א וראיתי להדפיס כאן מ"ש עוד בזה מרן הק' המחבר זצ"ל בס' ולא עוד אלא כ"י בפי' אבות דר"ן) וז"ל אמנם נראה לומר שר' שמעון כיוון לטובה אך טעה בענין אחד כמו שאפרש בס"ד ויובן במ"ש רז"ל (בפ"ק דתענית דצ"ז ע"א) שאלה מטרונא לר' יהושע בן חנניא חכמה מפוארה בכלי מכוער כו' וקאמר שם באורך העולה ממנו שהמכוער מוכן לתורה יותר מהאיש היפה ולכן בראות ר' שמעון לאדם זה בשפת הנהר והכיר בו כדי מדותיו ומלבושיו שהיה בור רצה לייסרו אולי יחזור למוטב וא"ל ריקה כמה מכוער אתה כלומר וכיון שאתה מכוער היית מוכן לתורה ולמה לא עסקת בתורה שמא כל בני עירך מכוערים כמותך ואינן בני תורה ונמצא שכונתו של ר"ש היה לשמים ך טעה במה שייסרו בדרך בזיון באומרו ריקה ואין דרך המוסר כן פן ישנאך ולא יקבל מוסר אלא הוכח לחכם ויאהבך כלו' הוכח לו באומרך חכם ומבין כמוך אין ראוי שיעשה כו"כ ובראות זה שמכבדו מקבל מוסר ע"כ ובזה טעה ר"ש שרצה לייסרו לזה כמדובר וקראו ריקה ועוד טעה בדבר אחר שחשד גם לאנשי עירו באומרו שמא כל בני עירך מכוערים כמותך כלומר הם מכוערים ומוכנים ללמוד ואינן לומדים ובראות שטעה בזה מצא פתח האיש הזה לכעוס עליו ולתופסו במה שקראו מכוער וקיללו וביזה אותו במלת ריקה כיון שראה ר"ש שהקפיד זה על מה שקראו ריקה ידע שטעה וירד ונשתטח שימחול לו עד שבא לעירו ויצאו אנשי עירו וקבלוהו וקראו אותו רבי ואמר אם לזה אתם קוראים רבי לא ירבו כמותו בישראל שאם כלם יהיו כמוהו לא ימצא מי שיוכל לייסר שום אדם ואמרו לו למה וסיפר להם המאורע והנה בתוך המאורע בודאי שסיפר גם מה שחשד להם באומרו שמא כל בני עירך מכוערים כמותך אמרו לו אע"פ כן מחול לו הורו בזה שהם מחלו וכיון שהם הרבים מחלו גם הוא ראוי למחול באותו היום נכנס ר"ש בבית המדרש ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז כלומר יהא רך בהיותו מייסר לאדם ואל יכנס עמו בחזקה בחירוף:
עי"ל שקראו מכוער כלו' מכוער במעשיו על שלא הקדים לו שלום (ועיין להרב הגדול מהר"י אזולאי בס' כסא דוד דרוש י"ג) והאיש הזה הבין שקראו מכוער בצורתו ואמר איני מוחל לך כיון שידע שטעה על שנקט לשון המובן שהיה מבזהו בצורתו ולא דקדק לבחור לשון ערומים ירד מן החמור ונשתטח לפניו כו':
ובדרך אחר י"ל בדחז"ל במדרש שיר השירים שכל אדם אפילו חיגר או סומא אף שיהיה מכוער ביותר כיון שהוא בן תורה נחשב כיפה שביפים כו' ולכן בראות ר"ש לאדם זה מכופר ביותר נעצב עליו איך לא היה מכסה על עבירות שבו ולזה א"ל ריקה כמה מכוער אתה כלו' בעבור שאתה רק מן התורה זהו הטעם שמכוער אתה משא"כ אם היית בן תורה שאף שאתה מכוער לא היה נחשב לכלום ענין כעירותך שכולם היו מכבדים לך מצד תורתך וחוט של חסד מהתורה היה משוך עליך והנה טעה ר"ש בזה שאם כונתו לייסרו אולי יחזור לתורה הי"ל לסדר לפניו הדבר הטוב שנמשך מהתורה כדי שמתוך דבריו יבין שאע"פ שיהיה האדם מכוער ביותר התורה מושך עליו חוט של חסד לא כדרך שעשה לצדד לפניו הכיעור והדופי ולכן מסבת שנתבייש תפסו במלת ריקה ומכוער ואמר לך לאומן שעשני ור"ש הכיר שחטא בזה ולהראות שלא היה כונתו מתחילה לבזותו רק כונתו לשמים כדפרישית אלא שטעה שעשה שלא כשורה ירד מן החמור והיה משתטח לפניו עד ג' מילין ואם כונתו לבזותו מחמת גאוה לא היה עושה כן וכשבא לעירו ויצאו לקראתו וקראו אותו רבי ואמר להם אם לזה אתם קוראים רבי לא ירבו כמותו ונמצא שביזה אותו עם זה מצאו פתת אנשי העיר שימחול לו אע"פ שביזה לו לפי שגם הוא ביזהו בזה ויהיה זה תחת זה וז"א אע"פ כן מחול לו וק"ל ע"כ:
ובזה נבין טעם ענין אחד ונקדים לפרש קודם פ' טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון ידוע מאמר חז"ל כבד את ה' מהונך והנה אע"פ שצריך האדם להלל ולזמר ולומר הודאות להקב"ה אע"פ שלא יהיה באדם קול ערב אמנם יותר רוצה הקב"ה שיזמרו לפניו אותם שיש להם קול ערב שלא לחנם ברא בני אדם שיש בהם עריבות קול ולא לחנם היו משוררים ומזמרים הלוים לפניו בדוכן עד חמשים שנה ומחמשים ומעלה לא לפי שלא היה טעם בקול כדחז"ל לזה אמר טוב להודות לה' בכל מה שיכול בין שיש בו עריבות הקול בין שאין לו אבל ולזמר לשמך עליון ר"ל אבל אותו שיש בו קול זמר הוא עליון במעלה לזמר לפני הקב"ה מאותו שאין בו עריבות קול וטעם הענין שהמזמר בקול מכניס בתוכו חמימות מדברישירים ותשבחות להקב"ה ומתחמם הנשימה בחם הטבעי שהוא חיות הנפש כך חמימות הדברים האלו הם חמימו של מזון הנשמה כמו שהקדמתי שמסיבת העריבות מתחמם הוא והשומעי' ומתעוררי' לידבק נפשם בשכינ' ודוק ובזה יובן מאמר לחז"ל (מס' ברכות פרק הרואה דס"ב ע"ב) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אמר רבי יוסי בר חנינא כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ע"כ יש להקשות דמה חטא יש על שכרת כנף מעילו עד שנענש בעונש גדול כזה שלא היו מחמים לו הבגדים. אמנם ידוע שמעיל בת שלש כנפים פעור מציצית ונמצא שבמה שכרת כנף מעילו של שאול פטרו מציצית ונמצא שאותו צדיק נמצא שעה אחת בלא ציצית ולכן מדה כנגד מדה מאחר שהוא עשה מעילו של שאול ככסות לילה שהוא פטור מציצית לכן לא היו מחמים לו הכסוים שהיו מטילים עליו וגם ידוע שחמימות עשיית המצות נותן כח לנפש בחום הטבעי שנותן כח לגוף והוא ביטל לשאול מחמימות מצות הציצית הנותן כח לנפשו גם מדה כנגד מדה לא היו מחממים לו בגדיו ליתן כח לגופו וזהו כונת אומרו ביזה את הבגדים עשהו ככסות לילה שהוא בזוי בבגד כסות היום וביטלו מציצית ונמצא שביזה אותם ודוק:
ובזה יובן מאמר במדרש רבה פ' וירא והוא יושב רבי ברכיה בשם ר' לוי אמר ישב כתיב א"ל הקב"ה שב ואתה סי' לבניך (רש"י ז"ל) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והם יושבים כו' יש לחקור למה הוציא הקב"ה חמה מנרתקה אם למנוע האורחים כדי שלא יטריח אברהם באורחים היה יכול להמטיר מטר הרבה וכיוצא אמנם יובן בהקדמתנו שהמתחמם במצוה מציל לנפש מחימום גהינם וחימום המצוה הוא מזון לנפש כחום הטבעי שהוא מזון לגוף וכן כיון שנתחמם אברהם בחימום המצוה הגדולה הזאת הוציא הקב"ה חמה מגיהנם רומז לה לח מחימום הזה. ועי"ל בדחז"ל שאברהם אבינו אינו מניח לאדם מהול ליכנס לגיהנם ולכן כיון שמל הוציא חמה מנרתקה לפניו לומר שבמצוה זאת שעשה שהיא המילה הוא יהיה אדון ופטרון על האש הזה להכניס למי שירצה או להוציא למי שירצה. עוד יש לדקדק דלמה רומז לו עכשיו הקב"ה ענין הדיינים אמנם יובן בדחז"ל שיראה הדיין כאלו גהינם פתוח תחתיו ולכן כיון שהוציא לו חמה מנרתקה רמז לו ענין הדיינים שצריך שידמה להם כאלו גהינם פתוח תחתיהם ובזה נבין פסוק ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכבר פירשתי פסוק זה בכמה מקומות ועתה הוספתי כפי דרכינו שידוע שמלת איש מורה על האדם בעומדו בתוקפו וגבורתו כדחז"ל אשרי האיש בעודו איש בתוקפו וגבורתו וידוע שאדם הוא צד אנוס מצד יצרו והקב"ה משלם לאדם לכל אחד כפי תוקף יצרו רצוני לומר שאם חטא אדם בעודו איש בתוקף יצרו ואחד חטא בעודו זקן שאין בו תוקף היצר בודאי שיש עונש לזה הזקן מזה הבחור שהבחור היה צד אנוס מצד תוקף יצרי ואינו כמלך בשר ודם שהורג לשניהם במיתה אחת אמנם לך ה' חסד שאתה תשלם למי שהוא איש בתוקף יצרו כמעשהו של זקן כלומר לאיש שהוא תקיף ביצרו שהוא צד אנוס אתה משלם לזה כאלו לא נהנה מהעבירה כל כך כאותו זקן שאין לו כל כך תאוה מאחר שאינו תקיף ביצרו ודוק. עי"ל ידוע כשהקב"ה משלם מיד לאדם ומתכפר לו גורם בזה בקירוב הגאולה ואז כסאו ושמו שלם וזהו ולך ה' חסד כלומר ולך ממש מגיע החסד כשאתה תשלם לאיש כמעשהו שכיון שאתה משלם לו ראויים לגאולה ואז יוצא השכינה מהגלות:
והנה הבא נבא לביאור מאמר המוצב בפתיחת הדרוש למה נמשלו דברי תורה לאש מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בד בבד בתורה יש לדקדק שבאומרוהיינו דאמר רבי יוסי כו' משמע שהיא הדרשה עצמה שדרש על שנמשל דברי תורה כאש ואם כן למה רמז הדרשה בשני מקומות ועוד יש לדקדק דאומרו והיינו משמע שלא היו מודים בדברי ר' יוסי כי אם אחר שנשמע דרשת שדברי תורה נמשל לאש וצריך לידע למה אמנם נראה שלא היו מודים בדברי רבי יוסי משום דכתיב והגית בו יומם ולילה שמשמע והגית אפילו יחיד אמנם כששמעו דרשת שנמשלו דברי תורה לאש שמה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אינן מתקיימים ביחידי אז הבינו דברי רבי יוסי וז"א והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא כלו' כונתו של רבי יוסי בדרוש זה כדי שיתקיים בו דברי תורה ולעולם שמחוייב האדם ללמוד בין יחיד בין עם אחרים אמנם כדי שיתקיים בידו צריך שלא ללמוד בד בבד:
עי"ל שבד הוא לשון שקרים כמו בדאי אתה ורבי יוסי היה דורשו מלשון בד בבד יהיה ולא היו מוצאים הכרח להוציא הפסוק מפשוטו כיון שנדרש דרשת שדברי תורה נמשלו לאש ללמדך שלא ילמוד אד יחידי אז מצאו מקום להוציא הפסוק מפשוטו וזהו והיינו דאמר רבי יוסי. ובהתר ספק ראשון שהקשינו שדרשה זאת למה רמזה בשני מקומות י"ל שר' יוסי בא לחדש העונש של מי שלומד יחידי שבסוף יוצא מדעתו דכתיב ונואלו. ונראה לפרש טעם אחר חוץ מטעם הגמרא למה נמשלו דברי תורה לאש ויובן בהקדמתינו שחום הטבעי הוא חיות הגוף והתורה היא חום הנפש וכשם שהחום הטבעי חיות לגוף כן חום התורה היא מזון לנפש. ולכן נראה שנמשלה התורה לאש לפי שהיא לנפש כחום הטבעי לגוף: