איהו קיומא קראן קיומא לרמוז שאין בהם כרת כמו שיש לנפש דכתיב ונכרתם הנפש לא כן רוח ונשמה וכמ"ש בס' הגילגולים:
דרגא עילאה ירצה שפרצוף הרוח אינו מתלבש בשל הנפש כי אם בז' תחתונות שלו וחב"ד דיד"ה הם עליונים:
לקיימא עליה בכולא ר"ל כמ"ש בח"א דס' הגלגולים שהנפש צריכה להתעלות כל ה' חלקיה דיח"נרן דידה עד אריך דעשייה ואז תחול עליה הרוח וז"ש בכולא כדקא חזי שיהיו כל חלקיה מושלמים כראוי.
דרגא קדישא כי הנשמה היא מן המוחין דתמן הקדושה א"כ שבריאה שה"ס הנשמה רובה טוב משא"כ ביצירה ועשיה. גם י"ל דרגא קדישא ירמוז לחיה ויחידה שהן בסוד אור מקיף על כל נר"ן ולכן אמר על כולהו ולהיות שתיהן אחוזות יחד כי חיה היא יו"ד של שם ויחידה היא קוצו של יו"ד ולכן אמר דרגא לשון יחיד על שתיהן. א"כ לא ירמוז כי אם על על חיה כי יחידה לא יזכה לה אדם עד המשיח:
ואלין ג' דרגין הם נר"ן כלולות בתוך הגוף זו בתוך זו דהא בקדמייתא וכו' יורה סדר הדרגות עליית האדם כי בתחלה יש בו נפש. ואינה במעלתה האמתית כי בראשונה יש בו נפש הבהמיות שהיא אותה אשר בו בזמן העיבור והיא מחיצוניות דעשייה. אח"כ מתלבשת בו נפש מקליפות נוגה הכלולה מיצה"ר ויצ"הט: אח"כ נכנסת בו נפש מסטרא דאופני הקודש והיא הנפש העיקרית של האדם וזו נכנסת בהדרגות נפש דנפש ורוח דנפש ונשמה דנפש והנה בזו הוא עצם התיקון של האדם מצד שבה יש אחיזה לחיצונים כמ"ש נפש כי תחטא ולא כתיב רוח כי תחטא. ובהתקנה כראוי אז גוף האדם מוכן לחיות בתחיה כי היא מתיחסת אל הגוף וז"ש לאתקנא בר נש כי תיקונה הוא שיתיחדו יחד נר"ן שלה שה"ס פרצוף הפנימי ובזה יאיר ויתקדש כל פרצוף החיצון שהוא הגוף:
דאתי לאתדכאה וכו' זהו בהגיעו לי"ג אז נכנסת בו נפש מצד החסדים הממתיקות את הגבורות שבזה הרע נכנע והטומאה כלה והולכת ושאז עולה מעשיה אל יצירה אבל תחלה בהאי דרגא אתתקן כמ"ש במרכבת יחזקאל שבהגיעו לי"ג נכנסת בו נפש מצד החסדים כי תחלה נכנסה של הגבורות שממנה יצה"ר ואז בהתחברם יחד זהו התיקון של הנפש וז"ש בהאי דרגא שהוא הנפש איתתקן ובתיקון זה זוכה לאתעטרא ברוח דאיהו דרגא קדישא כולה קדישא משא"כ הנפש שיש בה הבהמית ודנוגה.
לאיתעטרא וכו' כי נר"ן מסודרים כסדר המדות העליונות שכל עליון מתלבש בתחתון וראשו מגולה למעלה ומקיף לתחתון כן הרוח נכנס תוך הנפש ומתלבש בו ועיקרו הוא למעלה ממנו כעטרה עליו אור מקיף על הנפש ושרייא על נפש לאפוקי מה שנכנס בפנימיותה. כי מי"ג ואילך עולה הנפש מעשיה ליצירה ואיתעטרת ברוח: לאיתעטרא בה בר נש פי' שגם הנפש חלק ממנה נכנס תוך האדם והשאר מקיף עליו. ומקיף של הרוח על הנפש ונמצא האדם מעוטר בנפש וברוח ואמר ההוא דזכי כלומר שאין יחוד של נפש ורוח שוה בכל כי לפעמים אין אדם זוכה אלא לנפש בלבד וכ"ש אם הוא מגולגל כמו שאמר בספר הגלגולים עיין שם.
כיון דאיסתלק בהו וכו' זה מובן במ"ש בס' א"י שאין כח באדם להעלות מ"ן ולהמשיך שפע הפנימיות עד יהיה בן י"ג שנה כי עד זמן זה הוא פטור מהמצו'. ובהיותו בר מצוה שכבר נכנס בו הרוח אז הוא מושרש בז"ון הרומזי' לנפש ורוח. והענין שכל י"ג שנה הוא בסוד י"ג אותיות דאלהים. שה"ס הגבורות ולכן יצ"הר שולט בהם אבל בהגיעו לבר מצוה שאז זוכה גם לנפש דחסדים אז מאיר בו שם ב"ן דהה"ין שהיא נפש דחסדים שבתוך המ' ונכנס בת"ת דזעיר שהוא שם הוי"ה ושורש כתר רחל שה"ס ד' אותיות הוי"ה כנז' בדרוש הנז' והנה ט' אותיו' דב"ן וד' דהוי"ה הם י"ג ואז נק' בן הוי"ה כנז' בריש פ' משפטי' ונמצאו בו ב' בחי' ב"ן דהו"יה ואלהים וז"ס בני"ם אתם ליה"וק אלהיכם ושם סוד מ"ע ול"ת שהם בז"ון חו"ג. אח"כ עד כ' שנה יש ז' שנים שהם כחב"ד חג"ת דזעיר וזהו ועאל. ואיתתקון בפולחנא דמאריה שהוא נכנס תוך זעיר ומתעלה ומתתקן כדין שרייא עליה נשמה שהיא מאימא עצמה. דרגא עילאה קדישא דשלטא על כולא ופי' הענין באמת שבהגיעו לי"ג שזוכה לרוח ומשתרש גם בזעיר מיד מעלה מ"ן שנכנס ועולה ביסוד אימא שבחזה דזעיר אבל הכל נק' בחי' רוח שכל אותו האור הוא של זעיר. אמנם בהגיעו לשנת כ' אז זוכה לבינה ונשמה מצד בינה וזהו לשלטאה על כולא.
בגין לאיתעטרא וכו' ירמוז שגם אור חיה מאיר בה מלמעלה שהרי א"וא כחדא שריין ולא מתפרשן א"כ א"א שלא תאיר חיה בנשמה שהיא בשלימותה וז"ס כל הנשמה כשהיא שלמה בכל נר"ן שלה. אז תהלל י"ה שהה א"וא וז"ש וכדין שלימא דכולא.
שלים בכל סטרין ז"ון שהם ז"ק: למזכי לעלמא דאתי כי אין עיקר עונג הנשמה אלא לעולם הבא:
רחימא דקב"ה שיש לו כח לייחד א"וא כיון שמושרש בהם כל אשר נשמת רוח חיים וכו' כבר מתו פי' להודיענו שלא נשתייר שום ניצוץ מהם שכולם נתקנו מתו ר"ל נח נפשייהו כמ"ש בפ' ושבח אני את המתים שכבר מתו כי אותם הצדיקים שבעשרה דורות שמאדם ועד נח היו קדושים וכ"כ בליקוטי תורה בפ' שמות שכולם היו קדושים וניתתקנו היטב. עוד הודיענו דלא אישתאר מנהון וכו' מובן במ"ש בס' הגלגולים שכאשר הנשמות מתעלות ממדרגה אל מדרגה בכח מעשיהם מניחות רושם גדול בכל המעלות שהולכות ועולות ואלו הן היורדות להתעבר בצדיקי עולם מדי פעם בפעם ולא עיקר הנר"ן שלהם שאלו ודאי נשארים בצרור החיים כל א' במקום שנתעלה ושם נהנים ממעדני ה'. וכלפי זה אמר כאן דלא אשתאר מנהון כלו' ששום בחי' או רושם שלהם לא ירדה עוד לעולם אלא כבר מתו ונחו.
לבתר וכו' לרמוז לא לבד למ"ש לעיל דאתי לאתדכא שהוא מי שבא לו הרוח דוקא בזמן הגיע לי"ג שנים ויש מי שבא לו בזכותו קודם לכן כמ"ש בספר הגלגולים וכתבתיו בפרשת משפטים לכן אמר לבתר לכלול ב' הבחי':
דשרייא על נפש וקיימא עלה כי מקום הנפש הוא בעשייה ומשכן הרוח הוא ביצירה באופן שחונה על הנפש אבל כשהעשייה עולה לצירה למקום נה"י. אז נה"י עולות לחג"ת וחג"ת לחב"ד ונמצא שהרוח קם ומתעלה להתקומם על הנפש: נשמה דרגא וכו' רומז לכתר זעיר שבא לו בשנת עשר"ים גי' כת"ר כמ"ש הרב ואמר דסלקא מפני שכתר זעיר נעשה מחסד העולה. ואז יורד כתר דידיה שהוא ת"ת דאימא וזהו נשמת רוח חיים כי ת"ת בכל מקום נק' רוח ואור דאימא סוד חיים כמ"ש בסוד התפילין ואולי שירמוז גם לחיה ויחידה מפני שג"ר חשובות כאחת וידוע שתכלית מלוי כתר דזעיר הוא כשכולל ג' תפארות דא"וא ואריך. ור"ת יחידה חיה נשמה גי' חיים ותבין סוד זה בדרוש יחוד הוו"ין שמכוונים לג' אהי"ה בסוד עתיק ואריך וא"וא ע"ש:
דא נפש דוד כענין נר"ן שבאדם נמשך בדבריו להודיע מקור שרשן כי נפש היא במ' וכו': א"נ י"ל שעד עתה מיירי בנר"ן מב"יע ועכשיו מדבר בנ"רן דאצילות ואמר שנפש מאצילות היא נפש דוד והענין ידוע מסוד פ' הודיעני ה' קצי שדוד אחוז ברחל ולאה והיינו בכתר מלכות ששם עקבי לאה כמ"ש באוצ"ח שמלת את במ' ומלת ג"ם בלאה ושניהם גי' נפ"ש ד"וד גי' מד"ת ואמר שהיא מקבלת נפש מההוא נהר שהוא יסוד אימא דנגיד במכוסה ונפיק במגולה ונפש זו ה"ס מלכות דתבונה:
רוח דקיימא עליה נפשא פי' ה"ס החסדים שהם לזעיר והענין מובן במה שנודע שבשעת רצון החסדים יוצאין תחלה ונמצאו הגבורות אז יותר עליונות אבל מ"מ החסדים גוברים אח"כ על הגבורות שהם יורדות ליסוד זעיר ומשם לדעת מלכות וגם אחרי כן היא נבנית ומקבלית מזעיר וז"ש דקיימא עליה שפי' בבחי' היות הגבורות יותר עליונות אבל להיות שאין זו מעלה לכן אמר ולית קיומא וכו' והבן ולהיות שעיקר יציאת החו"ג בזעיר הוא בקו האמצעי ששם הצנור וחוט השדרה לכן אמר ודא רוח וכו' שעומד בין ב' הקוים של החסד והדין. והקדים האש למים בסוד תואר נו"רא שהוא בת"ת. עכ"ל הרמ"ז ז"ל: