כמין לעילא כמ"ש אשר קרך לשון קרי שידוע כי קרי נמשך מהדעת והיתה דעתו לחזור ולעורר שבירת הכלים שהיה בסוד קרי לחוסר הנקבה. ומלאו לבו להשפיע טומאה על מקדש העליון מכח דכורא דקליפת נוגה שבו עון הקרי כמ"ש בא"י וכל זה מפני שחשב שבעון רפיון ישראל מהתורה חסר אור אבא הנק' יקר כד"א מה יקר חסדך. ולכן רצה להפוך יקר ולעשו תו קרי כנגד הדעת.
וגם כמין הוה לתתא וכו' היינו בהיכל לבנת הספיר שמשם השפע מושפע לישראל והוא חשב להמשיך שם הערלה ולהטות השפע מהקדושה אל הטומאה באופן כי בחושבו להדבק בדעת ולהכניס שם כח טומאתו הוה ליה קרי גמור ומה שחשב להאחז בצד מטה בזנבו כוון להמשיך הערלה בהיכל לבנת הספיר ולכך היה חותך מילות הנחשלים וזורקן למעלה ואומר טול מה שבחרת ולצד עילאה ימלל כלומר אתה חשבת לדחותני מעליך בכח המילה הרי עתה גדול כחי להחזיר הערלה למקומה ולי נאה למלוך וכוין להמשיך טומאת קרי על ישראל וזה לך כלל גדול שכל קרי הוא בקליפת נוגה ובפרט בהיות אחוזה ב"מ בחוט השדרה. ומייתי לה מאשר קרך כי אינו לשון מקרה. כי ויבא עמלק כתיב. גם במדרש דרשוהו לשון קרירות לאמבטי רותחת. וע"ד בבלעם ויקר לישנא דמסאבא כדבסמוך שהוא חשב להעלות מ"ן בצורת כלב שעל מזבחו ושבזה ימשיך טיפת המ"ד הנק' יקר:
מיד זמין לה וכו' שהקב"ה העיר והומיר לעומתו נוקבא דקליפה והיא העלתה מ"ן לגבי בעלה הטמא ואז נתקיים בו בני נכר יבולו. וכן ההוא חויא שהוא אחוז בקו האמצעי באחור בסוד ההוא נחשא דפרח באוירא וחשב להמשיך ולפשט טומאתו בכל הקצוות המסתעפים מן הדעת וז"ש לסאבא לך בכל סטרין ולכן הוצרך זכות משה למעלה בדעת וזכות יהושע בן יוסף למטה ביסוד כי כל תכלית כוונתו היתה לאעקרא אתקיימא מאתריה שישפיע לחיצוני' חלילה דינים וגבורות בהסתלק החסדים למעלה במקומם:
ובג"כ פקדתי פקידה "הס יסוד אבא המתפשט עד יסוד זעיר והוא רזא דאת קיימא קדישא כי תחלה אמר את קיימא סתם. שהוא יסוד זעיר אשר בתוכו את קיימא קדישא הוא יסוד אבא שסוד אחוריו הוא פקד ור"ל המשכתי כח פק"ד עד היסוד. כדי לפקוד על עמלק עונו:
ת"ח מה כתיב הכוונה כמ"ש בפ' יתרו כהן און חמוי דיוסף וכהן מדין חמוהי דמשה כולא רזא חדא ופי' שם הרב ז"ל כהן און הוא יסוד זעיר דקליפה. כהן מדין יסוד אבא דקליפה. נמצא שביאת יתרו לחסות תחת כנפי השכינה היה ממש לנגד רשעת עמלק. כי אז הכניע אל הקדושה עיקרה של הטומאה שבה היה עצם אחיזת עמלק לכן תמה ואמר מאן יהיב בני יתרו הכא איך חזרו להתערב עם עמלק שהיה המנגד שלהם ואין לומר שישראל דחו אותם מביניהם דהא ביריחו הוו שריין מקום משובח:
אלא הא כתיב וכו' מספר בשבחן שהמקשן אמר למה עלו מיריחו עיר אשר לא יחסר כל טוב בה והמתרץ תירץ שאדרבה היא הנותנת דאורייתא לא בעא תפנוקין כמ"ש בפ' נשא דעבדו קנא במדברא כעופא דא בגין למלעי באורייתא כי כך היא דרכה של תורה: ומתמן שרו בתחומא דעמלק כי היתה כוונתם להכניע קליפת עמלק בכח התורה אשר היא ביסוד אבא כנז"ל. אבל מ"מ לא טוב עשו להתחבר לרשעים וסרו משם לבלתי יענשו עמהם:
ההוא ערבובייא מדלא קאמר ערב רב כדבסמוך נראה שמכוין למ"ש בפ' פנחס שהרבה מע"ר נשאו נשים משמעון ושבהם ובבניהם היתה המגפה בעגל ובשטים וקראם ערבובייא שנתערבו יחד ישראל וערב רב ולכן נענשו ישראל על שהכניסו אותם בקהל ה' והיו לעם אחד:
ת"ח מה כתיב בקדמיתא ירצה מאחר שישראל הכניסום בקהל גם ה' רצה להקריבם ואמר מאת כל איש וכו':
במוחא וקליפה יובן במה שנודע ששורש ע"ר היה מאחורי הדעת פירש מבחי' ערבובייא דט"ור מבחי' הדעת כי ערב רב גי' דע"ת. לכן היה בחפץ עליון להכלל גם קליפת נוגה עם הקדושה:
לבתר סטא זינא לזיניה פירש צד הרע גבר בהם כמ"ש הרב ז"ל כי מאותם הר"פח ניצוצין נכללו ר"ב בחינות מהם והיו קרובים להתמתק ונשארו פ"ו השרשיות והחזקות. ואלמלא כוונה רעה של ע"ר בשעת מתן תורה היה הכל מתוקן: אבל הם גנבו שור מהמרכבה דתמן ביה שם אלהים גי' פ"ו וחזרו ליפול ר"ב וז"ש סטא זינא לזיניה ר"ב הלך לו אצל פ"ו ע"י ע"ר לכן נדחו מהקדושה וכמ"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל דוקא:
ר' אבא פתח וכו' הוקשה לו יתור ויקהל משא"כ בכל התורה כמש"ה וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח וכיוצא וממילא שהקהילם להודיעם מצות ה' ומתרץ שבא להורות על שורש ישראל כללא דכולא שהוא בהיותם כולם מיוחדים כמו שהם במקורם שהוא בדעת זעיר בסוד ו"ק שבו כדבסמוך וכן הקהל את העם שיכוין להמשיך עליהם כח יחודם שבדעת וז"ש כללא דכולהו כי שם הם נכללים ומיוחדים בסוד ו"ק שבדעת דזעיר:
ומאן אינון ס' רבוא לרמוז שבדעת דזעיר נקבצים אורות כל הדעות העליונות עד דעת אריך שבו הרבבות כנודע ובו הוא המקום האחד ולכן קה"ל סודו ה' הוי"ות שבחגת"נה העולים ק"ל עם ה' כוללים ביסוד הרי קה"ל. ותמצית הענין הוא לפי שנפגמו ישראל בחברת ערב רב שעולה דע"ת ולא היו מיוחדים שהרע גבר עליהם כמ"שה כי ברע הוא אותיות ער"ב. לכן משה המשיך משלו כח יחוד על כל עד"ת צירופו ד"עת:
ר' אלעזר פתר קרא בישראל הוא כדמסיק בדף ב'. כיון דמחל קב"ה חוביהון דישראל הענין שבעון העגל נפגמו ז"ון וכמ"ש בסמוך וגרמו הסתלקות א"וא מז"ון ואח"כ כשנמחל להם עונם ביו"הך וחזרו א"וא לתוך ז"ון אז ויקהל משה שהוא מיסודות או"א שהם ע"ב ס"ג העולה קהל שחזרו ליכנס בז"ון וז"ש ויקהל משה כלומר ישראל שהם בני ז"ון היו נפוצים ופרודים משרשם א"וא ועתה הקהילם אליו יחד לשורשו העליון שהוא א"וא דלא איתפרשן לעלמין. כי ישראל בעון העגל ירדו מאצילות עד העשייה. ומשה ירד למדריגת מט"ט וז"ש כד נחת משה כי ירידה גדולה היתה לו בעו"ה. זוהי תכלית דעת ר' אלעזר.
ופרטות הענין הוא ומשה לא שמע וכו' שאם גם משה שמע היה די שיאמר ויאמר יהושע אל משה קול מלחמה במחנה. אלא לכך כתיב וישמע שלגבי יהושע היה חדוש כי לא ידע מאומה קודם לכן. עוד הקשה מאי ברעה הו"לל מריע או בתרועה ותירץ בה' כתיב לרמוז מדריגת הפגם שפגמו בעגל ויובן במ"ש באוצ"ח בפ' בעלותי ההרה והוא שאמת שפגמו בז"ון אלא שמתחילה לא ידע משה רק שפגמו בזעיר וע"כ כתיב בפרשת עקב שאמר ה' עשו להם מסכה שהוא כנגד קכ"ה כוחות הטומאה כחות זכרים ואח"כ כשירד אמר עשיתם לכם עגל מסכה כי עגל רומז לנוקבא ג"כ עכ"ל:
וקשה לי דאפי' לסברת משה שפגמו בזעיר: ודאי שמזה ימשך פגם לנוקבא המקבלת ממנו ונ"ל שיש חילוק בין פגם עצמי למקריי כי אם ח"ו הפגם בנוקבא היא יורדת למטה תחת היסוד בלי פ' ומזה נמשכה עוד פגימה שנוקבא דקליפה מתתקנ' בעצם כמר"זל אמלאה החרבה כנזכר בא"י. אבל כשהפגם הוא בזעיר אז אין כח בנוקבא דקליפה להתגדל אלא הזכר דקליפה לבד. ורחל חוזרת אחור באחור ואין לה זווג אלא ב"מ ז"ון דקליפה מזדווגים כי זכר דקליפה נותן משלו לנקבתו ואינה יתירה עליו ובזה אתרץ מאי דקשה שהרי בכי תשא אמר הקב"ה למשה עשו להם עגל מסכה. אלא ממ"ש בפ' עקב מסכה לחוד צ"ל שכשאמר ה' למשה עשו להם עגל מסכה חשב משה שר"ל תקנו ועשו יחוד לעגל עם מסכה פי' נתנו להם כח להזדווג. אבל סבר שהפגם לא היה אלא בזעיר לבדו:
ונלע"ד שמה' היתה זאת שאלמלא יבין גודל הפגם אולי יתיירא מלחלות ולהתפלל עליהם ועוד שלא ירצה להוריד הלוחות שאין ספק ששבירתם היתה תקנה לישראל ח"ו ע"ד משר"זל שפך חמתו על עצים ואבנים. ומשה לא הרגיש אלא בפגם הזכר שהוא שורשו אבל יהושע דהוה אנפוי דסיהרא ראה ושמע ברעה הוא פגם הנוקבא ואמר למשה קול מלחמה במחנה שה"ס השכינה שבה חניית כל השפע וז"ש לקמן יהושע שמע ומשה לא שמע כי מדריגתו בזכר. בההיא שעתא איתברו איתא באוצ"ח שמתחלה כשעלה משה למרום שעדין לא למד תורה נתנו לו לוחות אבנים שהיו מצד המ'. אח"כ הוסיפו לו לוחות הברית. מנ"ה דזעיר שהם מסוד בינה ר"ת בינה יסוד נצח הוד והם נה"י החדשים שלו ובעון העגל נסתלקו בחינת לוחות הברית ונשברו דשל אבנים שהיו לו בתחילת עלייתו להר: וזה היה באותה שעה שנתגלה לו שנפגמה הנקבה שאז נתגלו אורות הזעיר שה"ס נה"י החדשים ואז אין למלכות על מה להסמך ולכן איתיקרו על ידוי ונפלו וזהו משום דפרחו האותיות של לוחי אבנין דייקא: