סתימו דאילנא דחיי הוא יסוד אימא הסתום בתוך זעיר הנק' עץ החיים מן החזה ולמעלה מקום שבו יסוד אימא והענין שנמשכת הנשמה בכל מוחי זעיר ממזל נוצר למזל ונקה ומשם לאימא והיא נכנסת בזעיר ויסוד סתום בתוכו ושם הנשמה שהיא מחו"ג דאימא. וכד רוחא וכו' ה"ס הנכנס מוחין דאבא שחו"ג שלו הם סוד רוח שלו וכאשר הוא נותן את שלו בזעיר אז הוא שעת זווג עם נוקביה:
ואז פורחות הנשמות ממקום סתומם ונכנסות במ' שה"ס האוצר של מעלה דקא משכין הענין שאחר חטא אדה"ר יש עירוב טו"ר בכל מעשה האדם והצדיקים מתחזקים להפריד הרע מהטוב וממתיקים הגבורות ולכן השפע שממשיכים הוא כולו טוב. אבל רוב בני אדם אינם נשמרים ממחשבות חיצוניות ובזה ממשיכים הנשמות בחינת יצה"ר שהוא איש זר הוא קליפת נוגה שהיא פרצוף אדם כנודע:
משיכו בהדי איש זר כי הצדיקים מושכים נשמה קדושה שיש לה כח לירד למטה בלי משך הקליפה אבל הבלתי הגונים מעבירים אותה דרך נוגה שהיא איש זר. א"נ משכין משיכו בהדי איש זר שבתחלה הגם ששולט היצה"ר הצדיקים מכניעים אותו אבל שאר בני עלמא ממשיכים ערבובו כל המשך ימיהם שלא יכניעו יצרם הרע:
בניינא דאיש זר הכוונה שכל הנשמות צריכות לעבור דרך נוגה לע"הז ושם מוצאות בנין המלבוש הראוי לכל א' וא' מטו"ר וזה לעומת מדריגת הנשמה ומקורה מכל א' מבחינת הפרצוף הקדוש דזו"ן שיצאו משם או חסד או גבורה וכיוצא וגם לפי האיפה שהיתה להם באד"הר כמרז"ל איפה היית ביסדי ארץ דידוע ששליטת נוגה באד"הר היה במלבושי נשמתו כתנות אור ונעשו לו כתנות עור. וכן של כל נשמה שהיתה תלויה בו אור בעור וזוהו הבנין שמוצאת באיש זר הנזכר ולכן ל"ג דאיש זר שהוא אין כח לעשותו וגם איננו מנוגה עצמה רק מה שנפל שמה. וכ"ש מה שגרמו מולידיו שכפי זכותם או חסרונם עושים לבוש לנפש הבן כמ"ש בס' א"י ואם אינם נשמרים בזווגם מושכים השפע בערבוביא והנשמה מוצאת הבנין מעורב ובע"כ נכנסת שם ונכפית לרע המעורב שם. וגרסינן באיש זר:
עלובתא איהי נשמתא בפרשת בראשית הארכנו בסוד נפשות הגרים כמה מינים הם ואמרנו שהתחתונ' שבכולם היא הבאה מקליפת נוגה ומן הנציצות שנפלו לתוכה בעון אנשים או שנפלו משל אדה"ר ונבלעו שם עד שצריך לזווג זו"ן דנוגה להוציאם ולהשפיעם לבני אדם וכאן מיירי בענין אחר כשאיש ואשתו עושים איזה עון חמור ונזדווגו יחד ולפי סבוב סדרי ההשפעו' היו מעותדים להשפיע משרשם בבן הנולד להם איזו נשמה קדושה אבל בעונם כמו שהבנים שכבר נולדו מתים בעון אביהם כן אותה הנשמה שכבר היתה בג"ע למטה מוכנת לבוא לע"הז: והנה הבן הנולד בטומאה משפיעים בו איזה נשמה פגומה ומגולגלת ואותה הקדושה שהיתה ראויה לו ודאי שנפגמה בעונת הוריו ולהיותה מעותדת לבוא לעו"הז לכן נפלה בקליפת נוגה וז"ש ופרחת עליה. הענין שהעון מגלה את השכינה לבין החיצונים ואז היא בסוד בתולה שסותמת יסודה שה"ס ג"ע שלא להשפיע בהם ואותה נשמה יוצאת דרך אותו האורח הסתום: ואומרו ופרחת עליה ר"ל שה"ס א"מ על הנפש הפנימית של אותו הגר בהיותו בגיותו שהוא בניינא דאתבני וכו'. היא ערלת הגוי אביו שאין לה תיקון עולמית והיינו ערלה מסאבא. לא כערלת ישראל שיש לה תיקון במילה ופריעה ואטיפו דדמא:
בעמודא דקיימא לטקלין ה"ס היכל לבנת הספיר שהוא יסוד של בריאה ושם מצד שמאל נמשך שפע לקליפת נוגה שעיקרה באחורי הקדושה. ודע שכל משקל ה"ס חו"ג שהם שני כפות מאזנים. ובחינת ת"ת מכריע ביניהם הוא הלשון שבנתים שפעמים מכריע לימין ופעמים לשמאל להשפיע מן היסוד גבורות או חסדים וז"ש עמודא דקיימא לטקלין. גם יש לפ' על נה"י שביסוד שנ' שוקיו עמודי שש מיוסדים שמשפיעים ביסוד שביסוד גו אוירא דנשבא ידוע שמן היסוד יוצא הבל וה"ס אויר הנושב בהתנועעות צאתו והמשכו ודע שביסוד יש ב' צנורות כנזכר בסוד בני חת ויוצאים ממנו ב' הבלים. הטוב מצנור הימני והרע מהשמאלי ובימני תלויים מאזני צדק כולם קודש חו"ג כאמור. ובשמאלי מאזני מרמה ימין ושמאל דקליפת כוגה שכל עוד שאינה נכללת בקדושה אפילו ימינה שהוא הטוב שלה מעורב ברע. וזו היא רמיזתה כאשר היא גוברת מרמזת הנשמו' היוצאת מהיסוד של בריאה ומראה להן צד הטוב שבה ובזה עושקת אותם ושולטת להבליעם בתוכה.
והאי טיקלא לא שכיך ע"ד גלגלי המרום שאינם נחים מתנועתם בכח השפע תמידי המושפע עליהם וזהו אוירא דנשבא הנזכר שהוא אותו הבל היוצא מיסוד דבריאה ששם שם ס"ג ומלויו ל"ז דהיינו הב"ל ולהיות שכל שפע כלול מכל הג' מוחין ימין ושמאל ואמצעי לכן ממנו מתהוה המאזנים שהם ג' קוים.
ונשמתין סלקין פי' שיש ב' מיני עושק בנשמות א' כשהנשמה גורמת עשקה מחמת חטא האדם ונשמתו מסתלקת ממנו כשעולה בלילה למעלה.
ואז לרע לו ודאי פי' על רעתו וחטאתו ושולט בו האדם דקליפה לרע לו וליסרו:
אבל האי נשמתא וכו' ירצה יש אופן שני והיא הנשמה שלא חטאה ומפני שהיא עת רעה אשר שלט וכו' היא עשוקה מהקליפה וזה דבר מתמיה שנראה שאינו משפט צדק דע לך שהוא לרע לו להאי איש זר וכו' שסופה לברור ניצוצות שבתוך הקליפה להצילם וזה רע גדול לקליפה שמוציא הטוב ונשאר בה הרע וז"ש לרע לו הרע לבד נשאר לו:
ואיהו בתרומת הקדשים וכו' שלא תאמר בזמן שהיא עשוק' שיבוא לה השפע הגדול הראוי לה ותהיה הנאה לס"א אינו כן. שכל עוד שהיא שם אין לה אור הקדושה כפי מדריגתה אלא כדי חיותה והיא מסתרת פני הודה עד שהשי"ת יוציאה משם והכל בדין צדק:
היך מתעשקן כי נראה ח"ו כעוות הדין שהרי נאמר דמעת העשוקים וכו' אין הכוונה על המין הראשון נשמות החוטאים אלא התימה הוא על המין השני ונא רומז הפ' כי תהיה לאיש זר שה"ס קליפת נוגה דעולם היצירה דתמן מקנן זעיר שהוא המשפיע בנקבתו הקדושה. משא"כ זעיר דנוגה שהוא איש זר לאשתו דהא איסתרס וה"ס עה"ד טו"ר שהרי ע"י עון אדה"ר הוא מתנהג וכשיש זכות הוא נכלל בקדושה וכולו טוב וכמו בשבת שאז זמן הזווג והנשמות יוצאות בהרווח'. ואם ח"ו יש עונות צד הרע גובר ומתעורר והנשמות נעשקות:
איתא ביחוד עלינו לשבח שסוד זה רב ייבא סבא הוא ל"ז כ"ו שהוא מילוי ס"ג וב"ן וא"כ הוא ממש בסוד מחזה דזעיר ולמטה ששם רחל עולימתא שפירתא ולית עיינין מדילה אלא אור בעלה המאיר עליה שם וכנודע מסוד הציצית לכן אתעטף ההוא סבא. וידוע שבערך פרצוף הכולל לד' עולמות ס"וד יצירה הוא מהחזה ולמטה. גם הציצית סודו ביצירה כנודע. ולפי שמן החזה ולמטה ה"ס עה"ד טו"ר לכן פתח באלו הפסוקים לומר שהוא היה מושרש בקדושה ולא ירא משום מנגד: ודאי טיקלא לא שכיך או נכללת בקדושה כבשבת או ע"י זכות או להפך לכן לא שכיך שתמיד פועלת כמו כן:
נשמתין סלקין וכו' פעם עולות למעלה פעם נכנסות לגוף וחוזרות עוד לעלות
ואז אית נשמתין וכו' ר"ל אז בזמן העליה וירידה שלהם יש מציאות לעושקם והדר מפ' ואומר כד שלטא וכו' שיצה"ר גורם העון שאז הנשמה נמסרת ח"ו לש"א. הוא לרע לו לס"א כי לסוף תתנצל הקליפה מכל טובה גם בהיותה תוך הקליפה היא בתרומה לא תאכל כי היא מתחפשת שלא תהנה הס"א.
וז"ש אתא קרא ואמר ובת כהן וכו' ירצה זאת היא הכוונה העצמית אל פסוק ובת כהן כי תהיה לאיש זר. פי' שיהיה לה בעל דרך מקרה שתהיה לאיש זר ופירש דבריו באומרו הכא אית רזא: