תחות גדפוי דתרנגולא הוא תחת בחי' חסד וגבורה שלו שהוא בחי' הת"ת שמשם ולמטה סוד הלהב הנזכר ולכן אנו אומרים "הנותן "לשכוי "בינה ר"ת הל"ב שמשם מתחיל הלהב וס"ת הוא ני"ה נוטריקון "נצח "יסוד "הוד שכנגדם הוא חב"ד דידה וידוע שהוא עוקר המלכות כי כל הפרצוף עצמותי בח"בד ושכוי לשון שכייה ר"ל התבוננות שהוא בח"בד שהוא כנגד נה"י דזעיר ולכן שכוי גי' ג' הוי"ות וג' אל"הים בסוד נה"י דזכר וחב"ד דנוקבא כדין קב"ה אשתכח וכו' זה מבואר בס"הכ כי בהיות זווג דחצות בבחי' יעקב ולאה לכן הזעיר הוא השומע קול העוסקים אז בתורה ובו משתעשעים וגם כנסת ישראל משבחת להק"בה הוא סוד הנקודה העצמיות של רחל סוד כתר שלה שהוא היורד בחצות לילה אל הבריאה. אך כיון דאתי צפרא. פי' מיד בהאיר הבקר אז אשתכחו משתעין וכו' היא מ"ש בדרוש התפילין שכתר רחל עולה אל האצילות ונכנס בו הרשימו שנגנז בלבו של זעיר שהוא רשימו של מוח רחל מאתמול והוא רשימו דפרצוף שלה. ולכן יש כח באותה נקודה לעמוד שם עם זעיר פנים בפנים וז"ש משתעין ברזא חדא. ונל"עד דרזא חדא הוא שגם בזעיר חוזר להכנס רשימו דיליה שה"ס תפלה של ראש שקודם התפלה והיינו רזא פי' שניהם בבחי' רשימו והיא מדריגת חיצונייות העולמות כנודע שעד אמירת שמע אנו מכוונים בתפילין שהוא מסוד חיצונייות העולמות ואז נכנס בזעיר יסוד א"וא מאותה בחינה ומגיע עד החזה שלו ומשם מאיר אל רשימו דרחל וא"ש אומרו ברזא חדא וז"ש ואית ליה נייחא בבעלה פי' בהכנס הרשימו באותה נקודה שעלתה. אז אתמר קשה כשאול קנאה שלכן גם הזעיר חוזר ושואב את שלו ואז יש לו מנוחה וגם היא נחה עמו מפני שאותו הרשימו שלו מאיר בשלה כאמור הה"ד על מוקדה על וכו' עד הבקר שעד הבקר היא העולה שה"ס לאה כידוע יושבת על מוקדה בסוד הדינים כל הלילה כי כל המשך הלילה ה"ס לאה. שהרי בקדרותא דצפרא יש עוד זווג אחר וכולו בסוד הגבו' עד הבקר ממש דהא בצפרא וכו' כי כל עוד שיש שליטת לאה יש ממשלה לדינין בבחי' שונות עד עלות השחר שהוא שחרות לאה רצועה שחורה. וכדין אברהם אתער ה"ס הארת יסוד אבא שה"ס השמש ואז בכח התפלות עולות גם ט' ספי' שירדו בשחר כשעלה הכתר דרחל כנודע. ונייחא הוא דכולא. ר"ל לכל פרצוף רחל שאז נבנית בקומתה ומזדווגת עם יעקב בסוד החסדי' וגם אז הגבו' נוחות כי כל חפצן למיתוק בסוד והוא ימשול בך ת"ח כיון דעאלו וכו' פי' שכל הנז' הוא דוגמא ממש אל מה שיאמר כי כמו שבסתם כל לילה רחל עומדת באחור כך היתה כל זמן שהיו ישראל במדבר כמ"ש באוצ"ח וכשנכנסו לארץ אז חזרה פנים אל פנים:
שבת לה' ממש מובן בהקדים מ"ש בדרוש שביעית שהשמיטה היא כעין שבת דהיינו ששבת הוא שביתת כל מלאכה וזה מפני שכל ימי השבוע הם בסוד ו"ק דזעיר שכל אחד שולט ביומו ומוריד כחו למטה לעזור את השכינה ונעשה הבירור בכל יום ויום על ידו משא"כ ביום שבת שהוא כנגד המלכות ואין לה כח להכנס לבדה בקליפות לעשות הבירור רק מתעלה למעלה להתחבר עם בעלה להוציא כשמות חדשות ממקום עליון ולא ממקום הבירור כי אז עולים כל העולמות כנודע עד שבמנחת שבת עולה זעיר עד מקום הדיקנא והוא עולה עד חג"ת דאבא:
וזהו אצלי סוד שבת ש"ב"ת דהיינו ב"ת גי' ה' פעמים י"ה אד"ני שה"ס השבת כנודע אצלנו והוא עולה ת' ועם ב' כוללי' גי' ב"ת כמ"ש הרב ז"ל וי"ה אד"ני ר"ל שאדנ"י עולה עד י"ה שהוא אביה ולכן נקראת בשם בת כי היא אצל אביה וש' רומז לח"גת שלו שעד שם עולה המלכות בשבת אבל בשמטה אין עלייה כי אם דג' עולמות בי"ע עולים עד מ' דאצילות והכל נחשב עלייה לנקבה כי בי"ע הוא עלמא דנוקבא ואין שום עלייה משם ולמעלה. ולכן לא יש מלאכה בכל עבודת הקרקע כירק בששה שנים פועלים ו' קצוות דוגמת ו' ימי החול וזהו שבת לה' ממש כי כן זעיר שובת מפעולות הפרטיות השייכות לנוקבא וגם שאז היא עולה עמו פנים בפנים והיינו נמי שבת לה' שהיא עומדת פנים בפנים עם נה"י דזעיר וזהו לה' ממש ששבת היא לפני ההוי"ה ולא לצד האחור כי שם השמות בחילופין או במילואין וצירופין:
תו פתח וכו' כוונתו לתת טעם ליציאת העבד בשנה ז' לעבודתו ולא בשיטה הכוללת ע"ד שיוצא ביובל:
ולזה אמר בגין דכל בר ישראל וכו' והענין שהנה כל יהודי מושרש במלכות שלכן נקרא כנסת ישראל שכילם כנוסים בתוכה י ועוד נקדים שסוד המילה היא גילוי העטרה דהיינו מ' דזעיר שהוא מעין וילון שאינו משמש כלום לזעיר אלא לשכינה ששם שרשה באופן שהוא בחי' שמיטה שאין בה פעולה לבחי' זעיר אלא להאיר להמלכות ובפרט בסגולת המילה שהוא גילוי החסדים המאירים בה הנק' חסדי דוד כידוע. ואמנם הארה זו דסגולת המילה היא הארה קיימת לכל יהודי לכל ימי חייו ובפרטות לכל א' ואחד והיא בחי' שביעיות שלו פרטית לו לבדו:
ותבין זה במשל שביעיות ד' רבעי ימי הלבנה או שביעיות ימי החולה שהיא בחי' פרטות אליו ולא לזולתו ולעומת כן העבד אית ליה נייחא בשמטה היא שנה ז' לשנות עבדותו היא חולי נפשו כמו שנבאר. ולפרט כוונתו הוסיף דהא דיליה היא ההיא שמיטה. וירצה הוא שמיטה פרטית שלו שישמט בה מעבודתו וינוח. והענין כי הנמכר לעבד שקנה אדון לעצמו פוגם למעלה שפרק עול מ' שמים וכמ"ש בסמוך שהוציא עצמו מכלל עבד ה' שהוא עובד עבודת ה' בתורה ובמצות ולברר בירוריו הנבררים בו' ימי עולם וכנז"ל ולכן שש שנים יעבוד יטרח לתקו פגימתו וזהו שש שנים יעבוד פי' יתקן את שש השנים ולכן לא אמר לשש שני'. אבל בשביעי' שאין בה פעולה ולא פגם בה בהמנעו ממלאכת שמים יצא לחפשי חנם. מלכות גי' חפ"שי ח"נם ודא איקרי שבת הארץ כבר פי' כי שבת לה' הוא שבשמיטה הכוללת אז זעיר שובת מבחי' ימי מעשהו בו' ימי קצוותיו אבל עיד יש בחי' שבת הארץ שפי' בה הרב ז"ל בדרוש שביעית שהוא בחי' הארה ומנוחה שיש למלכות בתוספת אור משא"כ לזעיר שאין לו אז שום עלייה ולא שום מעלה. א"כ כמו כן יש לעבד בסגולת מילתו זכות כולל באותו האור שנתוסף למ' בגילוי החסדים והוא העומד לו בשנה הו' להיות לו מנוחה גם הוא בבחי' פרטיותו ולכן לא יצא בשמיטה הכוללת שאין הארתה אז אלא מן הכללות מתיקון ו' שנות עולם ולכן אין השביתה אלא במלאכת הקרקע שהיא פרטית למ' אבל אין שביתה בשאר מלאכות ולא חירות לעבדים כי אין תוספת עילוי לזעיר כמו שיש ביובל וכדבסמוך אבל בשביעית של עבודת עבד עברי שתקן בו' שנים בחי' פגמו באור ו"ק דזעיר המאיר בנוקבא שהוא סוד עול מ' שמים:
ונלע"ד שמ' שמים הוא בחזה דזעיר ששם מאירה מ' אימא ויוצאת לגילוי מ' אבא ומשם כתר מ' סוד הצלע בשר מבשרו וכל זה בכללות נק' מ' שמים והראיה שעד שם מגיע אור אימא בק"ש בסוד ו"ק דגדלות וה"ס י"ה דאהי"ה וי"ה עולה ט"ו וג' מילואיו העולים צ"א הרי מנין עו"ל וכל זה היא על ראש רחל אשר שם כתר שלה שסודו גם הוא מג' מילואי י"ה כנודע אצלנו ועוד צ"ל מ"ש בזוהר מילה במלכות ופריעה ביסוד כי יסוד זה הכלול בת"ת זעיר אשר במצות הפריעה מתגלים שם החסדים ונמתקות הגבורות ולכן בשנה הז' שהיא כנגד ראש רחל מתגלית סגולת המילה ומאירה בנוקבא שה"ס שבת הארץ כנז"ל והיא יראת ה' הנז' לקמן וגם תפלה של יד שה"ס כתר רחל העולם בשחר כנודע אצלנו. ודאי חירו' אית בה:
כי נדחה כח החיצונים בכריתת הערלה והפריעה נייחא בה במיתוק הגבורה שהיא ממש עול מ' שמים שהוא נוחה להיות נכבשת מן החסדים ובריש פ' חוקת דורש על לשון על ר"ל עליית הזכר על הנקבה. וכל זה מיירי בבחינת השמיטה הפרטית של העבד ואח"כ חוזר אל סוד השמיטה הכוללת ואמר כמה דשבת נייחא וכו' כידוע שהשבת סודו באצילות ובה יש עילוי לכל האצילות וזהו נייחא דכלא פי' לכל בחי' השבת. ה"נ שמיטה נייחא דכולא. ירצה לכל בחי' השמיטה דהיינו שג' עולמות עולים עדמ' דאצילות וכנז"ל נייחא דרוחא וגופא סוד פנימייות וחיצונייות דבי"ע ת"ח ה' נייחא וכו' הכוונה לומר שבמצות ושבתה הארץ נכללה מצות השמיטה והיובל. ולכן מתחיל להורות שכפי הסוד הן מקבילות זו אל זו וז"ש ה' נייחא. והענין שיש שני מיני שבתות והם בינה ומ' כי עד בינה הוא קצה עולם העליון שה"ס המוחין וה"ס עולם הנעלם ועוד שבעולם התהו היו ג' העליונות בסוד קוים ושם שבתה בחי' זו ואח"כ התחיל עולם הנגלה וגם שלא בדרך קוים ועוד יש לפ' שידוע שבלילה ה"ס השונה שהיא המנוחה כמש"ה ישנתי אז ינוח לי. והענין כי אז מקבל הזעיר מוחין יותר עליונים מא"וא עילאין כמ"ש בכוונת ר"ה וכמו כן נשמות ישראל עולות בלילה ליסוד המ' ומקבלות שפע חדש ונמצא שבזמן אחד נחים עליונים ותחתוני' וזהו נייחא דעילאי ותתאי:
בג"כ ה' עילאה פי' כי ה' הוא בחי' הנקבות וה"ס הבאר שהוא עיקריות הנקבה וכן צורת ה' היא פתוחה מלמטה לקבל העולם ונכנסים אליה ולכן יש ה' עליונה על הו' לרמוז שהוא תחתיה ועולה לתוכה וה' תחת הו' לרמוז שהיא מקבלת מהו' להטיב לתחתונים העולים אליה נייחא דעילאין וכו' ירצה מלבד מה שאמרנו שסוד ה' הוא מנוחת עליונים ותחתונים בזמן אחד שהיא בלילה כאמור. עוד יש בחי' מנוחה אחרת פרטית לעליונים ופרטית לתחתונים והיא יובל ושמטה כי ביובל עולה זעיר אל הבינה ובשמיטה אינו כי אם עליית עולמות בי"ע שהם התחתונים אל המ' וכנז"ל והדר מפרש כל זה ואמר ה' עילאה שבע שנים וכו' זה מובן במ"ש בדרוש שביעית שענין זה הוא כנז' אצלנו בסוד פסח והעומר והוא ידוע שסודו בז' מדות של זעיר חו"ב וחו"ג וחג"ת שבכל אחד מהם יש ז' בחי' גדלות ראשון דאימא כו' וגם סוד חו"ג המתפשטים בחג"ת נהי"ם דז"ון. ולהיותם ז' מדות הרי זפ"ז שהם מ"ט. וידוע שעד ת"ת ומשם ולמעלה ה"ס זעיר. ולכן בהשתלמו בהם יעלה אל הבינה בשנת הן' שאז מקבל סוד כתרו שהוא מבינה. והוא דוגמת יום שבועות שבו ניתנה תורה דאת קריאת חירות. וכן בשנת היובל קדש מבינה ודרור לעבדים והנה כל שבוע ושבוע מהמ"ט שנים בהשתלמו משפיע כחו במלכו' וה"ס שמיטה ז' שנים בלחודייהו ואז באותו כח היא מולכת המלכות ומתגדלת לקבל בתוכה את בי"ע:
דא שמיטה ודא יובלא פי' שהשמיטה אין בה אלא השמטת עבודת הארץ והכספים שהוא שבות פרטי לערך שביתת יום השבת וגם לערך היובל שמוסיף הוא בהשמטת העבדים והאחוזית ולפי שאין זה נעשה אלא אחר תקיעת השופר לכך נק' יובל אבל יבואר בפי' מ"ש. וכד מסתכלן מילי כולא חד ונפרש מה הפרש יש בין מ"ט ימי העומר ואחריהם שבועות. למ"ט שנים ואחריהם יובל ויובן במ"ש בדרוש שביעית וז"ל סוד הזריעה הן הנשמות דמ"ן הטמונים בתוך הארץ והם עולים ממטה למעלה ומתגלגלים על פני הקרקע וכו' ולפ"ז יצדק אומרו שש שנים תזרע וכו' שמצוה לזרוע ולעבוד את האדמה כדי להעלות אותם הניצוצות. אבל בשמטה נראה שאותם שלא נתקנו בשנה הקודמת עולות מאליהן ונתקנות בכח כללות עליית העולמות עד מלכות דאצילות ושם מתבררות והוא בחי' הספיח ולכן אין לאדם להחזיק בו כשלו דלאו דידיה הוא ואמנם כל זה לא מסוד הנשמות רק לבחינת פנימיות העולמות. אבל סוד השבת והעומר הוא לנשמות ולכן היא מצוה על כל אדם לספור העומר משא"כ בספירת מ"ט שנות היובל היא מצוה על הב"ד דווקא המפקחים על קיומו של עולם. ויתר ע"כ כל סוד העומר הוא לתיקון זעיר ורחל אבל של היובל הוא בסוד לאה שהיא מתפשטת בכל ז' המדות חו"ב חו"ג חג"ת כידוע ומה שנראה מכ"מ שהיובל הוא באימא היינו בלאה אשת ישראל שהוא ממ' דתבונה ובזה נתרץ מש"ה והעברת שופר וכו' ואח"כ אמר יובל היא ואמרו המפרשים שיובל היא על שם התקיעה. וקשה למה לא יקרא שופר. אבל הענין הוא כי שופר ה"ס יסוד אימא בבחי' עצמה וזה נתקן ביום הכפורים שה"ס בינה בעצמה אבל יובל הוא אור יסוד אימא הנכנס בתוך זעיר. והוא מה שנק' עלמא דאתי וזהו יובל שר"ל יוביל על משקל יוסי"ף ויו"סף והרי ששמטה ויובל מן רחל ולאה המיוחדות זו בזה כנודע והיינו כולא חד:
בג"כ ושבתה הארץ שכולל בשם ארץ הכל כנודע: