בהעלותך ממש באדלקותך איתא בל"ת פ' זו מנורה היא רחל וז' נרותיה ז' גבורות שלה. ובהדלקתן ה"ס הארתן בהארת אבא דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ:
ונז' בלשון העלאה לסוד עלייתן בכח הגדלתן ע"ד עליית החסדים. אלא שבזה נשתנו מהחסדים שעלייתן דרך קו האמצעי שהוא מכוון אל יסוד אבא המאיר בקו האמצעי שלה ממש. ונלע"ד שיסוד אבא נקרא פני המנורה. וכללות שם מנורה הוא דעת שלה שבו משתרשות ז' הגבורות. והשתא ניחא אומרו יאירו ז' הנרות שהם חג"ת נהי"ם. ומפני זה היו ב' הטבות. ה' נרות וב' נרות ונר מערבי הוא קו אמצעי שלה הפונה ממש אל יסוד זעיר שבתוכו יסוד אבא וכל יסוד נקרא מערב. והנ' בהדלקת הנרות יש ב' פעולות א' המצאת השלהבת. ב' ההארה שמאיר'. כי יש להב שאינו מאיר. וה"ס הגבורות בלתי מיתוק הנק' חשך. אבל בכח יסוד אבא הן מאירות. ונודע כי אהרן הוא ע"ב פק"ד. וביסוד אבא יכולל ימין ושמאל כנודע מסוד הוא אהרן ומשה באוצ"ח. ולכן היתה בו סגול' לב' הפעולות העלאת הגבורות ומתוקן בהארתו וז"ש בהעלותך ממש באדלקותך ב' העניינים ההעלאה וההדלקה. ונתן טעמו דהא כחדא וכו' ירצה אל תתמה שהיה מסוגל לב' דברים שנראים הפכיים שהרי על ידו היו נעשות שני עבודות שונות שהן בסוד קשר אחד והן שמן וקטורת שה"ס מוחין דאו"א וזה מכח יחודן דכתיב ונהר יוצא מעדן:
פסוק ומייתי להו משני פסוקים המורים ייחוד שלהם דכתיב והקטיר בהטיבו דלא כתיב והקטירו הטיב שאז היה משמע שהם שנים נחלקים אלא והקטיר בהטיבו שר"ל שזה נכלל בזה. וכן בפ' ב' נאמר ובהעלות יקטירנה ולא נאמר והעלה והקטיר ולפי שעיקרו של אהרן הוא מאבא שסודו בשמן לכן בשני הפסוקים הכליל הקטרת בשמן בהטיבו ובהעלות ודוק. ואח"כ שואל מאי שנא הכא וכו' ותירץ ר' יהודה וכו' ר' יוסי אמר וכו' נ"ל שמחלוקתם ז"ל במחלוקת רמב"ם ז"ל עם האחרונים שהם סוברים שבבוקר לא היתה הדלקה אלא דישון הנרות והמלאם בשמן. וז"ש ר' יוסי טובים רווי חמרא. הרי דטובים לשון שבעים מכל. אך ראוי לדקדק למה לא די לו בפ' ונשבע לחם שהוא יותר מבואר שהוא לשון שבע. ונ"ל שכוונתו להודיענו סוד נחמד בפ' דק' רישיה לסיפיה דמתחיל בנסתר ומסיים בנמצא והענין כמ"ש בעץ חיים והובא בסה"כ בכוונת הברכות שמתחילות לנוכח ברוך אתה ומסיימות בנסתר אשר קדשנו. ואמר שם שהוא בסוד ב' בחינות שיש ליסוד אבא מכוסה ונגלה. ועיין מש"ל דף צ"ג ע"ב בפ' לך אמר לבי וכו' שמדברת כ"י למלכא קדישא הוא יסוד אבא המתגלה במקום הבנותה והכוונה להמשיך מאור המכוסה לייחדו עם הנגלה שאז לא תהיה שם אחיזה לחיצונים. וז"ש כאן ישקני מנשיקות פיהו שהוא מעולם הנעלם כידוע כי אז לא תהיה שום מגרעת ח"ו בדודיך הנגלים. אלא ארוה דודיך יותר מיין שה"ס אור אימא הנגלה גם הוא שם. אבל יכול להתהפך ליין המשכר כמו שהיה ענין אדה"ר כדרז"ל סחטה ענבים ונתנ' לו. א"נ ידוע שמן החזה ולמטה ה"ס חסדי דוד הנאמנים שהם אורות גדולים ומעולים להיותם מגולים וכמו כן שם יסוד אבא מגולה פי' יוצא מיסוד אימא דלגבי כל אחד מאלו האורות יצדק לדבר בו לנוכח וז"ש המשנה היאך אתה קורא כי טובים דודיך וכו'. שלפי הפשט קשה מאד שיטעה ר"י בזיל קרי בי רב וגם תשובת ר' יהושע אינה מכוונת. משום דעיקרה מדכתיב ע"כ עלמות אהבוך וכפירש"י. וא"כ לא הו"ל להשיב מרישא דקרא אלא הו"ל לפרושי סיפיה. אבל היא שאלת חכם ותירוץ חכם ואקדים מ"ש הרב ז"ל שאימא עילאה גם שהיא נקבה לגבי אבא שהרי היא מקבלת ממנו. מ"מ היא מעלמא דדכורא. ולפ"ז שאלת ר"י לר' ישמעאל היא לדעת דעתו בפירוש טובים דודיך שהכוונה בו על האורות המגולים ושאל ממנו אם הוא מפרשו על אורות אימא דאיהו נקבה ודאי אלא שלמעלתה יצדק לייחס לה לשון זכר או אם יפרשוהו על אור אחורי יסוד אבא שהוא הזכר הגמור. ור' ישמעאל היה מבינו על אורות אימא המגולים בנ"ה דזעיר ונק' ממש טובים כמ"ש בסה"כ בגומל חסדים טובים. ויין סודו גבורות ממותקות בחסדים כמ"ש בכוונת ברכת היין דמילה. א"נ כפשט יין הוא באימא והוא יין המשומר ביסודה. ויאמר הפ' לגבי אורות אימא טובים דודיך הנמשכים מגולים מיין הנז' ור"י השיבו שאין הדבר כן שהרי נאמר לריח שמניך טובים. וזה ודאי לאורות אבא הנק' שמן. ואם כן אין לומר שדודיך יהיה לגבי אימא ושמניך לאבא. אלא הכל לאבא:
ומ"ם של מיין ר"ל יותר משל אימא דאיהו יין והטעם משום דאימא עד הוד אתפשטת:
ואבא מתפשט עד סוף כל הקו האמצעי וא"כ אורותיה מרובים ומשביעים יותר משל אימא ומכללן של דברים למדנו ר' יוסי שההטבה של הנרות הוא למלאם ולהשביעם מאור אבא בבחי' חסדים לבד. אבל בין הערבים שהוא זמן הדינים אזי ראוי להעלותם ולהאירם ע"ד דאתגלייא מצחא דעתיקא במנחה דשבת. ונמצא שסובר רבי יוסי שבשחרית שהיא מדת זעיר אין להדליק כי אם להמשיך למנורה אור שמניו ע"י קו האמצעי דזעיר. ולכן י"ה שהוא אבא מרבה בהוי"ה אורו. י"ה פ' הוי"ה גי' שמ"ן:
אבל בערב אז תתעורר בחי' שלהבת י"ה כנודע. ויו"ד פ' ה"י גי' מנו"רה ובדרך זה נדייק שבפ' והקטיר מקדים הקטרת לנרות כי כן כתיב כונן שמים בתבונה שהרי עיקרו של זעיר הוא עד סיום יסוד אימא. ובפ' הערב מקדים המנורה ע"ש דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ והנה לך שסברת ר' יוסי היא כשל האחרונים. אבל ר' יהודה ס"ל כהרמב"ם ז"ל שתמיד מדליקן בבקר ובערב ומפ' הטבה ממש שהוא המתקת הגבורות שהוא כל שמחת העולמות. אבל יש בהמתקה זו ב' בחי' א' היא קבלת אור אבא המכוון לקו האמצעי כנז"ל וזה נק' בשם הטבה כי אור אבא נק' טוב והבן. ועוד סוד גדול כי שמן בא"ת בי"ש בי"ט אותיות טי"ב והוא גי' יה"ו שה"ס אבא ושניהם נצטרפו במלת בהטיבו:
ובחי' ההמתקת השנית הוא מ"ש בסה"כ בסוד שם משה מ' הוא בחי' רחל הנק' מנורה שה"ס כל פרצופה ומה שאין בה אלא ז' נרות הוא ע"ד מ"ש בפרשת תרועה דף קנ"ח רישא דמנרתא דא בינה. והיינו שבזמן המקדש שהיתה עם זעיר פנים בפנים היתה עולה עמו עד חסד של הבינה:
ולכן נאמר בה ובהעלות דהיינו דאתשקיין ואתרוויין משקיו דנחלין. ה"ס השמן דאבא הגנוז בגו אימא שז"ת שלה נק' נחלי שמן. וגם בי"ט הנז' עולה אהי"ה שהוא אור יה"ו שבתוך שם אהי"ה. וגם אז היו אורותיה מעולים. ומשתכחי עלווין וברכאן:
בית זבול בתמיה דהול"ל בית לך ועוד הול"ל בית מושב כמש"ה אוה למושב לו או בניתי זבול לך. ואגב יפורש כפל בנה בניתי. ומשני בית זבול ודאי וכולי ויובן במ"ש בערכי הכינויים ערך משכן שבימי שלמה גדלה רחל אפילו כנגד מדת לאה ולכן נק' מקדש בסוד ד' אלפי"ן של ד' אהי"ה והיו זו"ן שוים בקומתן. וע"כ עשה י"ד ימי שמחה ז' ללאה וז' לרחל. והנה ידוע שלאה היא כנגד המוחין דזעיר שהם י"ה ורחל כנגד ו"ה. ולהיותו בזעיר דאלפי"ן וה"ס שם מ"ה. ועוד שאז דעתה מכוון כנגד דעתו ומאירה מחו"ג י"ה חסדים. ו"ה גבורות. ואז אתפקדו בידהא שתי ידות חו"ג. גנזי מלכא הגנוזים בשרשם בדעתו וכל א' מהם בחי' י"ד אותיות במילוי המילוי והיינו בידהא. וז"ס שנקרא שלמה ידידיה פי' כי דוד היה מסוד יד שמאל שהוא וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף. וכן דוד גי' י"ד אבל שלמה זכה שנתייחדו ב' הידות וגדלה מלכות דוד עד סוד הי"ד של י"ה שהיא יו"ד וא"ו דל"ת. ה"א אל"ף וזהו ו"ד י"ד י"ה. ואז נתחברו יחד לאה ורחל שכל אחת נק' עולם כמ"ש ריש פר' וארא בפ' מן העולם ועד העולם וזהו עולמים וגם י"ד פ' י"ד גימטריא קצ"ו והיינו עולמים. וע"כ נאמר מקדש ה' כוננו ידיך. ואף על בחינה זו אמר כל גנזי מלכא שהם האורות המכוסים מן החזה ולמעלה הנקר' עלמא דאתכסייא. ושלכוא בהו היינו ששולטת בשני ידות כאמור שהוא במיתוק מופלא עד שיצדק לומר בה מה שנאמר בבעלה יושב אהלי'. ופי' זה לפי מה שפי' גנזי מלכא על החו"ג. ולפי הפי' ב' שגנזי הם אורות המכוסים אמר שמעולה מדריגת' בהם ממדריגת לאה. כי לאה אע"פ שהיא למעלה כנגד המוחין הם מכוסי' ואין לה הארה גדולה מהם כי ע"כ היא בחי' עור בסוד קשר של תפילין של ראש:
אבל רחל כשמתגדלת ותופסת מקום לאה אז כל האורות מגולים ויסוד אבא מתגלה בכל ו"ק דזעיר ולכן נאמר ותרב חכמת שלמה היא המ' שעליה נאמר ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. ומאותו האור של חכמה שהאיר אז ברחל. באה לו חכמתו בין בעניינים האלהיים וזה מצד החכמה ובין בארציים וזה מפאת המלכות. ואמנם על גדלות קומתה כתיב ותרב כדין אקרי בית זבול. עניינו בית חדר פנימי שבו אוצר האדם חפציו וכמ"ש ריש פ' בני עיר הני זבולי דחומשי ופרש"י כעין דלוסקמי והוא כלי עור ששם הזקינים מצניעים כלי תשמישם. ובזה יצדק מש"ה הפעם יזבלני אישי שהוא יעשני כלי אוצר חפציו. ועוד. זבול גי' שם מ"ה שמורה תוכיותו של זעיר שה"ס ב' אורות חו"ג בסוד י"ה חסדים ו"ה גבול וכנז"ל. וגם שנודע שעיקר הוי"ה מורה על זעיר. ומילואו גי' חו"ה. והרי ג"כ חו"ג בבחי' אחרת. ורקיע חד אית דאיקרי וכו'. הרי זה עיקר טעם לשם בית זבול ויובן במ"ש הרב ז"ל שז' רקיעים עד מכון הם סוד ז' אחרונות של תבונה. וילון מ' רקיע יסוד. שחקים נ"ה זבול ת"ת מעון גבורה מכון חסד ערבות ג' ראשונות. והנה ידוע שת"ת אימא ה"ס כתר דזעיר והוא רקיע הנק' זבול גימ' ג"פ י"ה שה"ס כתר כזה יו"ד פ' ה"י ש'. יו"ד פ' ה"ה ר' יו"ד פ' ה"א ק"ך הכל גי' כת"ר. ואמנם בהגהת אוצ"ח כתוב שבימי שלמה היה למלכות ב' אורות לכתר שלה משני שלישי חסד שבת"ת זעיר. וידוע מאוצ"ח שהם סוד בית באופן שגם שנתגדלה רחל עד כתר זעיר לא היה לכתרה אלא בחי' בי"ת אבל לא היו ג' אורות שסוד' ג"פ י"ה גי' זבו"ל וז"ש בית זבול לך פי' עשיתי ב' עניינים ברחל שלקחה מקם לאה והיא בסוד בית:
וגבה בית זה עד המקום שהוא זבול לך ולכן לא אמר בנה בניתי לך בית זבול ודוק שר"ל שנק' בית בערך שלך: