איש תהפוכות הוא הבלתי קיים בעבודת השם ומתהפך מטוב לרע ותוהה על מ"ט שעשה. והוא מהפך סדרו של עולם שהוא שהקדושה תגבר על החיצונים וזה עביד פגימו לעילא. שמחסר משם כל אותו האור והשפע של מ"ט שעשה ומורידו למטה ומגביר כח החיצונים להתגרות על הקדושה. והענין הוא שתחלה כשנתהוו הקליפות הושפע בהם רוחנייותם בצמצום ובזה היו נכנעות אל הקדושה. וכן היה רצונו של מקום אבל כדי שתהיה בחירה ושכר ועונש המציא בהם כח תאוה וחשק לפתות האדם להחטיאו והוא ממש ענין המשל שהמשיל בזוהר בפ' תרומה דף קס"ג ע"א מהזונה שצוה אותה המלך לפתות את בנו וכו' שאין ספק דההיא זונה תתחזק בפתויים לזנות עם בן המלך:
כי בזה מלבו תענוג הזנות הטבעי ואם תפתהו ותוכל לו. המלך יגרשהו מביתו והיא תתקרב לו ותהנה משלו ממה שיותן לו כן הדבר הזה. כי אם ב"מ יגבר השטן על האדם ישלוט בשלו. ומה שקיבץ ממ"ט בארצות הקדש. יתרוקנו ויותן אליו. ואז יתגאה ע"ד אין אריה נוהם מתוך קופה של תבן אלא וכו'. ויעיז להתקוטט עם הקדושה והוא מ"ש בא"י בסוד שם קדוש שהיה בפי הצלם של נ"נ שקשרו והכניעו הטוב אל הרע עד שכפר ואמר אנכי ה' אלהיך והיינו ענין כשפים שמכחישים פמליא ש"מ וז"ש ישלח מדון ירצה מתיר רסן החיצונים שהיו נכנעים לקדושה ובעון זה היא משולחת ופורקת עול מלכות שמים ועושה מדון ומריבה עם עולמות הקדושה. מד"ון גי' מא"ה צירופי אלהים שיש ביצירה ועשייה שבהם הרע מרובה על הטוב שהם סוד ו"ה שבשם שבהם כח אחיזה לחיצוני' א"נ יש לפרש בסוד מאה אמות דאד"הר המתחילות מזעיר דבריאה ששם מתחילין צירופי אלהים ועיין בס' הגלגולים ח"א פ' ט"ו:
ונרגן הוא בעל לה"ר מפריד אלופו של עולם הוא אבא בסוד אלף בינה כי הוא המאלף החכמים הנק' אלופנו וידוע שבעון לה"ר מסתלק אור החכמה מזעיר כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ט ע"ב:
אלוף גי' ע"ב מ"ה דהיינו הפירוד שנעשה בין מ"ה לע"ב גם ירמוז למ"ש שם שנפגמים ג' אל"פין שבקו אמצעי דזעיר. ופשוטו של אלופו של עולם היא חכמה בסוד כולם בחכמה עשית:
ודא קב"ה הוא זעיר שהוא מרגיש הפירוד א"נ אלופו של עולם הוא זעיר שיש בתוכו אורות חכמה:
מהו ישלח למה לא אמר יגרה מדו כמ"ש כ"ח כ"ט:
ישלח לאינון נטיען ה"ס ו"ק של זעיר שעיקרן הת"ת ששולח פארות וענפי' ממנו שבהם מסתעפים החסדים מן הדעת ששם יסוד אימא המשפיע מתוכו את החו"ג. אבל החסדים גוברים ומיחדים כל הו"ק באהבה ויחוד. אבל איש תהפוכות שהוא מהמהפכים מ"ר למד"הד כמ"ש וה' המטיר על סדום. זה ישלח מדון מלשון שלחיך פררס רמונים. ר"ל יסעף הריב והמדון באותם שלחיים ונטיעות:
מסטרא דדינא ידוע דאימא המשפעת בזעיר היא עצמה רחמים. אבל דינים מתערין מסטרהא כנז"ל דהיינו מאחוריים שלה מבחי' בינה הנק' ס' ומבחי' תבונה הנק' מ' ושניהם מ"ס שהוא שרשל שכחה היונק מאותם אחוריים והוא משר"זל אינו דומה שונה פרקו מאה פ' לשונה אותו מאה וא': כי במאה עדין שולע מ"ס שר של שכחה כמ"ש בא"י אבל מיכ"אל עולה ק"א שהוא יונק מן הפנימיות מבחינת זכור. והנה מדון גי' מ"ס דהיינו ממש סטרא דדינא ונרגן וכו' כי איש תהפוכות הוא במעשים הפוכים אבל נרגן הוא מסכסך בלשונו ואינו מפוייס בדעתו. הפך המברך על הרעה וכו'. וזה תמיד מתלונן בעצמו. הרי זו רעה פנימית דבוקה בנפש. זה מפריד בפנימיות האורות:
ויחודא לא אשתכח אלוף רומז לזעיר שהוא נזכר באות א"לף וירמוז מפריד ייחוד מטרוני' ממלכא. כשמלכות היא תבונה ושכימה נק' מטרוניתא בסוד שם אד"ני. שלה המלכות והאדנות. וידוע שכל שרשיה הם גנוזים בזעיר ואותם הבחינות שלה סודם שם ב"ן וב"ן ואד"ני גי' אלו"ף לשון אדנות. וזהו הפרוד דמטרוניתא ממלכא שאינה יכולה להבנות. ויש עוד פירוד ממנו אליה דהיינו שהוא כולל חו"ג בתחילה משפיע כח הגבורה לבניינה. ואח"כ החסדים להמתיקן. והחוטא גורם שיושפעו בה הגבורות ולא החסדים. וזהו ב"מ תכלית הפירוד והיינו מפריד אלוף שנותן פירוד בין אל שהוא חסדים ובין ו"ף שהוא אלהים לא איקרי אחד וכדאמר לעיל דכר ונוקבא איקרי אחד משום דאיצון תרי פלגי גופא. ר"ל ימין ושמאל ולפי דברי רז"ל בפרק הייחוד: האציל אותנו אין לנו אלא הוא: הוא מטיב אותנו אין לנו אלא הוא. ור"ל הוי"ה חסדים. אלהינו גבורות. ה' אחד אז הוא יחוד ה' וכן ה' אלהים הם י"ג אותיות כמנין אח"ד. זכאין אינון צדיקייא וכו' אחר שהודיע הפירוד שגורם החוטא. למד דעת שיש כח בידו לתקן את אשר עוות ולהוסיף מעלה על הצדיקים גמורים לכן הקדים ואמר זכאין אינון צדיקייא שהם מקיימין קיומא דלעילא. פי' העולמות במצבם בלי גרעון ופירוד אלא ביחוד גמור ועוד ירמוז שיפה כחם לקיים מדת היסוד ביחודו שנק' ברית קיימא שזהו סגולת הצדיקים להעמיד המוחין בזעיר ולזה רמז קיומא דלעילא שהוא יסוד א"וא בתוך זעיר והוא יחוד החו"ג הפך הרשעים המפרידין וזהו פי' שם צדיק דהיינו שעושה צדק וצדקה היינו חו"ג:
וזכאין אינון מאריהון דתשובה כלו' ויותר זכאין בעלי תשובה:
דתייבין כולא לאתרייהו כי בסיגופין ותעניות מכניעים החומר ומשפילין את הקליפה שנתעלתה בעון מורידים אותה למטה למקומה כמ"שה ותשליך במצולות ים וכו' וזהו תשובה. ובחרטות ובוידוי מוציאין חלקי הניצונות שהורידו מן החיצונים ומחזזרים אותם למקומם. וז"ס זדונות נעשים כזכיות דהיינו כמ"ש בא"י וז"ל ע"י התשובה נפרד הטוב מן הרע וזה הטוב הלך לקדושה לגמרי. א"כ זכות הוא ממש אותם בחי' של הטוב שהיו מעורבות עם הרע עכ"ל:
והוא ענין ר"א בן דורדייא שקראוהו רבי מפני שהעלה לקדושה ניצוצות הטוב של יוחנן כ"ג שנתערבו בתוך נוגה ובתפילות ותחנונים מחזירים השכינה למקומה וכל העולמות ג"כ למקומם וזהו ושב ה' אלהוך את שבותך עם תשובתך ורחמך לקבל תשובתך. ויאהבך מלשון ארחמך ה'. ואח"כ ושב וקבצך. פי' אחרי שובו למעלתו ולכסא כבודו ישוב לרדת הוא בעצמו לקבצך כבמצרים: וכ"ז נכלל במ"ש דתייבין כולא לאתרייהו:
אתר דבעלי תשובה יתבי ר"ל מקום מנוחתם למעלה הוא מעולה משל צדיקים:
מ"ט אלא וכו' ר"ל שבעלי תשובה מעלים מ"ן עד יסוד אימא בבחינת היותו בפניומיות הדעת שהוא הראש לקו אמצעי ואתר עילאה הוא הדעת. ואתר דשקיו הוא יסוד אימא שעליו נאמר ונהר יוצא מעדן ששם זווג תדירי דלא מתפרשן כנודע וז"ש דשקיו דגנתא דעדן משתכח תמן שתמיד נמצאו בו המוחין והשפע ותני והדר מפרש:
ומה הוא תשובה היא אימא עילאה הנק' כן מהטעם דבסמוך. וע"ד איקרון בעלי תשובה. פי' ע"ד יבעלוך בניך. שנשמותיהם העולות שם מוסיפין לה הארה וזהו בעלי ממש וטעם כל זה יובן במ"ש הרב שכל הסיגים נמשכו משם ס"ג. ותמצא באוצ"ח שבזמן מיתת המלכים ירד הדעת למקום מ' דבריאה והנה הבעל תשובה מעלה הניצוצות לשרשם שהיא אימא בהיותה בדעת זעיר וזה נקרא תשובה ממש ששבים הניצוצות למקורם וגם הוא לשון בשובה ונחת שר"ל מנוחה ששם נחים ניצוצות ה'. ואלין אתתקנו וכו' שכל כוונתם להשפיע מיסוד למ' ולזווג זעיר עם כוקביה:
אתר עילאה דעת:
ואתר זוטרא יסוד ולא יקראוהו תתאה מפני שהיסוד יש בו כח להתעלות עד הדעת כמ"ש באוצ"ח בסוד ו"פ הכל שאומרים ביוצר דשחרית דשבת. אבל לגבי הדעת הוא הקטן כמ"ש ביוסף שה"ס ו' זעירא:
מ"ט אלין תייבין יוסיף לשאול כן מפני שגם הצדיקים עושים זווג למעלה בא"וא ובפרט בק"ש וגם מעלים העולמות ופנימיותם: וא"כ מהו עצם המעלה שיש לבעלי תשובה על הצדיקים. ומשיב וכו'. והענין יבואר בההפרש שיש בין לעתיד לבוא ובין לע"הב הובא בא"י דרוש שלוח הקן שה"ס המוחין הבאים לזעיר מנה"י דתבונה. והוא עלמא דאתי שבא תמיד בכל יום. אבל לעתיד לבוא הוא מנ"הי דאימא עילאה וזה יהיה לע"ל. וזה לא נהיה אלא ביציאת מצרים. שאז היו ישראל כולם בעלי תשובה כנודע אמנם הבעל תשובה בכל. עושה כל תיקוניו למעלה ולא נמשך השפע למטה רק גנוז למעלה בצדיק שנק' אוצר ה' הטוב ואמר תייבין מייא ר"ל כי בעבור העונות נשאר הצדיק לבר ונהר יחרב ויבש אבל בתשובה חוזרים המים למקומם שהוא הנהר האמור מקור מוצאם הוא מאתר עילאה דבינה:
דא עמיקתא פי' מן הדעת של הבינה עילאה ונגנזים בצדיק לעתיד לבוא:
וצדיקים גמורים נגדין וכו' שהרי בצדקתם מקיימין קיומא דלעילא ואין הנהר חרב ויבש ולכן לא אמר בהם תייבין רק נגדין ממשיכין תמיד מוחין דעלמא דאתי:
מההוא אתר וכו' ר"ל ממקום שנאחזים בו זה בחכמה וזה בבינה וכיוצא ממשיכים דרך היסוד בזווג דזו"ן עד העו"הז ועוד ירמוז שזה כחם להמשיך השפע מן שרשם דרך מעבר לבד ולא שיתעבה ברדתו מעולם לעולם וז"ש מההוא אתר להאי עלמא: וע"ד אלין עלמין וכו' כאן יצדק לומר עילאין ותתאין. כי שפע של הב"עת הוא מבחי' הדעת העליון דאימא עילאה. ושל הצדיקים מן התבונה ובבחינה זו חתם ואמר זכאה חולקהון וכו' ק' דכבר אמר זה לעיל. ועוד כי כאן הקדים בעל תשובה לצדיקים. ולעיל הזכירם להפך. אבל הענין הוא כי לפי ערך מעלתם אין ספק שגדולה היא של הב"עת וכאמור. אבל לגבי מה שמהנים לעולם גדולים צדיקים שממשיכים השפע לעולם ולכן אמר זכאה חולקהון דמארי תשובה אבל יותר זכאה של צדיקים דבגיניהון עלמא מתקיימא במה שממשיכי' שפע דעלמא דאתי: לרחוק ברישא ולקרוב בסיפא שקורין לבע"ת רחוק ששפעם רחוק ומעותד לעתיד לבוא:
וקרוב לצדיקים כי קרוב שפעם לבוא ועוד הב"עת מתתקן בדעת שהוא רחוק ועליון. והצדיק מתתקן ביסוד אבא שהוא קרוב יותר הרבה. וידוע שבדעת מאיר שם אל שדי ולכן רחוק בגי' שד"י וממנו עד היסוד ששה מדריגות ולכן קר"וב חסר ששה ממנין רחו"ק: