והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ת"ח מלין דאורייתא וכו' מז"לן שכוונת ר"י ליישב שני שנויים שיש בין פסוק דהכא לפסוק דהתם א' למה הזכיר חוקה כאן ולא שם. ב' למה אמר שם דזאת בתוספ' ו' ולכן הקדים ת"ח וכו' ידוע שכל התורה נחלקה לג' חלקים שהזכירו המדקדקים והם שם פועל מלה. ואחת מגדולת תורתנו היא שלא לבד יש טעם וענין בשמות ובפעלים אלא גם במלות ישנו. וכ"ש ע"פ הסוד. ולכך לא אמר פתגמין דאורייתא כמ"ש בפ' קרח על פסוק הנחמדים וכו' המובא כאן ואמר דווקא מלין. כי כוונתו לדרוש מלת זאת שיש לה סוד וכמש"ל:
קדישין אינון וכו' הדרך הפשיט לג' תוארים אלו הוא קדישין מצד החכמה ששם סוד הקדושה כמ"ש הרב כי קודש הוא מסוד ע"ב:
עילאין מצד בינה שנק' עליון גי' קס"ו:
מתיקין מצד הדעת כי בו מתחברים החו"ג ונמתקות הגבורות ועי"ל כמ"ש הרב ז"ל שכך היא המדה העליונה בתחלה משפיעים כח מן העליון לתחתון כדי שיהא בו יכולת לעלות ולעומת כן אמר קדישין אינון כי כל אור המושפע נק' קדוש שר"ל מושפע. ואחר היות בו הכח אז עולה ומעלה מ"נ ולנגד זה אמר עילאין. פי' שעולים למעלה. ח"נ שידוע שאור הראשון המושפע הוא מיש"ס ות' ובו יתחזקו זו"ן ויעלו במ"נ עד או"א עילאין. והיינו עילאין ואח"כ נעשה הזווג שהוא ביסום ומיתוק הגבו' ולנגד זה אמר מתיקין אינון וירצה שהוא מיתוק גמור לא כדבש ונופת שה"ס גבורות דאו"א. שגם שהם כבר מתוקות מ"מ אין זה מיתוק לגמרי. שלכן נאסר הדבש מעל המזבח. ורצוני להשכיל ענין זה. כי הלא לסתם כל אדם ה' יתן חכמה והוא הכח והסגולה להחכם ולכח זה תמיד מושפע עליו אור מלמעלה לקיימו ובו תוכל נשמתו לירד לעומק קליפת נוגה ולהעלות משם איזה ניצוץ. וזה נק' יורד לעומקא דדינא. ואז מתעלה אותו הענין לחכמתו ובינתו ממש: פי' לשני מוחין שבראשו ימני ושמאלי ואז הוא זמן העיון:
וכמו כן אותו הניצוץ שהעלה מנוגה מתעלה בסוד מ"נ לאו"א עילאין. ואז מושפע כח החסדים על אותו הניצוץ ששרשו מרפ"ח ניצוצין ונמתק לגמרי והוא זווג והנעשה בדעת שהוא המוח האמצע המחובר מחו"ב כי דעת לשון חיבור ואז אותו כח הדין נמתק. ונמשך השפע על מח אמצעי של האדם וחורפיה מחליא ליה בהיותו נמתק אותו ניצוץ מן רפ"ח כיצוצות עם כח החסדים הוא יושר ההבנה. ולכן לאדם חכה קורים איש חי נוטריקון "חריף "ישר הם ב' הכחות המזדווגות על ידי יסודי או"א שסודו חי בתוך דעת זעיר הכלול משניהם. ובזה מובן טעם היות ב"ש יותר חריפים מב"ה. כי הם בגבורות וב"ה בחסדים ואי לא גרם העון לא רבו המחלוקות כי יהיו ב"ש נכנעים אל החסדים שהם ב"ה והיה יחוד גמור בין החו"ג בכח המיתוק כי מתוק גי' כ"ו פ' כ"א ה"ס בטישת הוי"ה באהי"ה פי' זווג דאו"א:
מאן דאשתדל באורייתא וכו' זה נמשך מן המוקדם והענין כי במעמד הר סיני נתפשט והאיר יסוד אבא בת"ת זעיר שה"ס הר סיני שסתם הרים הם בחג"ת דתמן אבהן. ופי הגבורה הוא יסוד אימא שממנו יוצא יסוד אבא לחוץ ה"ס התורה ואז נתבטל כח עץ הדעת טו"ר והיה הכל בסוד עץ החיים. וטעם ביטול זה הוא כי נתרוקנה הקליפה מכל הרפ"ח ניצוצין אשר בקרבה ואז כל הנשמות שבעולם ששרשם באו"א וזו"ן קבלה כל אי חלקה השייך לה מאותן הניצוצות. ואם לא היה עון העגל שמחזיר המיתה לעולם. היו כל דורות הבאים עוסקים בתורה בלתי צער ומניעה והיה יסוד אבא תמיד קבוע בזעיר. אבל בפגם עון העגל נסתלק יסוד אבא בזעיר ונפלו הניצוצות שנית בקליפות וצריך כל א' לתקן את חלקו בצער וטורח. ונמצא שמי שעוסק בתורה כראוי:
גורם התפשטות יסוד אבא בתוך זעיר ומעלה חלק אותו ניצוץ המתוקן ע"י עסק התורה שבכל יום ויום ולגבי דידיה בפרט הוה ליה כאלו עמד בהר סיני:
הה"ד היום הזה נהיית לעם וכו' וירצה היום הזה קנית הוי"ה שלימה להיות עם ה' ולקבל תורתו: והענין מובן בפירוש רש"י ז"ל סוף פ' כי תבא על פ' זה ע"ש. אלא רזא עילאה הוא: לפי כלל שבידנו בכ"מ שאומר רזא הוא היסוד. כי כן הסוד הזה הוא בסוד היסוד כי דוקא הוא המוצנע לאחזאה כילא ביחודא חדא. פירוש כי כאן מדבר בבחי' אורות חו"ב שהם סוד התורה המתגלים בהר סיני הנז"ל שהוא חזה דזעיר: ולפי שה"ס תרין עטרין כללות דחו"ג משני מלכיות דאו"א לכן נקרא התורה בלשון נקבה ונקרא זאת כי הוא עלמא דאתגליא והיינו לאחזאה. נמצא כי התורה ה"ס חו"ב המתגלים בזעיר ומאירים בנוקבא הנקרא זאת ולאכללא כ"י בקב"ה: דריש ה' דהתורה דהול"ל תורה זאת שם משה אלא הוסיף ה' שה"ס כנסת ישראל: להוסיף לה התכללות פרטי בבעלה בייחוד: ועי"ל כי כנסת ישראל זו היא הפנימית הנקרא כלת משה והיא נכללת ממש בתוך זעיר: וא"כ יש ב' יחודים בפסוק. א' הנראה לעין בזאת התורה כי תורה הוא או"א בתוך זעיר: וזאת היא רחל:
והייחוד הב' הוא ה' שהיא כנסת ישראל הפנימית וכמ"ש הרב ז"ל במאמר השושנה ריש הקדמת הזהר. ואז אשתכח כולא חד פירוש או"א וזעיר ברחל וגם שושנה החיצונה עם הפנימית:
אמאי תוספת ו' וכו' פירוש מה ייחוד נוכל עוד למצוא מן האמור: אלא וכו' עד בלא פירודא: זה מובן בדרוש הלולב כמ"ש הרב שהלולב הוא סוד ו' היינו היסוד והאתרוג ה"ס העטרה דזעיר ששם שורש הנוקבא ושלכן צריך שלא להפריד האתרוג מן הגולב ע"ש. וז"ש כי ו' של וזאת הוא לעשות ייחוד אחר דהיינו היסוד עם העטרה לייחד השכינה בשרשה. באופן כי זאת ה"ס מלכות בעצמה אבל וזאת ה"ס יסוד ועטרה דזעיר משפיעים במלכות לבנות אותה כידוע ששרשה בעטרה וגם היסוד מאיר בדעתה:
וז"ש וזאת כלל ופרט כחדא פי' כלל הוא יסוד יעטרה דזעיר שנק' בשם כל והיינו כלל. וגם מפני ששם נכללות ה' גבורות בכלל גדול ומשם מאירות בדעת רחל: ופרט זו רחל שבקומתה מתחלקות בפרטות ה' גבורות בחג"ת נ"ה שלה כידוע. נמצא כי מלת וזאת רומזת לשני עניינים הא' ליסוד ועטרה דזעיר: והב' לב' בחי' אלו משפיעות ברחל. ועי"ל כי כלל הוא יסוד דזעיר הנק' כל שבו נכללים יחד ה' חסדים וה' גבורות: ופרט הוא עטרת זעיר שלהיותה שורש רחל אין בה אלא ה' גבורות וז"ש כלל ופרט כחדא וגם רומז לזו"ן והיינו דכר ונוקבא. ולכן עשה שני חלקים כלל ופרט כחדא. ואח"כ דכר ונוקבא: ובג"כ וזאת התורה ודאי. כי בזה נרמזו כל בחי' הייחודים שיש בין זעיר לנוקבא:
אבל זאת וכו' מבואר עם הנז"ל שהוא על רחל בפני עצמה ולכן נאמר כאן זאת חקת התורה בדין אפר הפרה. שידוע שעיקרה על ה' גבורות ולא מסטרא דרחמי ירצה כמ"ש בכוונת ר"ה שהנוקב' מקבלת הגבורות ראשונה מאימא שלא ע"י זעיר והן גבורות קשות. אבל הגבורות שמקבלת מזעיר הן מתוקות ואמנם הלוים הם מהבאות מאימא שלא ע"י בעלה וז"ש ולא מסטר' דרחמי היא הזעיר:
והא כתיב וזאת וכו' הקשה שאיך אפשר לומר שאין בהם מיתוק. והלא למשה ולאהרן ששניה' מיסוד אבא נאמר וזאת עשו שה"ס הייחוד והמיתוק. וא"א שזה נאמר בבני קהת ושהם משונים מבני גרשון ומררי. זה לא יתכן לאומרו שהרי ודא בליואי אתמר. דמדכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים מזה משמע שהם כלולים בתוך הלוים. וא"כ מזה נראה שהם מדין הרפה והמזוג הבא מסטרא דרחמי דהיינו וזאת. הכי הוא ודאי ירצה מה שאמרתי לך הוא האמת. וקרא מוכח אמיתות דברי שהרי כתיב אל תכריתו וכו' דמינה נשמע שלהיותו מצד הדין הקשה אם לא ישתפו להם כח המיתוק יהיו מסוכנים להכרת ולכן נצטוו משה ואהרן להשתתף עמם ולהחביר הו' לזאת ואז וחיו מכח הו' ולא ימותו מכח זאת. וזאת אצטריך דאל"כ הול"ל זאת עשו להם: דאוקמי עלך לעילא. שהוא שופריה דמרע"ה ששרשו ביסוד הנק' משכיל בסוד הדעת. וזהו דאוקמי עלך לעילא שהרי הוא היסוד שעליו מתקומם הבנין הקדוש והכל פוניה אליו ונסמכים עליו ומלך בא תגליא שהוא היה מקור הי' חסדים כנז' בדרוש קשר הרב עם החברים ולהיותו ראש החסדים לא היה לו פחד לגלות הסודות:
לבר נש אחרא פירוש בזמן הגלות שגברו הקליפות לא היה צינור משפיע ודור מוכן לקבל כרשב"י ותלמידיו: ומאי היא ירצה מה שאלתך בפ' זו דאם תרצה בסוד אפר הפרה בכללות או איזה פרטי ממנה והוא השיב שרוצה לשמוע חידוש חדש ממש על זאת חקת התורה כי ודאי כל מה שנז"ל שדרשו ר' יוסי לא נעלם מר' פנחס אבל חפץ היה בחידוש אחר וכמ"ש רבי אלעזר לקמן. הא שאר חברייא. לשבח נתכוון לומר שלא לו לבדו ניתנה הרשות להגיד תעלומות אלא גם לכל תלמידיו וקראם חברייא להיות' כולם בחי' חסדים וכמ"ש בריש א"ר אנן בחביבותא תלייא מלתא ע"ש: ומשם תשכיל בבירור מה היתה בחינתם. וטעם נכון למה שקראם תמיד חברייא שכן החסדים הם מיוחדים בתכלית הייחוד. משא"כ לבאים מצד הגבורות שאין בהם אחוה ותלמידי ר' עקיבא יוכיחו: א"נ קראם חברייא לרמוז למ"ש בס' הגלגולי' ח"ב בדף ב' כי שני פ"ח היונקי' משורש א' כל א' רוצה ליינק יותר מחבירו ולכן מקטריגים זה עם זה. אבל אם ישתלמו בצדקתם ויזכו לרוח הקודש אז תתוסף אהבה רבה ביניהם וזהו את והב בסופה כי מדריגת רוח הקודש היא חכמה תתאה סופא דדרגין: