כי דשל ימין הוא עז"א הנק' נופל לטעם שכתב הרב ז"ל באופן שהוא שלח הצפור להתייחד עם עז"אל ולקבל כח משם. אבל הוא אתעכב ולא אתא. וזה אות שהיו מונעים אליו מלמעלה שלכן היה בלק בצער. וכ"ש כאשר ראה שלהוב' דאשא שהוא כח גבורות היוצא מהמלכות קדישא בסוד אש יצאה מחשבון וכו':
ואוקיד גדפוי רמז לו בזה כי לא יהיה כח לצפור השמאלי לעלות לינק בלילה כידוע מדרוש תרין צפרין הנז'.
כדין חמא וכו' ירצה השקיף מחלון חכמתו ואז נתיירא וז"ש וירא בלק בן צפור. פי' נצטרפו יחד ראייתו בחלון וחכמתו בצפור:
גחין קמיה וכו' כוונתו היתה להמשיך כח הדין וגחין להמשיך כח לעלות וקטיר להתעלות עד לאה ששרשה באימא ששם סוד הקטרת וחזר וגחין להמשיך השפע:
איהו אמר העם וכו' הנה תחלה אמר ע' זמנין צפצפו דא ואח"כ לא פירש אלא מלה א' והיא איהו אמר דל וצפרא אמר רב. אך יובן במ"ש הרב בסוד דור המדבר שהיו מבחי' יעקב שמן החזה ולמטה והוא מקומה של רחל אבל דור זה הוא מבאי הארץ כנודע. והנה בלק היה מכוין להגביר כח הדין וחשב שיוכל לעמוד נגד ישראל ולכן התחיל ואמר העם. ושענה הצפור שהיה ישראל לבדם. חזר ואמר מאד. רצה לומר שערב רב היה מרובה מאד על ישראל ויהיה נידון אחר רובו:
וצפרא אתיב רב על שום וכו' הענין מובן במ"ש בל"ת בפ' מקץ יש ערב רב וערב זעיר. והזעיר הוא מן היסוד. והרב הוא מן הדעת וכמספר ערב רב. ומשה רצה לתקנם שהיו ניצוצות קדושות מתערבים בהם וז"ש רב עילאה דאזיל בהו. שכולם ניצוצי משה. אח"כ פירש לו לענין אחר יותר עמוק והוא כי הנה בלק משולשל מרגל לאה ר"ל מעקב השמאלי הנכנס בכתר רחל. וקליפת מואב היא יוצאת מרחל כי רו"ת המואביה היתה ממילוי אדנ"ות וכמ"ש הרב. ודור זה באי הארץ היו אחוזים ברחל והיא בסוד דל דהיינו מילוי המילוי של אדנ"י יש בו ד"ל אותיות וכמו כן יש בה שם אלהי"ם שהוא בהוד ג"כ מילוי מילואו יש בו ד"ל אותיות וב' בחי' ד"ל אלו הם רמוזות בשתי מצות העם מאד. כי עם עניינו קבוץ המין וכל כנסיה היא ברחל וגם הוא לשון בזיון וכמ"ש בפ' שמות דף י"ז ע"ב ר' אחא אמר בלק ארחא דקלנא נקט הנה עם יצא ממצרים וגם עם במ"ם דאי"ק בכ"ר עולה תר"ע שה"ס שם אד"ני מלא הרי בחי' א' במלת עם. בחי' ב' במלת מאד. חדא כי כל הריבוי הוא מצד הדין כי הוא מבדיל ומחלק כפטיש יפוצץ סלע ולכן א"וה נק' רבים להיותם נמשכים מן הגבורות והדינים גם אמרו בפרשת יתרו דף ס"ח ע"ב מאד דא סטרא דשמאלא כי מצד החסד הוא הייחוד. ועוד מאד גי' מ"ה מ"ם ה"א גי' אלהי"ם וא"כ היתה כוונת בלק לומר כי יש תקוה לשלוט על ישראל אלו להיות שאינם בחי' דור דעה שעיקרם מאבא:
אלא הם בני רחל שהיתה אז בבחי' ד"ל מב' בחי' האמורות ושהיו מואב יכולים להתגבר עליהם ובפרט בהיותו עליהם למלך:
וצפרא אמר מובן בהקדים מ"ש הרב בדרוש בלק ובנעם כי אין מציאות אחיזה להארות שרשי בלק ובלעם אלא כשרחל היא אחור באחור עם זעיר. אבל כשחוזרת פנים בפנים אז מתבטלה אותה האחיזה. וגם איתא בל"ת בפ' תרומה שרחל נק' ד"ל כאשר חסר י' של מילוי ת"ו:
אבל כשישנו אז היא לבנה במילואה ע"ש בסוד יגדל נא כח אדנ"י בי' רבתי וזהו שהשיבה הצפור רב. פי' דל זה גדול ורב בכח החסדים המאירים בה דהיינו ע"ב חסד מאיר בק"ל הוא אחוריים דמ"ה הניתני' אל הנקבה בבואה אל מול פני זעיר כנודע מסוד הנסירה ונודע כי אז מאיר בפני' אור יסוד אבא דאיהו רב. ועוד שאז מאירים בה ע' חסדים כידוע שאין בהם אחיזה לבלק ולא למואב ואם תוסיף על בלק ע' יהיה ר"ב להורות שגודל כח ישראל על בלק הוא מסוד ע' החסדים המאירים ברחל אמם. ולעומת כן ע' זמנין צפצפו דא.
ודא איהו דל וכו' כלו' שהוא היה מקשה עורף להתחזק באותה טענה של דל והצפור משיבתו בשל רב:
כדין דחיל וכו' ואמר בלבו להשתתף עם בלעם שהיה מנגדו של משה ונמצא כי ב' כוונות היו שמלות העם מאד א' לנגד ערב רב והב' לגבי ישראל. ובשתיהן השיבה הצפור במלת רב כאמור. ולכן מזה בא למואב המורא גדול. אבל התשובה הא' שהשיבה הצפור אל טענת העם שאמרה ישראל. זו לא היתה תשובה נצחת כ"כ כי באה אחריה טענת מאד ולכן כתיב רק ויקץ מואב ולא ויגר:
ובזה יתיישב הפ' מכמה קושיות שיש בו א' דהול"ל ויגר מואב מאד מפני העם:
ב' מה צורך לנתינת טעם כי רב הוא דפשיטא דמחמת ריבויין הוא דפחדו:
ג' ויקץ מואב הוא כפל ענין ובמ"ש א"ש כי בתחלה לא נתיירא מחמת ריבויים כי חשב שהיה יכול להמעיטם בחכמתו אבל העיקר היה למגורו כי רב הוא הוא משה רב שלהם ששרשו באבא שהוא המבטל כח מואב שהוא קליפת רחל כנז' בל"ת בענין בנות לוט. דבהא ניחא נמי דפתח בבלק וסיים במואב. והטעם שבלק לא נתיירא כ"כ מחמת עצמו כי הוא היה מסיגי קין שהוא מצד אימא והוא בסוד רגלי לאה. אבל מואב פחדו כשהודיעם בלק כל קורותיו עם הצפיר מפני שבהתגלו' יסוד אבא מהחזה ולמטה. אז מתבטל שורש מואב ויתכן לקרות יסוד אבא בשם רב לאפוקי יסוד דאימא שהוא קצר. ועוד כי ר"ב גי' ע"ב ק"ל שהוא אור יסוד אבא כמ"ש הרב ז"ל בפ' רב לכם וכך הוא שיעור הפ' ויגר מואב מפני העם המאד והמרובה. ולא מפני מאודו אלא כי רב הוא ועוד היה טעם להצר לו והוא שהוא חשב אותו בבחינת העם דהיינו מעורב עם הערב רב וכמ"ש בפ' בשלח דף מ"ה ע"ב שאז נק' בשם עם. והצפור השיבו ישראל. כי אז לא היו העורבים ומחוברים לערב רב. אלא ישראל שוכן לשבטיו. ולעומת כן אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל. ומזה לא אחזתו כ"כ רעדה כי אפשר שיהיו ישראל לבדם ולא תתבטל הארת שרשם. שהרי בימי האבות והשבטים נתקיימה. משא"כ עתה שהיה משה מאיר בהם. ולכן לעיל אמר ויגר שהוא יותר מויקץ. ועוד חזר ואמר. אמר איהו דל ר"ל דלים מהמצות והצפור אמר רב: