בשעתא דחריבו וכו' יובן במ"ש בל"ת בפ' וירא בדבר עמון ומואב. ותמצית הענין הוא שידוע שב' הי"הין דהוי"ה הן ב' נוקבין לאה ורחל שכל בניינן הוא מהגבורות. ומהן יניקת עמון ומואב. דהיינו עמון מן לאה הנק' נו"עם ה' (היא) [הא'] צירוף אותיות עמ"ון גי' קס"ו ריבוע ס"ג ומואב היא רחל שכל כחה מיסוד אבא כמ"ש אבא יסד ברתא. וגבורות אבא נק' חשבון בסוד מחשבה. והנה מואב גי' יו"ד ה"א וא"ו ה"ה. שה"ס האורות המאירות בה' אחרונה דרך זעיר שסודו יה"ו באל"פין. ודע שאע"פי שנאמר שאלו הגבורות הן דאבא אין הכוונה דאבא לבד. כי גם דאימא באות לתיקון רחל. אבל להיות שאורות אימא טפלים לשל אבא ושל אבא הן בגילוי למטה מן החזה לכן נק' על שמו מואב. ועוד צריך שתדע שיש ב' בחינות לגבורות הבונות את הנקבה. הראשונות הן רק מבחי' התפשטות דהיינו הארה גרידא המאירה למטה מאור הגבורות השרשיות ואלו הן עשרה גבורות מבחי' הארה. ואח"כ חוזרות אלו הי' ועולות למעלה לעורר זווג א"וא ובעלייתן נשאר רושם שלהם והם ג"כ י' הרי כ' גבורות. ואח"כ יורדו' עשרה העצמיות והרי כולן שלשים גבורות. וכשיורדות אלו האחרונות שהו קדושות מאד וגדול כחן. אז נכרתות הקליפות. זהו תמצית הענין ע"ש. ובזה נבאר מאמר זה ונאמר כי סיח"ון גי' קל"ד מנין ריבוע שם הנז' שממנו שרש מואב כזה יו"ד יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו יו"ד ה"א וא"ו ה"ה. ועוד תדע שעיקר אחיזת קליפת מואב ברחל הוא בזמן שאין בה גבורות העצמיות. ולא יש בה רק עשרה דהארה ועשרה דרושם. ולכן חשוב ב' פעמים סיחון מואב כנגד ב' בחי' הגבורות ויעלה חש"בון גם נמצא סי"חן חסר שעולה ב"פ די"ן לרמוז לכח אחיזתו בב' בבחי' הדי"ן. ומפני כל זה קראה כאן קרתא דסיחון. ואמר שבשעה שנחרבה כרוזא אתעבר:
במלכו דשמייא סוד כר"וז ידוע שה"ס ע"ב קס"א א"וא שהאירו במלכו דשמייא היא רחל ושבאורם נבנית אז בתיקונה בגבורות הגדולות מפני כך ירדה ההכנעה אל הקליפות ונשמע הקול ביניהם:
אתכנשו גברין וכו' הם שרי ע' אומות שיראו חרבן אותה הקליפה של סיחון שהיתה עצומה. וגם הם יפחדו לעת תמוט רגלים:
ההיא שעתא וכו' הנה ז' ארצות הם כנגד ז' תחתונות דמ' ומואב הוא הוא מבחי' הדעת שהוא השורש שלהם. ולכן היתה קליפת מואב כ"כ חזקה בעבור יניקתה ממקום קיבוץ הגבורות כולם ועלה על דעתם של ז' הממונים שלהיות הגבורות מתפשטות בז"ק שיוכלו להתגבר בהתקבצם ביחד:
לאהדרא מלכו לישנה הענין הוא ידוע שמימי אד"הר נפגמה מלכות קדישא ולא באה לידי יישוב ובנין כי אם בימי משה. ולא היה בה כל אותו הזמן מאדם ועד משה כי אם התפשטות הארת הגבורות לבד. שבזה היה אחיזה למואב והיתה תקיפה. וז"ש לאהדרא לישנה? הוא כח הגבורות הראשונות הקדמוניות:
כיון דחמו וכו' דייקא תקפ"א שה"ס גבורות החזקות של א"וא שמשם משה בסוד פק"ד קס"א כנדוע:
הה"ד על כן וכו' ירצה מיושב יאמרו בלשון עתיד כי לפי הפשט כפרש"י המושלים בלעם ובעור שאמרו כך כשנלחם סיחון וכו'. אמרו מ"ל אבל לפי הסוד יצדק. כי אחרי חרבן חשבון הנז' למעלה מפ' זה. אז התעתדו המושלים לומר כן שר"ל שרים ממוני ז' ארצות. וידוע שבלעם הוא עסיגי הדעת וכמש"ה ויודע דעת עליון. ושלכן הוא נגד משה ששרשו בדעת דקדושה. וזה מן המלך הראשון דז' מלכין קדמאין בלע בן בעור. והנה הז' ממונים אתכנשו ונתקבצו להתייחד בדעת שלהם ורצו להעזר מכח בלעם ואמרו בואו חשבון פי' נמשיך כח הגבורות הראשונות תבנה ותכונן ותהדר: מלכו לישנה ומכח כפל ענין זה ירמוז דמלכו דא היא מלכות דקדושה שרצו להחזירה לישנה כמו שהיתה מימי אדם ועד הזמן ההוא:
כד חמו גבורתא וכו' כאן פי' מ"ש לעיל תקפא דמשה. ואמר שהוא כח הגבורות שלו. והוסיף ושלהובא דמלכו שה"ס הגבורות שהאירו במלכות שלהיות הגבורות בעצמן היורדות ליסוד זעיר עצמיות ממש קראן גבורה ועליהן נאמר אש יצאה מחשבון. אבל מה שמאירות ברחל שאינן עצמיות קראן להבה. ולהבין הענין בשלימות הקשה כיון דכתיב וכו' והשיב אלא שלהובא וכו' והקדים הקדמה אמיתית והיא שמב' בחינות יש הוי"ה לקליפה הא' מה שנעשה מקדם בתקון העולמו' בכח בירור המחשבה שביררה כל העולמות עד שנשאר העכירות והפסולת שממנו נתהוה כל עולם הטומאה בהדרגה זו פחותה מזו עד מדריגה התחתונה. ועל זו נגבלה מלמעלה בחי' אור לקיימה בסוד ומלכותו בכל משלה. והב' היא מחמת עונות ישראל שמורידים אור המלכות לתוך החיצונים וזו נק' סתם. דמסתמא הי' כופלת ולא בכוונת הבורא והנה אמרנו שחשבון ה"ס אור המחשבה:
וקרית סיחון היא מלכות והנה אמר תבנה ותכונן עיר סיחון שהיא הקליפה הנגדיית אל המ' הקדושה:
ואמנם מלות אלו יש להם ב' הבנות. כי פשוטו הוא דתבנה ותכונן קאי אעיר סיחון והיינו סתם דקאמר וכוונתם לפי אותה הבחינה הב' שנפגמה בחטאות ובעונות ולכן לא אמרו חשבון. פי' הגם שאמרו בואו חשבון לא הזכיר' בה ענין בנין והתכוננו' דחשיבו דבג"כ יתבני בכח קטרוגם. ולפי שחפצם להתתקן מבחי' הסתם אז שלהובא נפק וכו' ממלכות שממנה השלהבת וחריב כולא. נראה דאיזה רושם שהיה נשאר. גם זה נחרב:
כדין אתיבו וכו' אז גילו שעוד היה דעתם בתבנה ותכונן להבנה אחרת והיא בואו חשבון תבנה וכו' ר"ל שימשיכו כח הגברות הראשונות שמהם נתן הבורא אחיזה לאותה קליפה ותכונן עיר סיחון היא גם בחי' השנית הקרוא' סתם שהוא ענין הקטרוג. אבל המה ראו כן תמהו ואמרו לא יכילנא משו' כי אי נהדר ונימי ונדבר חשבון דתבנה. דוק היטב שר"ל אם נחזור ונאמר דחשבון תבנה כלומר שמה שאמרנו תבנה קאי אחשבון הא אש יצאה מחשבון ופי' הרב ז"ל שהם כל השלשי' גבורו' הנז"ל שכל עשרה בכללות עשר הוא מאה. וא"כ השלשי' הם א"ש בייחודם כולם שזהו א'. וע"ז אני מוסיף פי' מלת כי הוא מלשון כויה כמש"ה כי תחת יופי גם כ"י גי' שלשי"ם הן הגבורות שנתגדלו עד מספר א"ש. וכיון שיש כל זה מה יעשה:
ואי נהדר ונימא וכו' פי' שנרצה להתגבר בכח הקרוי סתם כאמור הא להבה הוא גבורות המ' ששלחה להכניע קליפתה הנגדיית לה כאמור: מגן עלך הוא סיחון שהיה יונק מאחורי דשם מ"ט הנז"ל והריבוע הוא מד' צדדים. ולכן היה מגן. יתיר ממותא. אין לומר דדריש מאד מות כדר"זל דא"כ תהיה מותא ולא יתיר ממותא. אבל מדקדק דמה צ"ל מאד או הו"לל ויגר מואב מאד מפני העם. וגם מה לנתינת טעם שכבר אמר וירא בלק וכו'. אלא ה"פ ויגר מואב מפני העם שראה שהמית את האמורי ונתיירא שיעשה ג"כ לו. אבל נוספה מגורתו מאד. יותר מן האמורי מפני כי רב הוא:
דהא כדין איהו הוה רב וכו' פי' שראה ששורש ועיקר כל עולמות הקליפה נכנע ונשפל הוא עשו שהוא במדריגת אצילות הקליפת נוגה היותר פנימית שבג' הקליפות שהן כנגד בי"ע וגדולתו היא שיש בו טוב ורע כנודע והיא מאחורי הדעת הכולל חו"ג דמהם הטוב והרע וידוע שצד הטוב שבו הנמשך מהחסדים הוא מבחינת הגדלות שלכן מדת החסד נק' בשם גדולה. והרע נמשך מבחי' הדינים שה"ס הקטנות והנה קט"ון וגד"ול גי' ר"ב שזהו ריבוי כשחציו קדושה. וכן נוגה מלא נו"ן וא"ו גימ"ל ה"ה גי' ר"ב. אבל זהו כשדבק ויונק מקדושה בצד הטוב אבל כשפונה להתחבר לקליפה אש מתלקחת אז הוא רע ונהפך לרע כולו ואז הוא קטן כי עלם ממנו טוביית הטוב. ואז חסר גד"ול משם ר"ב ונשאר קט"ן ושה"כ קטן נתתיך בגויים פי' כשאתה דבק אל הגויים ששרשם נבג' הקליפות, ואז כל טובו לקח הערב ר"ב שהוא העם הנז' בפסוק. אבל עוד רעה גדולה לעשו שהוא וישראל הוה רב באתר וכו'. ומובן במ"ש באוצ"ח ששורש הראשון דעשו היה בקדושה מצד יעקב השמאלי וזהו יעקב ב"פ אלהי'ם וי' אותיות בסוד מוחין דקטנות חו"ב מא"וא. ולכן מאימא ב' אלהי"ם העולים עק"ב. ומאבא י' אותיות דשני אלהי"ם ושם מאירה בו הארת יסוד אבא שהוא קפ"ד וי' אותיות העולה צד"ק ועם יעקב הרי עשו. ואם היה זוכה היה מושרש שם אבל ברשעו נדח' למטה ויעקב לוקח אורו דהיינו ברכותיו ולכן אמר באמת אנכי עשו ובסוד אותה הארה נק' רב שה"ס ע"ב ק"ל.
מ"ט בגין וכו' כלומר מאיזה טעם הבינו כל זה והשיב בגין דחמו דשלטו וכו' וע"ד כי רב וכו': זהו ענין אחר והוא מ"ש שם באוצ"ח ששורש ערב רב בקדושה הוא מימין יעקב. ולכן הקריבם משה שה"ס יסוד אבא. והנה אין ספק שכשיעקב לוקח ברכות עשו אז מתרבה אורו ומזה נמשך גם גדולה לערב רב שבימינו. מפני שהוא שם במקום יעקב בוכרא קדישא שיוצא מיסוד אבא שהוא נמשך מן הדעת הכולל חו"ג והוא בכור נוטל פי שנים:
ת"ח עשו קליפה הוה וכו' ירצה אמת ששורש עשו המעולה הוא באצילות כאמור אבל מתחלה כשנולד היה בבחינת קליפת נוגה כנז' ואם היה זוכה היה טובו נפרד מצד הרע ואז יהיה מושרש בקדושה העליונה. אבל הוא סטרא אחרא היה. ר"ל פנה לצד הרע של הקליפות האחרות: (דף קפ"ה ע"א)
אם עונות תשמור יה וכו' מז"לן ידוע מיחוד היו"דין והוו"ין שכתב האר"י זל"הה שג' פעמים אהי"ה שנאמרו למר"עה הם א' בבינה דעתיק ובתוכו נסתמה חכמה שלו. ב' במצח דאריך. ג' במצח דא"וא. וידוע שגם באריך וכ"ש בא"וא היה התפעלות בעת מות מלכין קדמאין כמ"ש בעץ חיים (והובא בס' מ"ח דף ז' וז"ל להאיר לז' תחתונות אשר ימותו ולאחורי א"וא אשר יתבטלו. ולאחורי נה"י דכתר אשר יופגמו) אשר על כן יש כח לפגם להעלים אפי' אור אריך כנודע מחטא אד"הר ונז' בשער הקליפות. והנה דה"עה התחיל ממטה למעלה ואמר שאם חס ושלום העונות רבו עד שעלו עד דעת דא"וא דאינון י"ה וגם סוד המוחין שלהם הם סוד י"ט כנודע מדרוש ט"ו אמה קלעים לכתף. (והובא בס' מ"ח דף ק"ז) ואמר שאם אין כח בא"וא לכפות הדינים. הרי אד"ני. שהוא רחמים וה"ס דיקנא קדישא שזה כחו לכסותם מפני שנעשה מבירורי המלכים ושורשו ממ"ס ששם סוד בוצינא דקרדינותא ואין הדינים נכפים אלא בשרשם ולהיותה מבחינת המלכים נרמזה בשם אד"ני. ועוד כתוב בעץ חיים שי"ב אותיות אד"ני הם בי"ג תיקונין. עוד ידוע מכוונת ויעבר שהדיקנא היא סוד ג' הוי"ת ומכל הוי"ה יוצאים שמות מחולפים. ואין אנו עתה בביאורם. רק לומר שמן ה' אחרונה יוצא אד"ני. ואם תחלק י"ב אותיות הוי"ה כל א' במדתה תמצא שג' הה"ין אחרונים שבג' הוי"ת הם מכוונים למדות ארך נוצר חסד ונקה. שר"ת שלהם גי' אדנ"י. עוד איתא בסוד ג' עלמין בפי' האדרא שדעת דאריך שהוא מצחו שבו נעלם יסוד עתיק. הנה החו"ג שלו הם מתפשטים בדיקניה ואח"כ מתפשטים בגופיה והם סוד אל"ף דהיינו ב"פ ת"ק בסוד ב"פ כתף ב' כתפי"ם ושם שורש חו"ג דא"וא שהם ב"פ י"ה כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"ה העולים אד"ני. וז"ס אם עונות תשמור י"ה דהיינו דעת דא"וא אד"ני שהוא הדיקנא שיסודו מדעת אריך:
ואי שמא דא דייקא כלומר בעלמא אד"ני הוא דין. אבל בכאן אי שמא דא דאיהו רחמי יתער בדינא. ולא שיעלו העונות עד שם אלא יתער בדינא דייקא. אז בודאי כל האצילות מסכים בדין וצריך לעלות לעולם א"ס ב"ה וצריך להמשיך אור בינה דעתיק כנז"ל כי אז מאיר במצחא דאריך וימתיק ת' בתי דינין אשר שם שרשם כנז' בא"ר דף קכ"ט ומבואר בשער אריך פ"ז. וז"ש מי יעמוד כי שם מי הוא מיוחד לבינה זו על מעלמה כנז' בס' א"י:
ועוד שחכמת עתיק גנוזה בתוכה וה"ס י"ה יפ"ה גי' מ"י. עוד ידוע מכוונת ר"ה בסוד זקיפה בשם שיש בבינה שם אהי"ה שבציור אותיות שלו כזה אהי"ה יו"ד ד"ו יד"ו עולה נ' הרי שאהי"ה עולה מ"י והו' במצח אריך שבתוכו יסוד עתיק ואז מתנהרים ת' בתי דינין וזהו מ"י. מ' פעמים י' גי' ת' ולהיות שבינה זו עומדת מבחוץ ומאורה מאירה במצח אריך לזה אמר מי שהיא בינה דעתיק יעמוד להאיר במצח אריך והסתכל ישרות הסוד הנמרץ הזה כולו בנוי על שם י"ה ועיקרו בהארת המצחים ויסוד של עליון במצח שלמטה ממנו וכן מ"י ר"ת מ"צח י"סוד. ולולא דמסתפינא הייתי מאריך בסוד כמוס בדברי מהר"מ לונזאנו ז"ל שסובר שיסוד שבמצח בא מן הנקבה שלמעלה מן הפרצוף וכתיב מן המצר קראתי יה. ומצר אותיות צמ"ר כמ"ש האר"י זלה"ה: