משיכו דאבוי מנהרא עלוי זהו מש"ל שהיו בו כל הנר"ן יחד ולא בא אלא לתקן איזה דבר. וגם כי יש עליו אור אביו המשפיע בו. ולא צריך לו להשתהות בעו"הז. ומדקאמר מנהרא עליה ול"א מנהרא ביה. מדקדק מהר"י צמח ז"ל שהיה עליו ניצוץ מאור מקיף דאביו ולא מאור פנימי. יתבין ומתנגחין להבין דקדוק הלשון וגם כיון שהיו שם כל החבירים כמ"ש ושאר חברייא למה פרט את הד' אשר נקבו בשמות. ויובן במ"ש בספרי תלמידי הרב שכאשר הוא ז"ל היה לומד ההלכה ומפלפל היה יגע ומזיע לשבר כח הקליפה והענין הוא כי התלמוד ה"ס שכינה בגלות ולכן עליו נדרש פ' במחשכים הושיבני ואמר"זל מיום שחרב בה"מ אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה דווקא בזמן החרבן על כי ירדו הניצוצות לחיצונים וצריך לשבר כח הקליפה בהחליש כח הגוף החומרי שנמשך ממנה כדי להעלות הניצוצות והוא ע"ד גלות מצרים בחומר ובלבנים ודבר זה מבואר בזוהר ובתיקונים שבתירוץ הקושיות מסיר ומבדיל הקש והתבן מן החטה שנשארו סלת נקייה וה"ס אותם הניצוצות שמתקן ונבדלת הקליפה ממנו:
אם בהלכה צריכה יגיעה כ"ש כשיהיה העסק באיזה קושיא בדבר החיצונים. שכאשר תתורץ יתברר ויסתלק איזה ניצוץ מהם. עד שלכן הם מתעוררים נגד העוסקים בעניינם כמ"ש להלן:
חמינא דעמון ומואב מתגרי בכו וכו' ידוע שי' חברי האדרא הם סוד עשר בחי' פרצוף החסדים ולכן נפרטו ד' מהם שהם העיקרים. מלבד רשב"י שהוא שורשם בפועל הבירור והביסום. כי ר' אלעזר ור' אבא הם בחי' חו"ב ור' חייא ור' יוסי יסוד ומלכות כאשר נזכר כל זה בפי' האדרא ע"ש. אבל שאר החברים שהם בחג"ת נ"ה לא הזכירם בפרטות כי כולם נכללים ביסוד ובמ':
הא כתיב אל תצר וכו' פשט הקושיא מבוארת ואין להקשות דגם משאר אומות יצאו כמה גרים ואעפ"כ לא נצטוו ישראל שלא ללחום עמם. כי אלו הב' פרידות היו יסוד מלכות בית דוד עד מלך המשיח. וכל עוד שלא יזכו ישראל שיצאו מן הקליפה אלו הב' ניצוצות עצמות היה כח הקליפה חזק לעמוד נגדם וגם בזה יתיישב הקושייא דס"ד מעיקרא והוא שלפניו יתברך הכל גלוי ואם כן היה יכול להתיר לישראל להלחם עם עמון ומואב. ויצוה להם שלא להמית אותו האיש או משפחה שעתידה להוליד את אלו השנים אבל הוא מיושב עם הנז' כי היתה הסבה מחמת חסרון זכות ישראל. וכבר נז' למעלה בדף קפ"ה ע"א שב' פרידות אלו הן בסוד לאה ורחל וידוע שקודם בנין בה"מ היתה הנוקבא מן החזה ולמטה שמשם אחיזת מואב ולכן קדמה רות כשנבנה בה"מ דאז קיימא סיהרא באשלמותא בכל אורך זעיר אז מלכה נעמה שהיא מטמון. והמקדש נק' בית עולמים. כלו' בית אחת כלולה מב' עולמים רחל ולאה. ומפני שדוד הכין לבנין בה"מ וקבל בכתב צורתו משמואל הנביא וזכה להכניע קליפת ערפה שהיא אחוריים דלאה. לכן בימיו יצאה נפש נעמה לעולם כנז' לקמן בדף ק"ץ ע"א. אבל לא באה לכלל מלכות עד שנתקנה מלכות שמים בבנין עולמים באופן שכל עוד שהיו אנו הנשמות עצומות בתוך הקליפה היו נשמה לה ובהן היתה יכולה לעמוד ולהתקיים בחזקה. משא"כ אחר צאתן מתוכה וזה רמז ר"ש באומרו לא דמי מאן דזמין וכו'. ודימה ענין זה למלקט תאנים ולא לפרי אחר. מפני שהתאנים נלקטים א' א' ולא כולם יחד כדתנן פ"ק דפאה ולקיטתן כאחת לאפוקי תאנים. וכן הוא הדרך לקיטת הניצוצות היום א' ולמחר אחרת. ור"א השיב דמ"מ שבחא איהו. ר"ל שאף שיצאו ניצוצות הקדושה ה ז' מקליפת מדין נראה שנשאר איזה רשומו של קדושה שמשביחה.
מאן דלא לקיט תאני וכו' כוונת ר"ש להוציא את ר"א מאותה סברא והענין דדווקא כשאור הקדושה שורה במקום מוכן לו כמו שהיא שריית שכינה בב"המ אז נשאר קדושה לעתיד לבוא. וכן הנשמה בגוף אחרי פטירתה נשאר בגוף הבלא דגרמו וכן בכל מקום כיוצא בזה נשאר הרושם. אבל הניצוצות הנופלות בעון האדם וגולות חוץ למקומם ואין להם התייחסות ושום שייכות עם החיצונים והם שם בעל כרחם וצריכות להשגחה פרטית מאת ה' עליהם שלא ישלוט בהם כח הרע והוא דוגמת המצפה ללקוט תאנים מתאנתו ששומרם מכל רע. וכן יש אור ההשגחה על הקליפה כל עוד שיש בה הניצוצות לקיימם שם. אבל כשכבר יצאו הניצוצות מסתלק הכל כאשר לכל עיקר ורושם כי נסתלקה שמירת השפע המושפע על הניצוצות ולא נשאר כי אם בחינת נהירו דקיק המוגבל לחיות הניצוצות. ולכן כשמרבים לפשוע מתמלאה סאתם רק מן הרע. והקדושה פורחת אפילו הנהירו דקיק ונשאר רק סיגים והיא צאה. ר"ת צרור. את המדינים ולכן בחרו להם בבעל פעור והסודות כמוסים ליודעים מואב אינון שארו. דייק עוד אומרו אל זקני מדין ולא הזכיר זקנים במואב. לפי שדווקא שלמדין היו בבחי' זקנים קרובים למות ושגבר בהם חלק הרע ממלכין קדמאין. אבל מואב היה בבחרותו וקייומו בעבור הניצוצות הנזק ולכן גם שמואב התחיל בעבירה ניצול בשבילם:
לאפקא לעלמא ללמד ענין אמיתי שלא בשביל כל צדיק העתיד לצאת ימלט מולידו וכ"ש עמו. שהרי אין לך אומה שלא יש בקליפתה ניצוץ קדוש. אלא הענין בניצוץ שיוציא תולדה כוללה להיטיב לכללות העולם וכרות ונעמה.
וז"ש לאפקא לעלמא שכיון שיש בו סגולת ההטבה לכללות. יש בו כח להציל כללות עמו:
והוו אמרי מלי דאורייתא פי' בשביל כך לא נזכר ר"א מההוא ינוקא אלא אח"כ ונטו מדרכם ג' פרסי כדבסמוך:
וכתיב וקרבת וכו' שלא נאמר וקרבת במואב ולכן אמר מלה דא כמלה דא שבשניהם נאמר אל תצר ואל תתגר בם ואם כן מה הפרש בין דא לדא שנאמר קריבה דווקא בבני עמון:
אתחזי דשקילי הוו וכנז' שהיו בשניהם ב' פרידות טובות וגם לפי הפשט שקולים היו בקורבה לישראל ובשניהם נאמר כי לבני לוט נתתיה ירושה:
כד הוו מקרבי וכו' ירצה אע"פ שנראים שקולים מ"מ שנינו שנשתנו מאד לגבי ישראל:
ודאי הכי הוא יש להעיר מה יתן ומה יוסיף אותן חציפות להעניש את זרעה. והיא לא נענשה עליו. ונלע"ד שג' בחי' הן קטנות ויניקה וגדלות.
וכל החיצונים והאומות יצאו משני בח ' הראשונות. פירוש מאחוריים שלהם. ואיתא בל"ת בפ' לך לו"ט גי' מ"ה והוא אחוריים דזעיר. ונל"עד שסוד הענין הוא שליט הוא מבחי' הקטנות ג' כלילן בג' גפ"ג הם ט' הוא מספר קטן דמ"ה. ויניקה ופ"ו הם ל"ו והוא מ"ק של יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרי לו"ט מבחינת אחוריי' וב' בנותיו ילדו עמון ומואב גי' אחור שהם אחורי רחל ולאה עמ"ון משל לאה קס"ו כמ"ש הרב ז"ל ומואב משל רחל והיא קליפה יותר קשה שלכן יגעה רות לצאת מתוכה בשפלות ועניות. משא"כ נעמה. האמנה ידוע שברחל נאמר ה' בחכמה יסד ארץ שהיא נבנית בכח אור יסוד אבא המתגלה שם. והנת קליפת מואב היונקת מאחורי רחל העיזה פניה לאמר שהיא יותר חשובה מרחל שהרי נזדווגה לאביה מאב הוה ברא דא. מה שלא זכתה רחל ולכן ישראל היו מכוונים להפחידם להורות להם שהם בני רחל ויפה כתם מאד משלהם:
אבל זעירתא וכו' שמלבד שהעליעתו גם בשעת מעשה כסיאת ארחהא
ותשכב עמו עטופא דטלית שהוא מן החזה ולמעלה וגם ידוע שסגולת הציצית היא הצניעית כמש"ה ולא תתורו וכו' כאחין ממש כלו' לטעם צניעות אמם. וז"ש וקרבת מול בני עמון עשו עצמיכם קרובים ממש:
והרמ"ק נתקשה בזה דמאי רבותה דנעמה משאר נשים נכריות שנשא שלמה שאע"פי שגיירן מ"מ נקראו נכריות. ותירץ דודאי נעמה נתגיירה קודם שנשאה שלמה עכ"ל. ולא דק דלא סגי לן בהני דמקרב אחיך בעינן ואיך מלך רחבעם. אבל האמת הוא שאמה נתגיירה. ונעמה היתה הורתה בקדושה וראוי זרעה למלוך. וכן מוכח ממש"ל דף ק"ץ ע"א נעמה בבני עמון ביומוי דדוד נפקא ר"ל שיצאה נשמתה מהקליפה ואמה נשאת לישראל וכיון שאביה מישראל הותר זרעה למלוך וכ"כ הכ"מ פ"א דהלכות מלכים ובשם התוספות וכוונת הקושייא היא דס"ד דההיא דרות ונעמה שהגינו על אומתן הוא ע"ד ברא מזכי אבא דאי כדי שלא תאבדנה. וכמ"ש דוד לאבישי היום יומת איש בישראל. שהכוונה היתה על מרדכי ואמר דוד שאם אז ימית שמעי לא יצא מרדכי לעולם. א"כ הרבה דרכים לפניו ית' לשמור אותם העתידים להוליד רות ונעמה והשאר יאבדו. אלא ודאי דהתם מפני זכות ב' הבנות. ולפ"ז הקשה שגדול זכות הווה מן העתיד וק' ממדין שזכו לציפורה ויתרו. וגם זכותם בגידול משה:
ויתיר אתחזי וכו' שהיה להם זכות היוצאים מהם ושל שלהם דמשה ותי' ר"ש שהטעם הוא שגדול כח הקליפה בעוד הניצוץ בלוע בתוכו דהו"ל כנשמה בה: (דף קפ"ט ע"א)
אעביד תולדין לעלמא בהגהת הרב נמחקה מלת לא ובלתי כך לא היתה הבנה למאמר: כי אי קאי על פסוק פרו ורבו איך יקשה לא יעביד תולדין: ועוד מה ענין לפסוק ויברא אלהים אלא ה"ק הלא נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו שזה מורה שהיה רוחני ומעולה מאד. ואח"כ כתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ שר"ל את כל העולם חוץ מג"ע שאז היה יושב בו. וכי תעלה על דעתך שהאדם המעולה היה עושה תולדין לעלמא לכל העולם שודאי יהיו שפלים וגרועים מאד:
או אי לא חאבו וכו' פי' שאז היו ישראל במדרגת אדם כשהיה בג"ע וכמ"ש בפ' ואתחנן דף רס"א ע"ב וא"כ כמו שהיה אפשר לאדם להוליד מעין עו"הז. כך נראה שיהיו ישראל אחר מתן תורה. וא"כ העולם יחרב:
יעביד האדם תולדין מיד פי' שבעוד ב' שעות היה בא יום שבת דיכלה עה"ד טו"ר שלא יהיה שום רע אלא הכל טוב וכמו כן לא יהיה בארץ מוץ ותבן מצד הקליפה. אלא כולו היה אוכל זך ונקי והיה העולם כולו טוב ושלם וכמר"זל בשמות רבה בפ' בשלח דף כ"ד על פ' טוב הארץ תאכלו אותה שעה אני מספיק לכם מעדני ג"ע ע"ש:
תנינן ז' רקיעין אינון וכו' נודע שג' בחי' רקיעין הם יש רקיע ששם סוד מחיצה לבד. כעין הפרסא שבאמצע הגוף כנז' בפ' בראשית דף ל"ב ע"ב אית קרומא במציעות מעוי דב"ן וכו' ונקר' רקיע ע"ש וכן קרומא דאוירא שהוא התיקון הג' מתיקוני רישא. ועליו נדרש ג"כ פ' יהי רקיע כנז' בשער אריך פ"ז. ויש רקיע חופף על הראש וה"ס היסודות דתבונה וזעיר כנודע. ויש רקיע שהוא גלגל כדורי. ובחי' זו צודקת בכל א' מכלי הספי' שהוא ככלי עגול מחזיק האור בתוכו והנה ידוע שכל בחי' כלי נעשה מכח בוצינא דקרדינותא שהוא שרש הגבורה המגבלת ונותנת מדה לכל ספי' וספי'. ושורש זה הוא במוחא סתימאה המתתקנת מגבורה דעתיק כמ"ש הרב ז"ל. והנה ידוע שבין כתרא ומוחא יש תיקון דקרומא דאוירא שע"י מקבל מ"ס השפע במדה מכתרא. והרי שיש בה בחי' הא' של רקיע. ועוד בחי' השנית שהרי השפע של חכמה סתימאה יורד עד יסודה שה"ס החיך. ונותנו לגרון שהוא בחי' מלכות. הא למדת שאורה של ח"ס יש בה בחי' רקיע בין מצד שרשה ובין מצד שפעה. ובכל א' מב' הבחי' תמצא מספר שביעיות. שידוע שקירומא דאוירא הוא התיקון הג' והוא נעשה מת"ת דעתיק ומת"ת זה יש ד' מדריגות עד הסוף דהיינו נהי"ם דעתיק. ועם ג' דכתרא מוחא וקרומא הרי ז'. וכן בבחי' השנית מחכמה עד יסודה הם ז' מדות בינה חג"ת נה"י ולהיות שעיקר אור ח"ס הוא שורש הגבו' אבל הוא חמר טוב דשקיט על דורדייאה. לכך נאמר וחכך כיין הטוב. שכבר אמרנו שיסודה של ח"ס הוא החך בסוד חכמה ח"ך מ"ה כי בחכמה זו יש שם של מ"ה כנזכר בדרוש תלת רישין:
ולפי שהוא שקיט ומבוסם מאד נקרא יין הטוב. וגם שכל יסוד נקרא טוב. האמנם הגבורות בעצמותן הן בסוד הבחי' הג' שמהן הוויית כל הכלים. ועל בחי' זו אמר בכאן.
ז' רקיעין אינון ואינון היכלין פי' שאינו עוסק עתה אלא בבחי' עצמותן: ונודע שהן נעשות היכלין לאור הפנימיות. ודווקא לפי בחי' זו צודק מ"ש ושית' אינון וה' אינון שכן בגבורות יש כל אלו הבחי' כי סתמן הן ה' גבורות ובהתכללן ביסוד הן ו' ובכללות כללות במלכות הן ז' והזכיר זה בכאן לפי מה שנמשך ואמר וכלהו נפקי מגו יין עתיקא קדישא עילאה שהוא הוא מוחא סתימאה שהוא באריך הנקרא סתם עתיקא: ולהיות שכל הקדושה היא מחכמה וכן אמר קדישא: ועל שם התתקנה מגבורה דעתיק יומין שהיא הגבורה היותר עליונה המאירה באצילות לכך אמר עילאה: וז"ס שם יין נ' וב' יודין נהורות שה' מהן הן תמיד בייחוד היינו חגת"נה ועוד ב' שהן נפרדים הן דיסוד ומ'.