והרמ"ז כתב ריש פ' זו וז"ל מוסר אביך דא קב"ה. אעפ"י דלקמן מסיים בענין פנחס ש"מ צריך לקשר פ' זה עם דבר פנחס ויובן בהקדים מ"ש במעלת נדב ואביהו שטעותם היתה בחושבם שלהיותם מצד אימא שהיא הבונה את רחל בגבורות שיוכלו הם לבדם לתקנה. ולא נשתתפו עם משה ואהרן ואלעזר ואיתמר שהם מצד אבא. ולכן נאחזו עם החיצונים ומתו. מפני שדווקא אור אבא הוא הדוחה את החיצונים. וא"כ יוכל אדם להעלות על לבו שנכון לו להמשיך אור דאבא לבדו להיותו הוא העיקר. לכן אמר שמע בני. מוסר אביך הוא אור אבא. אבל בתנאי שאל תטוש תורת אמך הוא אור אימא הנמשך אל כנסת ישראל. שהרי אפילו למטה מן החזה הגם שנסתיים יסוד אימא מ"מ נמשך חפוי ולבוש מיסוד אימא לחפות על עטרת אבא הנמשכת עד יסוד זעיר וז"ש ואל תטוש תורת אמך בחושבך שכבר כלה יסוד אימא שאינו כן. וכמבואר אצלנו בדרוש הכפורת. וכן היה בכאן בפנחס שהוא בן אלעזר שסתמו מצד אבא. הלא הוצרך שישתתפו אליו נשמות נדב ואביהו שהם מצד אימא. ובזה גבר כחו לדחות החיצונים ותעצר המגפה והנה מג"פה גי' ב"פ די"ן והם נמשכים מב"פ ש"ך כנודע שהם מאו"א. והנה עיקר הדינים הקשים הוא ש"ו כמנין מו"סר וב"פ ש"ו הוא תורה ע"ה וז"ש שמע בני מוסר אביך וכו'. ופינחס פעל פועל הדינים בזכר ונקבה ולכן זכה לברי"ת שהם ב"פ ש"ו ודי בזה לשייכות דרוש הפ' לענין הפרשה. ומכאן ואילך נמשך לדרוש הפסוק בעצמו ולכן שאל מאי מוסר אביך. ירצה מה ראה שלמה לייחס מוסר שהוא דין אל הקב"ה שהוא גדול חסד.
ומתרץ מוסר דא אורייתא וכו' ויובן בהקדים מ"ש הרב שהתורה היא באבא שהוא מושפע מח"ס כמ"ש בא"ז דף ר"ץ ע"א האי עדן אתמשך מעדן עילאה סתימאה וכו'. וידוע שבח ס שורש בוצינא דקרדוניתא שהוא מקור הגבורות שלכן נתקנה מגבורה דעתיק ושם עיקר הבירור לש"ך ניצוצין דאתבריר' במחשבה וזה נעשה ע"י הגבורות כמבואר אצלנו:
והנה משם באין היסורין המצרפים את האדם. ונמצא שהתוכחות שיש בתורה מקורן בכוחות ושרשי הגבורות ולהיות שיש בהן בחי' דוכרין ונוקבין לכן באו בתורה תוכחין ועונשין. וקרוב לומר כי של בחוקותי הן דכורין שכן ס' ויקרא הוא בסוד הת"ת שהוא עיקרו דזעיר. ושל משנה תורה הן נוקבין כי משנה תורה הוא כנגד הוד ששם מושבה של רחל וע"ז נאמר מוסר ה' בני וכו' כי מוסר ה' הוא בבחינות הדכורין וידוע שסתם שם הוי"ה בפרטות הוא בת"ת זעיר. ואל תקוץ בתוכחתו הוא של משנה תורה ותשכיל יפה אומרו מוסר ה' ממרז"ל במ"ר פ' ראה לענין שלא יפסקו בקללות אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה. אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך וכו' ומפני כך כתיב מוסר ה' כביכו"ל שהוא מרגיש בו שהרי בהכרח שאותן הגבורות המשלחות המכות תתעוררנה בכח. וממה שאמרו שיהיו בני מתקללין. תבין שקריאת הקללות ביראת ה' על פניו נחשב לו כאלו באו ממש. ועל דא קבלת ד' מיתות בית דין שהורנו מר"ן ז"ל ובזה מתגדל כח הגבורות לסייע בבירור הניצוצות.
וז"ש שמע בני וכו' ר"ל קבל עליך ע"ד וישמעו אחיו וקבילו מניה אחוהי ואמר בני דייקא כי כל הבירורין הם בשם ב"ן כידוע והכלל שבקריאת התורה ביראת ה' דהיינו יראת הרוממות שהוא באבא המושרש בחכמה סתימאה. מעלה ומתקן ניצוציו וז"ש בגין דכל מאן וכו'.
זכי דיפתחון וכו' הכוונה שכיון שנשמתו מתוקנת במה שכבר בררה בירורים בעו"הז אז נפתחים כל יסודות הנוקבין שבכל עולם לקבלה. כגון נפשו בעשייה הרוחנית ורוחו ביצירה ונשמתו בבריאה בג"ע העליון שהוא יסוד אימא ויתר מכן בכל יסוד נוק' שהו' פתח אותו עולם יש ה' גבורות שסודם בכללות עשר נ' שערים וכל שער ושער ה"ס ש"ך כמ"ש בסה"כ בסוד העומר וכל אחד אחוז ומושרש בשער השייך לו ולכך בעת שובו לשרשו לשקוט בשער הראוי לו צריך שיפתחו לו כל השערים הצריכים לו למעברו עד מקומו. ויתר ע"כ:
כמה נהורין וכו' היינו משום שבשעת פטירתו שמתקבצים כל צבאות זכיותיו ומתעלים יחד להעלות מ"ן למעלה ולעשות זווג עליון וממנו יושפעו אורות ישרים אין חקר לפי בחי' העלות מ"ן שלו וזה נק' הלולא דפלוני שהוא זווג ממש. ונל"עד שמזה נמשך תוספות הרוח שבא לבני האדם קודם פטירתם.
היא אקדימת קמיה וכו' מפני ששורש התורה הוא ביסוד אבא בסוד שני אלפים שנה שקדמה לעולם לכן גם עתה מקדמת לפניו והיינו כרו"ז היוצא משם בסוד זכו"ר עץ החיים. וידוע שיסוד אבא הוא המפתח העליון ולכן מכרזת פתחו שערים כפי בחי' נשמת צדיק זה באותם השערים כאמור למעלה. ויבא גוי צדיק. לפי הפשט קורהו בשם גוי המורה קיבוץ עם והרי הוא יחיד. מפני שכל צדיקי ג"ע מתאספים לשמוע תורתו ולכן כרבים דמי וגם יכוין למחנות הפרקליטין של הצדיק ההולכים עמו לשרתו בי"ש עולמות: ועוד נוכל לדרוש כי בשם גו"י נרמזו כל ג' בחי' דעיבור שהוא ג' גו ג'. ויניקה ו' קצוות. ומוחין י' הפרצוף שלם וגם הוא בסוד נר"ן כידוע ולכן אומרת אתקינו כרסיין וכו'. שהוא כנגד עולם הבריאה ששם הוא מדור אל הנשמות וגם כי שם עולם הכסא. ועוד ירמוז מ"ש בס' א"י כי כל פרצוף הוא נבנה מן כ"ז אותיות התורה ולהיות שכל פרצוף הוא משולש פנימי תיכון חיצון הרי ג"פ כ"ז והם גי' כס"א שהם כס"א ומושב לנ"רן:
דלית חדו וכו' ירצה שכל אלו המעלות הכוללות שהזכיר הן לת"ח. מפני שאמת הוא שהצדיקים בעלי מצות גורמי' יחודים למעלה ומבררים ומעלים ניצוצין. אבל אינו דומה שלהן לשל בעלי תורה. כ"ש ב"ן דאתער בליליא כי אז הוא זווג בסוד הגבורות והשכינה יורדת לבי"ע לעשות הבירור. ועוד דהא כל צדיקייא וכו'. הטעם הוא כי ביום שהוא זמן מעשה התחתונים בתורה ומצות. אז כל צדיק וצדיק אשר בג"ע מתעורר להצטרף ולסייע את בן גילו אשר בעו"הז ונהנה גם הוא מתורתו. אבל בלילה שהוא זמן ייחוד המלאכים. אין לצדיקים שבג"ע התקבלות ושייכות עמם כי המלאכים מבחי' החיצוניות והצדיקם מהפנימיות ולכן חושקים הרבה לשמוע קול הת"ח הלומד אז בתורה. והעיקר הוא וקב"ה אשתכח בינייהו הוא זעיר שאין לו אז זווג והוא השומע אז בקול אותו הלומד וכמו שכתב בס"הכ בכוונת הקימה בחצות. ונל"עד שאינו גוף הזעיר חלילה שירד לבריאה. אלא פרצוף הארה שלו וע"ד מ"ש בס"הכ בסוד עזרת אבותינו:
כמ"ד היושבת וכו' מדבר על הנשמה שהיא בעו"הז ששולחה הנה לרעות בגנים שהוא העו"הז א"נ גנים קורא אל בתי מדרשות כמ"ש רש"י בפ' במה אשה שבהם נטועים אמירי עץ החיים:
רש"א האי קרא רזא וכו' כבר ידעת כי מלת רזא תמיד רומזת לסוד יסוד באיזו בחי' שתהיה ולפי שאותה בחי' יסוד שיש בפסוק זה בדרך מעט רחוק לכן אמר רזא דחכמתא אית ביה. והענין יובן במ"ש בס"הכ כי יש בחי' של ה' אחרונה הנעשית ד"ו והד"לת יורדת בלילה וז"ס מלכות שבמלכות שלה. ואח"כ יורד הו' שהוא בחי' יסוד שלה ומזדווג עמה. ונודע כי ו' זה ה"ס ההוא רוחא דיהיב בה בעלה. ומי שיודע שרשו יבין שנק' בכאן רזא דחכמתא שהוא מסוד אבא. וכשנכנס ו' בתוך ד' נעשית ה' וצירוף שלהם דו"ה והנה בחי' זו ה"ס הנז"ל בפירוש גנים ואם תשכיל שם תמצא שיש י' גנים וי"פ ג"ן גי' תק"ל וז"ש דא כנסת יש' כנס"ת גי' י' גני"ם והוא בסוד ד"ו הנז' העולה עשרה. וגם ג"ן הוא בסוד דפ"ד י"ו ופ"ו ל"ו וע"ה גי' ג"ן. גם שם ב"ן עם חותם בעלה דהיינו א' שבתוך וא"ו כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה ג"ן. ולכך נקרא היטב כנסת ישראל כי היא כונסת מישראל. לכן כנס"ת עם עשרה אותיות השם עולה ישרא"ל. ואמנם דע שיש ג"ן ה' ויש ג"ן אלהי"ם. וזה הנז' הוא ג"ן יהו"ה ושל אלהי"ם הוא בסוד בנ"י אלה"ים הנודעים וע"ה הוא ג"ן. א"נ שבמילוי המילוי של אות ה' דאלהי"ם תוסיף א' כזה הי"א ואז יהיו ל"ה אותיות במילוי המילוי. וי"ג אותיות המילוי וה' של הפשוט הרי ג"ן אלהי"ם. ואיתא בס"הכ שדל"ת זו היורדת לבריאה נק' אלהי"ם ולכן מילוי דל"ת הוא ת"ל ה"פ אלהי"ם ודל"ת עם ה' כוללים דה' אלהי"ם עולה גלו"ת וז"ש דאיהי בגלותא עם ישרא"ל. כי היא נשמה לבי"ע והיא מגנה על ישרא"ל:
ואזלת עמהון בעקתייהו מצטרפת בדלותם כי לכן נק' דל"ת ויורדת עמהם אל עמקי הקליפה ומגביהה ומדלת עמהם הניצוצות והיא עולה בד' מדרגות התפלה מן הברכות עד ברוך שאמר ומשם עד יוצר וממנו עד העמידה:
משריין עילאין כולהו צייתין לקולך מובן במ"ש הרב שברדת רחל להיכל ק"ק דבריאה אחר חצות לילה ושם עומדת וצועקת ומשבחת לפני האצילות בסוד אלהי"ם אל דמי לך ואז כל מאורות עליונים שבבריאה שהם סוד חיצונייות והיכל קה"ק והם היותר גבוהים מכל מחנות מלאכים ושרפים הנה הם מקשיבים לקולך ולא אמר מקשיבים את קולך שר"ל הקול האמיתי היוצא מפנימיות הקורא. רק לקולך שה"ס החיצוניות וכעין בת קול. א"נ ועיקר שכבי"כול אין אותו קול קולה של השכינה שהרי בכח הדינים הנחרים בגרו"ן הוא נח"ר וז"ש לקול תושבחתך בגלותא. פי' לאותו מין קול שיש לך בגלות שאינו קולך הנעים והפנימי וזהו אשר החבירים מקשיבים ומכוונים להתחנן בלבבם שתקובל צעקתך ותושבחתך אבל מה שאני חושק ותאב הוא השמיעיני דבר השייך לי לבד ושאין חלק לכל מחנו' המרומים בו כד"א הראיני וכו' כי פסוק זה נדרש בתיקון דף כ"ט ע"ב שהיה דורש מאת השכינה הראיני את מראיך הם הצדיקים ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה בכל עובדיהון. השמיעיני את קולך ולא אמר לקולך כדלעיל משום דאיירי בקול העיקרי והפנימי שהוא של התורה.
השמיעני קלא וכו' ירצה שהיא בעצמה סוד תורה שבע"פ כידוע וא"כ נמצא שקול החכמים המתעסקים בתורה הוא הוא הקול שלה:
דהא לית תושבחתא קמאי כאינון וכו' אשר על כן קי"ל דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה וזה לאות שהתורה גדולה מהתפלה ודווקא על קול התורה ירמוז הכתוב כי הוא פנימיות של כל הפנימיות:
אר"ש כבי"כול וכו' אחר שגדלה מעלת התורה בא להפליא גודל אושר הלומדים אותה כראוי ובזמן הראוי דהיינו כל אינון דזכאן וכו' ור"ל שצדקתם וטוהר מחשבותם מזכים אותם להתעסק בתורה לשמה וזהו תנאי ראשון והב' ומכד פליג ליליא שהוא זמן הראוי והנבחר. הן מפני שאז הוא זמן הארת אריך. הן מפני שאז הוא זווג יעקב ולאה בכל אורך זעיר. כי אז תאב זעיר לשמוע ד"ת וכל צדיקי ג"ע חושקים לקולו. והתנאי הג' ואתיין במטרוניתא וכו' היינו שמייחד מדת לילה ביום וקאים להתפלל כד נהיר יממא כי אז הוא זמן עליית כתר רחל אל האצילות וזוהי בחי' מטרוניתא כתר מלכות והיא עולה עד זרועו לקבלא אנפי מלכא כי אז היא עומדת עמו פנים בפנים וה"ס תפלה של יד כנודע. ומ"ש אינון דזכאן מוסב לכל הג' דברים שהזכיר דיזכו לתורה ושיהיה בחצות ושיבואו עם המטרוניתא. שלכל א' מג' דברים הללו צריך זכות גדול ואז כבי"כול אתקין ואחסין במטרוניתא. פי' מוחזק ואחוז בשכינה היא רחל כשנבנית בכל עשר ספירותיה שאז היא בסוד עשרה אותיות מן אל"ף ועד יו"ד כנז' בתיקונים דף ע'. והענין שנשמתו מוחזקת בפנימיות השכינה ובזה זוכה לקבל עונג המופלא בזווג זעיר בנוקבא שמקבלת טיפת מ"ד שהוא השעשוע הגדול.
ולא עוד אלא וכו' זו מעלה גדולה שבגדולות והיא כי אחר היותו בן השכינה ומושרש בה כאמור עוד יוסיף להתעלות במעלת בעל וכנז' בפ' תרומה בעובדא דבריה דרב ספרא בסוד אור זרוע לצדיק פי' כי טיפת החסד שה"ס אור זרוע מיסוד זעיר בשל נוקביה ונתון לצדיק שהוא ישפיע משלו. והוא משרז"ל הקב"ה מושך עליו חוט של חסד. חו"ט רומז למילוי המילוי דשם ב"ן כנז' בסוד הציצית:
ת"ח כל מאן דזכי וכו' אחר שהפליג במעלת ברית הלשון נמשך לברית המעור ואמר שלא יחשוב האדם כיון שזכה למעלה הנז' בסגולת התורה. דאין עבירה מכבה אותה לכן אמר שאינו כן כי צריך לו להשמר מאד מבת אל נכר מפני שהיא מנגדת לשכינה. ואיפשר דלאו על בעילה עצמה אלא אף מהרהור שלה ותשוקה אליה ולזה מביא לסיוע מ"ש ר"ש אתחזיין ישראל וכו' דקשה מק"מל מקרא מלא הוא. אלא בא להשיב על מה חרי האף הגדול הזה מה שלא היה לא בעגל ולא במרגלים. ומתרץ שישראל היו ראויים מצד עצמם מפני שהיו מלאים הרהורים רעים רבים. כי לכן לא נמצא שם מי שקנא לשם ה' בעון זמרי שהיה בפרהסיא:
לאשלמא אובדא פשוט הוא שמדבר על נדב ואביהו וכמ"ש לקמן דף רט"ו ע"ב דלא אשתציאו מההוא עלמא עיין מ"ש בפ' וארא דף כ"ו ע"ב ותדע פגמם וא"כ שפיר קרי להו בשם אובדא. ולפי שנתעברו בפנחס קראו בן אהרן כי להיותם מנ"ה דאימא כמ"ש הרב לכן קראם בלשון יחיד דתרי פלגי גופא כחד חשיבי. וגם ידוע מדרוש הארבה כי ב' גבורות דנ"ה הם סוד ב"ן אחד. פי' ב' הוי"ות. וגם כי כאן זכה פנחס לשם אליהו שה"ס ב"ן ור"ת "אליהו "נדב "אביהו גי' ב"ן. ומ"ש למעלה וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן. ר"ל שראה פנחס את נדב ואביהו שהם סוד בן אהרן הכהן שהיו מוכנים להתעבר בו. ואחר שנתעברו בו נקרא הוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וזהו שבחו שזכה לתקן אותן שתי נשמות.
הפך מאן דנטיל וכו' כאלו משקר וכו' ידוע שמקו האמצעי דזעיר יוצאות הנשמות ששם עיקר יסוד אימא שהוא חותמו של הקב"ה. וג' אותיות אמת הן בד"תי דזעיר. והנה הנשמה שכבר קדמה לבוא לעולם ואח"כ הוצרכה להתגלגל. הנה יוצאת אז מהזעיר כמו שהיה בפעם הראשונה ולכן לא אמר דמשקר בקושטא דמלכא שאז לא יצדק אלא באותה הבאה מתחלה. אבל אמר כאלו משקר שכיון שחוזרת לבוא לעולם הוה כאלו אז מתחלת. ועוד כי הגלגול הוא חסד של אמת: ואנא קרינ' וכו'. בס' הגלגולים ח"א פ' י"ב פירש הרב בפ' וכן תעשה לכל אבידת אחיך על נשמה שבאה לעולם. ובבואה מוצאת נשמה אחרת הצריכה להתגלגל ומשתתפת עמה והי' נק' אבידת אחיך. ואם לא תקן אותה. אז נאמר על נשמתו העיקרית לא תוכל להתעלם פי' שגם שנשמתו העיקרית נתקנה. ר"ל חלק נפשו לא יוכל להתלבש בו חלק הרוח וימות הוא רק בחלק הנפש: ולכן טב ליה דלא יתברי. שהרי כל עוד שלא נברא היו כל בחי' נר"ן שלו בג' עולמותיהן מכוונות זו לזו וגם משפיעות זו בזו בייחוד. ועתה שהלכה לה נפשו בלי תקוה. יוכל להיות שאף אחר התגלגלה ובואה פעם אחרת לעולם לא תזכה להתייחד ברוח שלה וכדלקמן:
מאן הוא צדיק גמור דקי"ל שצריך האדם להשתלם בעיון בפר"דס ובמעשה בכל התרי"ג מצות כנגד תרי"ג ניצוצות הנשמה. וא"כ מי זה יזכה לכל זה שא"א לקיים מצות כהונה ולויה ומלכות וכיוצא וא"ת שקורא צדיק גמור למרובה בזכיות וכדכתבו התוספות פ"ק דר"ה. א"כ קשיא מאן צדיק שאינו גמור. וא"ת הבינוני נק' כן יקשה וכי מאן דלא שלים וכו' כי באמת תואר צדיק נגזר מצדק ור"ל שיתמיד פועל צדק ומום אין בו.
דלא נטיל גלגולין עקימין וכו' יובן בהקדים מ"ש בס' הגלגולים ח"א פ"ח ופ"ט שכל נשמות המגולגלות נחלקות לג' חלוקות א' נשמות חדשות. ב' מחלק קין והבל וכל א' מאלו הב' יכול לקבל כל נר"ן שלו בפעם א' ואלו נק' גלגולים ישרים. אך יש חלוקה ג' שהם גלגולים עקומים והם כשבאו ראשונה נר"ן לעולם ונפגמו שלשתם הלא כשיחזרו להתגלגל להתקן באים בדרך לא ישר וכדבסמוך ולפ"ז יקרא צדיק גמור כל א' משני החלוקות מפני שגומר להצטדק ולתקן את כל בחינותיו דהיינו ובאחסנתיה שכל הנ"רן הם של חלקו ושרשו: בני בנין. ה"ס כל נר"ן שהם בנין א' ופרצוף שלם כי הנשמה היא בראש והרוח בלב והנפש בכבד הם מג' עולמות בי"ע שבהן ג' שמות אהי"ה הוי"ה אד"ני שעולים בני"ן:
ואתקין שורין נודע שיש לנשמה ב' בחי' אור פנימי ואור מקיף. והמקיף מג' אהי"ה קס"א קמ"ג קנ"א העולים חות"ם שחותמים הנר"ן ומקיפים אותם וכן הוא חו"מת והיינו שורין. וחצב בירין. דע דאיתא שם בס' הגלגולים כי זהו הדרך הנכון למי שזוכה לנר"ן שלו בפעם א' ר"ל בגוף א' בתחלה יש לו הנפש. ואח"כ כשהוא חכם ויודע שכבר תקן הנפש יאמר "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת בא"ר שהוא יסוד הנוקבא שמפקיד נפשו בסוד פקדון שתשוב אליו בבוקר. אבל כשיודע שכבר נתקנה נפשו אז יאמר פסוק נפשי איויתך בלילה אף רוחי וכו' ויכוין שהנפש תשאר למעלה ויעלה את רוחו מעמקי הקליפות כדי לתקנו ויעלה בסוד מ"ן לבאר העליון והוא ר"ת "בידך "אפקיד "רוחי. וכן יעשה גם לנשמה בדרך זה ע"ש וז"ש. וחצב בירין שהוא ההתכוננות שעושה בכוונותיו בבאר העליון לקבלו ואין ספק שיש מעלות שונות בבאר הנוקב' למכון הנר"ן כי של הנפש הו' התחתון ושל הרוח האמצעי. ושל הנשמה העליון. אבל לא ידעתי כוונת השמות בפרטות אך זה אמיתי לענ"ד שג' מעלות בבאר שהרי ג' חומות הן דג' אה"יה והיינו בירי"ן. ונטע אילנין ה"ס הייחודים שעושה בהתעלותו המ"נ לקבל מ"ד וזהו אי"לן גי' הוי"ה אדנ"י וכמו שאנו מכוונים בפסוק "פדית "אותי יהו"ה שר"ת פא"י העולה צ"א. והרי זה צדיק גמור שגמר בצדקו לתקן את שלו כולו. צדיק שאינו גמור וכו' זוהי החלוקה השלישית שהתחלתי להזכיר ופירשה מר"ן זלה"ה בס' הגלגולים הנז"ל והיינו כאשר באו תחלה נר"ן ונפגמו. בשובם להתגלגל לא יבואו שלשתם בגוף א' אלא תחלה תבוא הנפש ואח"כ יוכלו לבוא הרוח והנשמה אבל כל א' בגוף מוחלק אשר על כן נק' אחסנתא אחרא שאין לזה התייחסות עם זה כיון שאינם יכולים להתייחד שלשתם כמשפט:
חפר בה זה משל נאה למ"ש הרב. כי בין בעל הרוח ובין בעל הנשמה צריכין לבוש נפש הגר שהיא מקליפת נוגה כלולה מטו"ר. כי אי אפשר לרוח לבוא לעולם אסלא ע"י התלבשותו בנפש. והנה הנפש של זה הרוח אי אפשר לה להלביש את רוחה כי כל א' בגוף א' וז"ס החפירה שמעמיק עד התהום להוציא נפש הגר:
הא אתקין אבני יסודה הוא הגוף שנכנס בו שהוא התחתון וכמו יסוד אל הנפש והרוח. ואמר כמלקדמין. מפני שזה הגוף יתכונן באותם איברים שהיו אל גוף הראשון אם שלם אם חסר וכענין רב ששת שהיה סגי נהור להיותו גלגול בבא בן בוטא שסמא אותו הורודוס וז"ש אבני יסודא. ואעמל בה ולא ידע. מובן במ"ש בפ"ט מספר הגלגולים שכיון שיש בעולם הנפש בגוף אחד ורוח בגוף אחר הדבר עומד בשיקול שאם הנפש תקדים להתתקן קודם הרוח הנה בתחיה תזכה שהרוח יתייחד עמה בגוף אחד העומד אז בתחיה ואם הרוח יקדים להשתלם יזכה גם לנפש בתחיה וז"ש שאף על פי שהוא עמל אינו יודע אם ישאר הרוח אליו. וגם אפשר שהרוח ישתלם והנפש תחזור להפגם. ואז מסטרא דיליה טב וצדיק איקרי. כי הוא עשה את שלו בשלימות.
אבל מסטרא דאחסנתא וכו' לאו הכי שהי' נשארה בפגימותה ולכן צריכה עוד למות ולחזור לעולם וזהו ענין המשל שמביא שצריך לחזור ולסתור הכל. ואין ספק אצלי שאח"כ בשוב הנפש לעולם ותשתלם שאז יתייחד עמה הרוח שלה שהרי קדם להשתלם. והו"ל כמי שנפגמה רק הנפש בתחלה בפעם הראשונה. אבל לא הרוח והנשמה שכך היא המדה העליונה שיתייחדו כל הנר"ן יחד כשתחזור הנפש פעם ב' ותשתלם ומ"ש שהיסוד שקוע ועקימ'. הוא מפני שהנפש שלו עתה היא נפש הגר שהיא שפלה וגם הנפש האמתית דשייכא לאותו רוח הי' עקומה מכל צד. פי' בין מפעם הראשונה ובין מזאת השנייה ולכן חזר ואמר טב ושפיר טב שאינו כלול מטו"ר כנפשו נפש הגר. ושפיר מפני שניתקן ולהפך היסוד ביש ועקים מצד ב' הנפשות: