והרמ"ז כתב ריש פ' זו וז"ל רוח צפון ה"ס הגבורות כנז' בס' זוהר הרקיע פרשת ויקרא שהם רוחא דשדי בגווה. ובהתעוררותם זה נעשה הזווג דאו"א שבבחינת כללות האצילות הם חו"ב ולכן זווגם בסוד קול ודיבור ולכן כרוזא נפיק הוא אורם המתפשט ונקר' כרו"ז גי' ע"ב קס"א כידוע. ואז אתער קב"ה הוא זעיר שבאים לו מוחין דיליה. כי עד חצות הוא בבחי' שינה שגם אז מתעורר סוד ישראל שבק"ק דבריאה שהוא הנקרא חיזו דאילנא דחיי כמ"ש בס' א"י בדרוש הקליפות ושם הוא ג"ע העליון: ובני מטרוניתא הם הצדיקים. וקראה מטרוניתא בסוד כתר שלה שהוא היורד לבריאה עד עלות השחר ואז בכח תורתם הוא עולה. וט' ספירות אחרונות שלה יורדות אז והן העולות בכח התפלה. אבל בני היכלא הם המלאכים העליונים הנק' עומדים כדבסמוך: למלכא קדישא הוא זעיר בהיות בו המוחין הנק' קודש ולכן קוראו תחלה מלכא סתם כמ"ש אתער מלכא שעדיין לא היו בו המוחין. ואז בהתפשט אותם האורות אחר שנעשה הזווג הנז' אז.
כל אינון פקדונין וכו' מפני שסוד השינה אל בני אדם הוא להתעלות ולהיות מ"נ לעורר הזווג ומפני זה אחר שנשלם הזווג חוזרות למטה שכבר עשו את שלהן והיה להן חלק אור באותו הזווג שסודו מהגבורות כנזכר בזוהר הרקיע הנז"ל. ואז ברדתן יש להן להתעורר להכין תיקון לזווג היום בכח התורה וז"ס חדשים לבקרים שלא אמר חדשים בבקרים כי אין החידוש בעת הבוקר. רק מחצות ואילך לצורך זווג הבקרים:
כולהו לגבייהו רמז למ"ש בפ' ויקהל דף רט"ו שאין הנשמה מתיישבת במקומה עד אחר התפלה. וע"ד דייק לגבייהו ר"ל אצלם אבל לא בתוכם במקומם עד דנהיר יממא:
ומשתתפי בכנסת ישראל דוק אומרו בכ"י כי כשמאיר היום אז מתחיל תיקון ט' ספירות שלה.
כי בחי' מטרוניתא כבר נתקנה ר"ל עלתה והיא סוד תפלה של יד:
לנקאה גרמיה בכולא יפנה ויטול ידיו והוא ניקוי פנימי וחיצון והכל כנגד העשיה דתמן מקננא מלכות. ושם גדול כח החיצונים ולכן צריך נקיון. ולמיזן זיוניה הוא ציצית ותפלין שהכל תיקון על שלשה עולמות אב"י שהם בחי' זכרים לגבי עשיה:
עם מלכא קדישא ירמוז למ"ש בסוד הנחת התפלין קודם התפלה שהוא להמשיך על זעיר הרשימו שהיה על ראשו בסוד שימני כחותם כנז' בשער תפלין ובבחי' אותו הרשימו שחוזר בו מן המוחין.
קוראו מלכא קדישא: דהא בליליא אשתדל במטרוניתא ירצה שכל תיקון חצות הוא לתקן כתר רחל עד שבעלות השאר עולה ונקבעת בזרוע שמאל דידיה בסוד תפלה של יד שאז יוצא הרשימו שבתוך לבו ונעשה מוחין לנקודת כתר זו ואז הוא מושך הרשימו שעל ראשו לתוך ראשו ולכן נקרא מלכא קדישא כאמור:
השתא אתייא וכו' פי' שאז צריך לעשות תיקון אחר שהוא להגדיל את זעיר ולהוריד לו מוחין חדשים ואז יש זווג גמור למטרוניתא שהוא מעולה מאד מאותו האור שהיה לה תחלה בהיותה בזרוע זעיר ודוק שכאן אמר עם מלכא ולא הוסיף תואר קדישא לפי שהמוחין שיש לו מיד בבוקר שהם מן הרשימו לא נחשבו לערך מה שעתידין להתחדש לו וכנגד זה נקרא עתה מלכא סתם:
אתי לבי כנישתא שאז באותו זמן יצדק לקרוא לרחל בשם בית הכנסת. מפני שבתחלה מתעלין ספירותיה האחרונות שירדו בשחר. ובמקום היותה נקודה נבנית ונעשית פרצוף שלם בי' ספירות ולכן נקרא כנסת שמכנסת כל שלה אליה וכנס"ת גי' י"פ ב"ן ועם י' כוללים וכמ"ש הרב ז"ל. ונלע"ד שגם כן י"פ שם יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה עולים כנס"ת שאז מכנסת שפע מבעלה שסודו מילוי אלפי"ן והיינו א' שבתוך וא"ו. ונכון הוא מאד כי כן יסוד זעיר מגיע עד ת"ת שלה שהוא ו' והוא ע"ד שיש לו א' בוא"ו שלו שה"ס יסוד אימא המגיע עד שם:
מדכי גרמיה בקרבנין כבר ידעת כי אנו מתקנים העולמות ממטה למעלה תחלה במעשה ואח"כ בדיבור. וכשאנו אומרים הקרבנות אנו בעשייה ששם הגבורות וקליפות הקשות. וז"ס צו את בני ישראל וכמרז"ל אין צו אלא ע"ז כי שם א"ל אדנ"י העולה צ"ו צריך לכוין בו לשרוף חומריות הקליפות שסודן הבהמה הנשרפת במזבח ובזה מדכי גרמיה מן הקליפות:
משבח בתושבחתיה דדוד זהו בסוד היצירה כנודע כי מן ברוך שאמר עד יוצר אנו ביצירה:
אחיד תפלין וכו' אמר כן מפני שלכתחלה צריך להקדים הנחת תפלין וציצית קודם ברוך שאמר שלא להפסיק בין ישתבח ליוצר. והזכיר תפלין של ראש מפני שהם המגולים ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ וכו'. ועוד נוכל לומר כי הציצית הוא לתיקון הנוקבא אור מקיף שלה: