פקודא דא להעיד וכו' דייק מדפתח באיסור דלא יקום. וסיים יקום דבר משמע שהוא צווי מאתו ית' שיקום אותו דבר ומזה נשמע החיוב על העדים שאל"כ הו"לל לא יקום עד אחד ודי ומדכת' יקום דבר ש"מ למצוה ולית סהדותא פחות מתרין וכו' פי' ידוע שכל עצמות השפע המקיים העולם הוא המושפע מהדעת וה"ס חו"ג ולכן עדות שהוא אותיות דעו"ת שנים. ואנן קי"ל דעת גניז בפומא דמלכא באופן שייחוד חו"ג בפה ה"ס ההבלים וידוע מסוד רוחא ברוחא שהם ד' הבלים א' של הזכר עצמו. ב' מה שמשפיע בנקבה. וכן מן הנקבה א' שלה. ב' מה שמשפעת בזכר. והנה חו"ג של הפה הם שורש ז"ון כנודע ולכן ע"ד גי' ב"פ הב"ל וב' עדים הם ד' הבלים האמורי' ואמר עד אחד ר"ל שני הבחי' של אחד מהם א' שלו וא' שמשפיע בחבירו. הא למדת שב' העדים רומזים לחו"ג. עדים צירוף ד"עים וכמ"שה תמים דעים ולפי ששניהם מתייחדים כנודע לכן נאמר על פי ולא אמר על פיות וז"ש הה"ד על פי. אמנם מפני שהם ב' מיני אורות לכן כתיב שני עדים ובזה יובן מרז"ל כל מקום שנא' עד שנים עד שיפרש הכתוב עד אחד וכפי' רש"י על פסוק לא יקום עד א'. והסוד שפעמים קוראם שנים ע"ש חילוק האורות ופעמים קוראו עד וכמש"ה ועד אין בה וזהו בבחי' יחודם. קירות ביתו מפ' קירות לבו כדחזקיה שפשוטו אל הקיר קירות ביתו ומפ' בירושלמי ורבנן אמרי קירות לבו נשא עינו ואמר לפניו רבש"לע חזרתי על רמ"ח איברים ולא מצאתי שהכעסתיך בא' מהם הרי שמפרשים קירות הבית על קירות הלב. אבל תימא הלא לא קיים פ"ו ופגם באיברי ההולדה. ויובן במ"ש בזוהר שבחלל ימיני של הלב יש רוח ובשמאלי יש דם ובהם מושך ב' היצרים ואלו הם שני בית"ין דבלב והצדיקים אין להם אלא לב א' בי"ת א' כי לבם חלל בקרבם ואין שם דם משכן יצ"הר כי נזדכך ונעשה כרוח וכאלו הורסים הקיר האמצעי שבין שני הבתים. והנה חזקיהו צדיק גמור שם פניו אל הקיר שהיה מפסיק בין ב' החללים ומצא שהכל היה חלל א' כי הכניע יצ"הר ליצה"ט והגם שלא קיים פ"ו כוונתו היתה לשמים כדק"ל והנה כוחות הלב מתפשטי' בכל איברי הגוף ולו שייכות עם כל רמ"ח איברים ולכ"א אל הקיר לשון יחיד קיר האמצעי שבו תלוי שלימות כל רמ"ח איברים. ויובן מאמרנו כי ב' קירות הלב הם ב' היצרים כי אותו שלא הכניע יצ"הר ליצ"הט הם מעידים נגדו ולפי הסוד איתא בס' א"י שב' היצרים הם ב' מלאכים הנמשכים מחו"ג והם ממש ב' עדים נמשכים מהדעת:
אנשי ביתו אינון רמ"ח וכו' ע"ד עיר קטנה ואנשים בה כי יקראו האיברים אנשים שיש איברים שהם בסוד פרצוף דהיינו ג' שלישים בסוד חב"ד חג"ת נה"י. הזרועות והשוקיים: והכי אוקמוה דקי"ל כל א' מרמ"ח איברים יש לו עצם וכדכתב הרב בפ"ק דאהלות ולכן לא הכניס את שס"ה גידים בכלל אנשי ביתו לפי שהחקיקה בעצמות ואינם כי אם ברמ"ח איברים.
ובג"ד אמר דוד וכו' כי כל גופו מנוקה וכמ"ש כל עצמותי וכו' שכולן נכנעות לו ית' ואין אחר שולט עליהם ואמר כל בקמ"ץ רחב לרמוז לא דווקא בכללות אלא כל אבר ועצם בפ"ע וכדחזקיה. וע"ד כל אחי רש שפי' כולם וכל א' לבדו. כל מעיני בך ג"כ:
ובגינה אתמר נמי מעידין וכו' כי ליהם משענת הגוף והם ממש קורות הבית שיעמדוהו וגם יש בתוכן המוח שהוא עצמות הגוף שלכן נק' עצם והוא עצמות חיות האדם.
מוחא דאיהו מייא מובן במ"ש בייחוד שם שד"י שיש אור מים רקיע שה"ס עס"מ והיינו חיה נשמה רוח. ונמצא שהעצמות שהם לבושי המוח שה"ס הנשמה הם כנויים שלמים:
ועלייהו קא רמיז וכו' אפי' העליות שהן עליונות ה"ס חב"ד הם מקורות כמים שהוא המוח שעליו שורה הנשמה וממנו מתפשט המוח בכל העצמות שהם פנימיות הגוף ועיקרו:
ואמאי גרמין כי ידוע שכל משך דין האדם בקבר ועיקרו הוא כל זמן שלא נתעכל הבשר.
בגין דגרמין אינון וכו' דע שיש ב' בחינות שחרות וחשך ושתיהן בנקבות העליונות א' באימא וב' בברתא ושל אימא הוא בבחי' העלם והסתר וגם בחי' קיבוץ ואסיפה שכן השחור מקיף את הראות. ואית' בתיקונים דף צ"ג ע"ב חוורו ואוכמו תרווייהו אשתכחו מכתרא עילאה אוכמו מלבד וחוורו מלגאו וכו' עד אומרו ואורייתא מתמן חיהו חוורו מלגאו אוכמו מלבר. ופירשו הרב ז"ל שה"ס שם ע"ב וס"ג שבשני רישין דאריך כתרא ואוירא שמהם נאצלו חו"ב חוור ואוכם זכר ונקבה ע"ס. וע"כ על התורה נאמר כי היא חכמתכ' ובינתכם ולפי שחו"ב הם בתחילת הייחוד לכן חזר ואמר אוכם וחוור חשך ואור שהוא דין ורחמים בייחוד בזכר בנקבה ונמצא לפי זה שלהיות שהעצמות ומה שבתוכן נמשך מן המוחין שבראש לכן נחקקו בהן אותיות שחורות על הלבן. אך ענין זה יצדק בזכיות החקוקות בעצמות צדיק. אך מעשה הרשעים נחקקים בבחי' הב' של השחרות שהיא במלכות הקרובה לחיצונים. וז"ש ואית חשך תכלת וכו' שהיא המשפעת בחיצונים שהם קץ החשך כנודע. ומצד דיניה נחקקים עונות הרשעים על הלבן שמהפכים לדין מד"הר והרי זה בכלל ב' עדים הדין והרחמים וידוע ששם ע"ב ומ"ה הם שמות החסדים ויש שם הכוללם והוא יו"ד הי"א וי"ו הי"א העולה ע"ד וכן שם אכד"טם שהוא שם גבורה חילוף אלהי"ם עולה ע"ד דהיינו שני עדים:
על גרמין עתיד וכו' כי גם שביציר' האדם קודמים העור והבשר להתהוות הנה בזמן התחייה יקדמו העצמות כנראה מנבואת יחזקאל ל"ז שנאמר ותקרבו עצמות. ונועם לקדימה זאת הוא שד' חלקי הגוף הם עצמות וגידים ובשר ועור והם נגד חנר"ן ולכן יצירת האדם היא מלמטה למעלה. אבל התחיה מלמעלה למטה והמעולה קודם והוא הראשון לחיות וכמ"שה והחכמה תחיה. וכמו שבחכמה בה מצטיירים רישומי ההו"יות הראשונות כך נרשמים בעצמות ציורי מעשה האדם ואם הם רעים עצמותיו נרקבים ואפילו הלוז. ואם מעשיו טובים מח עצמותיו ישוקה בטל התחיה:
עין רואה וכו' ה"ס חו"ב כנודע וב"ד סופר ה"ס הדעת שה"ס חג"ת ב"ד מוכרע. ועל זה שנינו מה למעלה ממך שהוא על ו"ק עין רואה ואזן שומעת וכל וכו':
שמשא וסיהרא ז"ון מאי בכסה. כי בחדש שופר סתמו ר"ה. ומה כוונתו בלשון כסה:
למתבע דינא כי אז זמן שליטת גבורות בינה. ואז ס"מ תובע דין על בניה שהם הפוגמים בעולמות וב"ד הצדק אומר לו שיביא עדים על מה שפגמו:
והוא ייתי לשמשא עמיה פי' כי כל מה שפוגם בזעיר מחזיק כנגדו בס"מ שהוא זכר הקליפות וזהו עמיה. אבל להראות הפגמים של מלכות אזיל למייתי וכו' וענין זה צריך הבנה מה היא סתירה זו. ויובן במ"ש בס' מב"ש ש"ב ח"ב על פ' זה שו"ק דזעיר יצאו קודם התיקון ואח"כ בעולם התיקון נתוספו לו ד' ראשונות. אבל במלכו' לא יצאה כי אם נקודה אחת ובתיקונה נוספות לה ט' אחרונות מחכמה ולמטה. ולכן כשמתרבים העונות מסתלקות ממנה ט' אחרונות.
וד' ראשונות מזעיר והטעם לזה מפני שזעיר זכר ומבחי' חסד ולכן אף שיתאחזו החיצונים בו"ק אין אחיזתם ופגימתם חזקה ואינו דבר מצוי. ובזה יש סבה אמיתית למה שאו"ה מונים לשנות החמה כי השמש נמצא תמיד בסוד ו"ק ואין חשש אם יתאחזו בו. כי אחיזתם בו מעוטה וגם היא קרובה להתקן משא"כ מלכות שהפגם שלההוא גדול ולכן מסתלקות ממנה ט' תחתונות שלה בעת העון ומתעלות למעלה לאימא שהיא שרשן ושם מקבלות כח לתיקון וזהו לפייסא ליה על בנהא. והוא מענין הסתלקות מוחין דזעיר בזמן הדורמיטא דאיתא בליקוטים ובס"הכ שבהסתלקו למעלה בשינה אז קונה מוחין עליונים ע"ש. וכן המלכות בהתעלותה מתחדש בה כח להתקן מחדש וזהו תקעו בחדש שופר בזמן שהי' מתחדשת חידוש כולל לכל השנה. סייעוה בתקיעת שופר שכחו למתק הדינים בט' קולות תר"ת תר"ת תר"ת כנגד ט' אחרונות שלה חב"ד חג"ת נה"י. שמתחדשות וגם כנגדן ט' ברכות במוסף ומפ' איזה חדש הוא. ואמר בכסה כשהיא מתכסה דהיינו עת המולד שאז מתתקנת ליום חגנו חג הסכות שהוא זמן הניגוד וכל הט"ו יום אנו משתדלים בתיקונה עד שהיא מתוקנת בזמן החג לקבל החסדים כנודע. ומציאות תיקון זה מתחיל מזמן הנעילה שאז היא עולה לדיקנא דאריך כנז' בס"הכ והוא המקום המכוסה שאמר כאן. ולפי שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה לכ"א שתחלת התכסותה בר"ה הוא להתעלות במקום העליון ביו"הך שאז הוא גמר העלמה. ואפשר שב' הזמנים נרמזים בפסוק:
כי בחדש הוא ר"ה ובכסה הוא יוה"ך בזמן הנעילה שאז היא נעולה ונעלמת למעלה ואז מתחילים ליכנס במנעולה שהוא יסוד ומלכות שלה ב' חסדים הפנימיים דיסוד ומלכות דאימא. וז"ש בכסה הסמוך ליום חגנו:
לדרוש ולחקור וכו' אתא לאפוקי דיני ממונות דאמרי' פ"ד דסנהדרין דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה וז"ש בעונשא דמותא וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות אין עדי ממון צריכים דרישה וחקירה והטעם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולהגביר כח החסד. ואם יקרה שיטעו בדין לחייב את הזכאי הלא המשפט לאלהים הוא שיחזיר לו מה שהפסיד וכדר"זל. ועוד סברא רווחת שאם יעשה מצוה או צדקה באותו ממון שנטל שלא כדין שיחשבו לזכות בעליהן הזכאי בדינו.
שבע לקבל וכו' הם הנז' בפ' פקודי דף רנ"ב ע"א וז"ל כולהו נטלי אשגחות' וכו' ע"ש
ז' חקירות ר"ל שנרמזו בפ' ודרשו השופטים הי"טב בריבוע עולה ע' הי"טב גי' הוי"ה והיינו עיני ה':
בהון ויסרתי וכו' כי בם מתפשטות ז' גבורות דמלכות שלכן היא נק' שבע:
ותרין סהדי שקר הם ז"ון דקליפה המנגדי' לז"ון דקדושה שהם עדי אמת וכנז"ל שמעידים על ישראל עדות נאמנה. ואל יקשה דכיון דסתם רשע פסול לעדות איך נמצא בכ"מ שס"מ מתעצם להעיד על שראל. כי הענין הוא שהעדות המקובלת לפני המקום הוא של כוחות הקדושה הנז"ל. אבל ס"מ הוא קטיגור שעולה ומסטין לעורר הדין. אבל אין עדותו מקובלת. כי סתם עדות הוא דעות ודעת ה"ס אמת הנמשך מתיקון מדת ואמת תרין תפוחין קדישין שה"ס תרין שפולי דיסוד דחכמה סתימאה נ"ה שלו. והם מיוחדים בתכלית היחוד ולכן סתם עד שבתורה פירושו ב' עדים שבהיותם מכוונים נק' עד א' לאפוקי ולהבדיל עדות ס"מ ולי"לית שאין להם דעת וכל כחם מאחורי נ"ה וכוונתם להמשיך עליהם אור נה"י דקדושה שה"ס ש דשקר מלה דקשוט בקדמיתא כמ"ש בזוהר בפ' שלח בענין המרגלים. אבל להיות שאין בהם יחוד ואין בהם דעת. שארי ביחודא וסיים בפירודא דהיינו ק"ר גי' ש'. והס"א נסתרס ונתקרר כי אין לו חום גבורות הקדושות שמגמתן לעורר הזווג. אבל ס"מ כל כוונתו להפריד ולהבדיל המלכות הקדושה מיחודה. ולכן נגזר עליהם יתפרדו כל פועלי און וכמ"ש בסוף המאמר שהוא סיומא דמילתא:
אי ייתון לאסהדא וכו' שישר' גרמו הפירוד במעשה העגל יהיה דינם ועשיתם לו כאשר זמם. זהו הלוך המאמר. ועתה נבארהו בפרטות ונקדים תחלה מ"ש בפ' כי תשא שתכלית כוונת מעשה העגל היה לתקן ז"ון דקליפה על"ה שו"ר גי' סמ"אל ולי"לית ועוד שעושי העגל היו ערב רב בנייהו דס"מ ולי"לית. ואפי' הג' אלפים שמתו היו מע"ר ע"ש היטב. והנה ידוע שיש' בני ז"ון וקי"לן איהו בנצח ואיהי בהוד. ולכן ס"מ ונחש שהם ז"ון דקליפה יהיו מתחזקים בעדות שק"ר שאחיזתן מנ"ה וירצו להעיד על ישראל בני ז"ון שהסכימו לדעת החיצונים לחזק כח הס"א ולהפריד חלילה. דטעו בין ו' לשבע כמר"זל בשש משה בא שש ועדין לא הביא ב' לוחות שסודם מנ"ה. ואמנם ו' ה"ס זעיר שכל עצמו הוא ו' מדות חב"ד חג"ת שסודם מחג"ת נה"י שנתעלו לחב"ד חג"ת. וז' סודו ברחל שהיא השביעית אחר הו' וה"ס כתר שלה המושרש בת"ת זעיר. ואמרו בתיקונים שצורתה י' על ו' עטרה בראש צדיק והוא יסוד העליון יסוד ישראל. ונל"עד שז"ס זיין לשון עדי כי כן הכתרים שקבלו ישראל בסיני כשאבדום כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים. ות"א ויונתן ית זייניהון וכן קראם בתיקונים בלשון תג"א:
גם זיי"ן הוא לשון כלי זיין להלחם עם החיצונים שמשם שרש אחיזתם וע"כ נק' חרב לה' מלאה דם. וכמ"ש בפ' בשלח בפ' אז ישיר ולפי דעתי כי קטרוג אלה המקטרגים הוא מפני שעון העגל הוא עון השרשי שבו חזר המות לעולם וזה היה עון אדה"ר ובראות ס"מ ונחש שהיה מרכבו של ס"מ בחטא אדה"ר שחזר לשלוט על ישראל שכבר היו בני חורין ממנו לכן גמר בדעתו שישראל עשו פירוד למעלה. ולא היה כן כי עונם היה שלא מיחו בע"ר כדאיתא בזוהר בשלח. אבל ישראל לא הפרידו ח"ו וע"כ נקראים עם ז"ו יצרתי לי שמתחברים ז' לז' לכן הקדים לכתוב ז' לו' דהיינו לרמוז ממטה למעלה שמעלים המלכות לשרשה הוא הת"ת. ואח"כ בכחם זה תהלתי יספרו. פי' אורי והלי ימשיכו למטה. וא"כ ס"מ ונחש עדי שקר. שהרי ה' אלהים אמת מעיד על קדושת יושר ישראל שלא עשו פירוד בין ו' לז' קיימוהו בייחודו. ולכן נק' עם ז"ו גי' אח"ד שהוא מיוחד עם הו' ומגין בל ישלוט החיצוני:
ובזה מובן ענין נחמד ששמעתי על פסו' ה' הצילה נפשי משפת שקר:
והוא כי שקר מלא שי"ן קו"ף רי"ש המילוי הוא יו"י נפ"ש והנה יו"י גי' הוי"ה שהוא כח זעיר. ונפש היא מלכות והנה השקר רוצה להאחז בנפ"ש וז"ש ה' הצילה נפשי משפת שקר פי' שהשפה הוא שקר הנבטא ולא המילוי והיינו משפת שקר. וגם ידוע שנ"ה ה"ס השפתים שבהם אוחזים החיצונים וכרמוז באותיות שקר כנז"ל.
ולא יתיחד וכו' בכאן ילמדנו שרש הפגם הגדול שנעשה בעונות המבדילים בין ז"ון באותה בחי' שבין ו' לז' והוא כי שם שורש העיקרי שיש למלכות בתוך הזעיר כי משם לוקחה ושם ב' יסודות דא"וא כנודע ומגבורות של שניהם בבחינת הקטנות יוצאת כח האחיזה שיש שם לחיצונים והיא רמוזה בחמץ של גבורות אבא. ושאור גבורות אימא. וכמ"ש בפ' בא דף מ' ובפ' פנחס דף רנ"ב ע"א ולכן תקנה החכמה האלהית שבחדש הראשון לחדשי השנה יקדימו תיקון כולל לכל השנה לבער הרע מהעולם לשרוף החמץ ולכלותו מכל וכל לכלות אותו הכח הרוצה לעשות הבדלה במקום הייחוד הקדוש. ולפ"ד גדול כח תיקון זה יותר משל ר"ה בתקיעת השופר שהיא להמתיק הדינים ולא לבערם שזה כבר נעשה בביעור חמץ ושאור בניסן ועיין בז' בזוהר בפ' תצוה דף קפ"ג ע"ב. אבל תיקון ר"ה הוא למתק הדינים וגם בתשובה. ואינו בדין לכלות החיצונים. כי ה' צדיק בדין ושמא ב"מ יצא איש חייב בדינו. צריך הקוסטינר לעשות בו דין:
ואע"ג דמדאורייתא איהו עד סוף שית כמש"ה אך ביום הא' תשביתו וכו' ונקרא ראשון לביטול החמץ א"ך ח"ץ בא"ב דאח"ס בט"ע: וגזרו רבנן אוכלין כל ד' ותולין כל ה' והטעם שהת"ת הוא ממוצע בין חו"ג וכלול משניהם ולכן רצו להוסיף לתת כח בתיקונו. לכן בשעה הד' שהוא חסד לא חשו שיאכלו בו חמץ כי אין כח לחיצונים בו. אך בגבורה שממנה שרשי הדין אמרו ותולין: ולא אסרוהו אלא באכילה כי סוף סוף אין משם אחיזה לחיצונים כי עיקרה להכניעם ובקו האמצעי לכן אמרו ושורפין בתחלת שש:
ואולפו מארי מתני' וכו' וטעמו דשריפת החמץ הוא לכלות כחו שלא להפריד בין ו' לז': וכן ההורג את הנפש ושופך דם פוגם בנפש היא המלכות המושרשת בלב זעיר שבו רביעית הדם כנודע מסוד שופך דם האדם באדם. וכיון שנפגמה הנפש העליונה. ממילא נפרדה ז' מן ו' והוא הדין בעדים כדתנן אליבא דכ"ע זה אומר בו' שעות וזה אומר בז' עדותן בטלה וכלו' וכיון שודאי יש שקר בעדותם הפרידו בין ו' לז' והרי הם כס"מ ונחש שכיוונו להפרידם ולכן ויקיים בהון וכו' דחשיבו מצראי למידן וכו' וכן נגזר על ס"מ ונחש יתפרדו כל פועלי און. והאי איהו ועשיתם לו כאשר זמם והיינו עד זומם ז"ו מ"ם שהעידו על ישראל שהפרידו בין שבעה לששה באותם ארבעים יום שהיה משה בהר: