רזא הכא וכו' לית צו אלא וכו' יובן בהקדים ששני פעולות פועל הדין הקדוש כשישראל זוכין א' הבירור והבדלת הפסולת מעל הקדוש ה. ב' העלאת הקדושה למעלה וזהו תכלית הקרבן. וידוע ששם מ"ב לו הסגולה זו ולכן אנו מכוונים בפ' עולת תמיד לשם אב"ג שה"ס חסד שבגבו' המכניע תולע שבטומאה. ובו אנו מחלים תתיר צרורה. שהיא הקדושה המסורה בעשייה. ושם האחרון שהוא במ' דיצירה שבבחי' כללות היצירה ה"ס עטר' דזעיר וידוע דחסד אתגלייא בפום אמה. ולכן אהרן בן' רבתי דאי"ק עולה שקוצ"ית דאיהו שושבינא דמטרוניתא נמצא ראשו בחסד וסוף גילויו באמה. ור"ת ב' השמות א"ש ולפי שמתחלה נכללים מחמשה האחרים לכן הקרבן נק' אשה. והנה אהרן גם שהוא איש החסד. מתחלתו היה לוי. ועל כן יש לו כח לפעול בשני הידים שלכך כתיב הכהנים הלוים ולכן אמר בכאן:
אתייהיבת ליה וכו' כלו' ניתנה לו בידו קליפת צו לשרוף אותה מחשבה רעה הנז' בסמוך שממנה כל המחשבות הרעות ורש"בי סבר במדרש בפ' צו שהעול' באה על הרהורי הלב ולכן צוה ה' להקדים בבקר להכניעם ואחר שהיא נשרפת ונכנעת נח להעבירה מגו קודשא. כי באש מעביר האומן הסיגים מן הזהב. וזה נעשה בשני דברים א' בתחלת המחשבה לסוף המעש' שהו' לייחד הקדוש' הפנימית ולהעלותה למעלה ב' בפועל מעשה השריפה והעלאת קיטור עמוד העשן שלא נצחהו הרוח. ועולה למעלה לעשייה ומגיע עד הקליפות ואז מתעורר האש העליון של שם מ"ב שביצירה ומכניע הקליפות ומעלה הקדושה למעלה. ואומרו אין צו אלא ע"ז תבינהו במ"ש הרב ז"ל שהם קליפות העשייה שמאיר בה שם א"ל אדנ"י שהוא גי' צ"ו. ועיין בסוף המאמר טעם באורך בע"ב הסמוך:
תוקד בו אמאי וכו' ג' קושיותיו א' שהנה המזבח סודו הוא במלכות דיצירה. בראש העשייה וא"כ למה יצוה ה' שתהיה אש תמיד עליו שהרי כל מגמתה הוא להמתיק גבו' המ'. ב' מצד הזמן שהוא בבוקר שעת החסד: ג' מצד האדם שהוא כהן איש החסד: אשא בכל אתר וכו': פי' שיש כמה מיני אישים כנגד כמה מיני גבורות כגון אש לבנה גבורה שבחסד וכיוצא אבל תמיד ה"ס גבו': וכהן מסטרא דימינא ר"ל חסד שבחסד: דחסד הוא סגן וחסד שבחסד דנצח הוא כהן הדיוט ורחיקא הוא וכו' ירצה שאין שום כח דין יוצא מצד החסד שהרי הגבורה כל עוד שמתפשטת למטה מתחזקת עד שנעשית קליפה ממנה. משא"כ החסד שאע"פי שיש קצת אחיזה בה לקליפות. מ"מ אין ממנה קליפה וכמ"ש בספרא דצניעותא. והוא מ"ש בפ' פקודי דף רכ"ד ע"ב כסף כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב. אבל דהבא כל מה דאתפשט לתתא כולא הוא לביש. ואברהם לא יצא ממנו ישמעאל אלא קודם שנק' אברהם שאז נתייסד בחסדים וגם שהולידו מן הגר אבל עשו יצא מיצחק אפי' אחרי עקידתו ונולד מרבקה. וכנגד זה אמר לא אזדמן בדינא לעלמין אפי' במדריגה התחתונה:
והכא הוא בעי וכו' בתמיה שנצטוה להוסיף אש על אש: אוקיד גרמיה בשלהוביתא וכו' איתא בס' א"י שיצ"הט ויצ"הר שניהם הם מן הטוב שבקליפת נוגה דהיינו יצ"ה ט מהימין וה"ס הליחות השורשי שבאדם המשקה את כל הגוף. ויצה"ר מהשמאל ובסוד חום טבעי וידוע שממנו כח הכעס והתאוה. וזוהי שלהבת היצ"הר ר"ל כשמשתמש באשו לחטוא כי אז מתגברת השלהבת והיא כאש הקדחת המכלה את האדם ואז הוא נקרא יצ"הר וז"ש ויצ"הר מסטרא דרוח מסאבא קא אתייא. ולא אמר שיצ"הר הוא רוח מסאבא שאינו כן ואדרב' אז"ל טוב זה יצ"הט מאד זה יצ"הר ור"ל שאם היצר הזה מטה לצד ימין ונכנע ליצ"הט אז הוא טוב גמור. ונמצא שכח הטוב מתרבה והוא טוב מאד. ועי"ל שזהו עדיפות גדול שהרע יהפך לטוב וז"ש מאד זה יצ"הר שיותר יפה כח הטוב שנהפך לו היצ"הר מטובייות הטוב. כי זהו חפץ ה' ורצונו. אבל אם נוטה לצד שמאל להדבק בקליפות האחרות אז הוא רוח טמא:
ואז שרייא ביה רוח מסאבא פי' אז שור' על האדם רוח הטומא' וכמ"ש בס' א"י שכשמתדבקת נוגה לאש מתלקחת אז הוא רע כי א"ש נג"ה גי' שט"ן ואז מאש זו באה שלהובית יצ"הר. וכ"ז הוא כשאדם חוטא במזיד שאז מבעיר בו שלהובית יצ"הר ממש האמנם ולזמנין אשתמודען וכו' הכוונה במי ששגג שחייב קרבן ויובן במ"ש הרב ז"ל שהבהמות טמאות הן משלש קליפות הרעות. ופנימיות שלהם הם נפשות הנכרים. ובתוך פנימיות זה היא נפש הבהמות טהורות ופנימייותם היא נפש הבהמות של ישראל והנה החוטא במזיד נדבקת נפשו בנפש הבהמות טמאות שמועדות להרע ולכן חייבים מיתה שאין להם תיקון אלא במיתה. ולפעמים באים בגלגולי אלו החיות טמאות וכו'. ואמנם נפש הבהמה טהורה חיצונייות' דבקה לצד הטומא' וזהו העכירות שלה כנ"ל בדברי רבי חייא ומסתמא אין בה רשעות וארס להמית אלא שחסרה ההשכלה לכן לפעמים זה העכירות עולה ונטפל לנפש הבהמות של האדם ומשם נדבק לנפש האמיתית של האדם שהיא נפש מעשייה:
ואז הוא חוטא כבהמ' שאין בה דעת להשמר. ולכן צריך האדם להביא בהמה ולשורפ' בדין הקדוש' כי בזה נפרדה אותה העכירות מנפש הבהמית שבאדם וזוהי כפרתה ר"ל הנקות' מסיגי העכירות. ולכן אחר שדבר רבי אחא בחוטא במזיד דשריא ביה רוח מסאבא ממש מצד הבהמות הטמאות שהם בג' קליפות הרעות:
אמר שלזמנין כי מקרה הוא. מודיעין קרבנותיו כלומר שנודע ממה שצוה לו ה' להקריב קרבנות דאתייא מהאי סטרא שנמשכה שגגתו מזה הצד של הרוח מסאבא דהיינו מצד עכירות של נפש הבהמית הקרוב לטומאה:
ובעא לקרבא וכו' צריך שיקריב על המזבח הדומה לו שהיא נפש בהמה טהורה ואם אח"כ תשחט הבהמה יהיה בזה די לבטל אותו העכירות ולמה צריכה להשרף כולה או מקצתה לזה אמר ולא אשתצי וכו' ויובן בהקדים מ"ש בכוונת עול"ת תמיד שהוא שם אבגית"ץ שה"ס חסד שבגבו' שהוא המכניע את התולע הטמא. הקדמה ב' שמ' דיצירה שהיא בכתר דעשייה כנ"ל שה"ס המזבח היא סוד שקו"צית כמבואר אצלנו שם אבגי"תץ עולה תול"ע ושם שקו"צית גי' תול"עת ור"ת ב' השמות א"ש שלהיותו שם גבו' סגולתו להפריד הקדושה מן הטומאה ולהעלות ממטה למעלה שלכן אנו מכווני' בו להעלות הנפש מעשייה ליצירה בלילה. ותשאר למטה בעשייה נפש הבהמית של ב"ח הטהורים. הקדמה ג' ששם הגבו' של המ' הוא שם יו"ד ה"י ו"ו ה"ה כנז' בתפלת ר"ה. ועניינו חצי שם ס"ג וח שם ב"ן ובגי' מז"בח:
והנה שם י"ה שהוא חצי שם זה ה"ס שלהבת י"ה שה"ס כח גבורה עליונה. ואם תכה זה בזה יוד פ' ה"י גי' א"ש והרי שני מינין של אש דעלייהו תנינן וכליל לאישים. והם אש מן השמים כי בגבו' בפנימיותה יש שם י"ה כמ"ש באו"צח והוא ממש אש מן השמים גבורות זכרים. ושל הדיוט הוא דמ"ב שסודו ביצירה דתמן מט"ט הנק' כהן הדיוט כמ"ש בפ' נשא דף קכ"א ע"ב והם גבורות נקבות שהן סוד מ' דיציר'. י"ה מ"ב גי' מז"בח ואפשר שאש העליון מבער רוח מסאבא שהוא הרע של נוגה. ואש תחתון מבער זינין בישין מעלמא. ולזה השני היה צריך הכהן לכוין לתקנא אשא וכו' דווקא לבער זינין בישין שהם המתבערים באש שיתקן כהן הדיוט שבסגולת העלאתו את העשיה ליצירה דוחה ומכלה כל הזינין בישין הרוצים לידבק:
ועל דא בעי וכו' הוא על האש התחתון ולא אתחלש וכו' הוא האש העליון שגם שאינו עשוי להכבות מ"מ אין כחו יפה אלא בהאחזו באש התחתון. ובזה לא יהי' כח לאש זרה להתלהב: וע"ד לא תכבה והמכבה עובר בב' לאוין כנגד ב' מיני אישין. וכהנא יסדר עליה וכו' מלבד טעם פשוט שיש במה שהכהן איש חסד עוסק בהבערת אש והוא להיותו בכוונת רחמים וחסד עוד יש טעם פנימי וזה שיש לכהן ב' מיני אחיזה בגבורה א' בשם אבגי"תץ שה"ס החסד שבגבור'. ב' כמ"ש בס' א"י שהחסד דבחינת רוח של הספירות: הוא בפנימיות כלי של הגבור': ולכן היתה לו סגולה לבסם הדינים. וכ"ש שגם רוח של הגבור' בכלי החסד ומבחי' זו היה האש בצורת אריה שהוא גי' גבו"רה וכתיב ופני ארי' אל הימין. כהן מלא כ"ף ה"ה נ"ון גי' ארי"ה ואותו ארי"ה היה שמו אורי"אל גי' אבר"הם. ומכל הטעמים האלה הי' הכהן נותן אש בבקר בזמן שליטתו. והיה בהשכמ' בשעת תחלת התעוררותו וז"ש ואתער בעלמא שאז הוא בבחינת זו של חסד המעורב בדין משא"כ כחום היום שאז חסד ה' גובר:
בגין לבסמא עלמא פי' שאז העולם מבושם והשמאל נכלל בימין ויצ"הר נכנע ליצ"הט בביטול הזינין בישין. ולס"א דינא הוא דין העליון. וב' הביסומין אמת רק שביסום העולם הוא באש הדיוט הנ"זל. וביסום הדין העליון הוא באש מן השמים. והנה לממלה כתבנו אין צו אלא ע"ז היא קליפת העשייה וכתב הרב הטעם שנק' צו כי בעשיי' מאיר שם א"ל אד"ני גי' צ"ו ולפי ששם הרע מעורב עם הטוב וגם מרוב' על הטוב לכן שם בעשיי' עיקר הע"ז. וגם צד הרע התחתון שלה נק' צ"אה בלי מקום גי' צ"ו. וצריך כח וזכות לברר מן העשיי' ניצוצים המעורבים. אבל גדולה סגולת העולה שבה נמסר כח לעשותו וז"ש והכא אתייהיבת ליה לאתוקד' ההיא מחשבה. וידוע שתחילת הבירורים מתחיל במחשבה העליונה חכמה סתימאה שמשם סוד זריקת ש"ך ניצוצין ואח"כ הבירור נעשה במחשבות כל הפרצופים דאצילות וכן בכל הג' עולמות עד בחינת מ"ן דמ' דלא איתבררו אז והעירוב שיש במ"ן אלו נקרא מחשבה רעה ולכן דוקא בע"ז מצטרפת למעשה שגדול כחה בעולם העשיי' דאיקרי ע"ז. ובכל זאת נפלא כח פועל העולה בצירוף כוונת הכהן להעלות הקדוש' ולהעביר המותרות וכמו כן יש כח זה לישראל כל זמנא דעבדין רעותא דמאריהון ואמנם ידוע מסוד ג' עלמין בסוד ג' א"ל דאתגלו בדיקנא ושרשם במ"ס בסוד חב"ד כמ"ש בכוונת האל הגדול ושם אמר ששם א"ל אד"ני סודו בבינה ומשם נשתלשל ההשתלשלות עד עולם העשיי'. גם ידוע שסוד ג' עלמין אלין ה"ס ג' מלכין קדמאין בלע יובב חשם שהוא אשר ממנו ההשתלשלות עד העשייה. ואם תחבר חשם עם א"ל אדנ"י יעלה תמ"ד שה"ס תמיד חסר יו"ד כמו שפירשו הרב על ד' אלפ"ין שבלאה. הרי שבכח התמיד ניתקן עולם העשיי' ומתעלה עד שרשו. גם ידוע ששם א"ל אד"ני כל עוד שמוסיף הארה הולך ומתמלא כנז' בכוונת שחרית דשבת כי באל אדון אנו מכוונים באל פשוט ואד"ני מלא העולים שב"ת. ואח"כ בעמיד' נכוין בו הכל מלא במלת כי לעמך ישראל נת"תו שכך עולה שם א"ל אד"ני מלא וזה רמז בפסוקינו כי צ"ו הוא אל אד"ני פשוט שהוא בעשיי'. וס"ת את "אהרן "ואת "בניו תת"נו לרמוז שמעלים וממלאים אותו בכל הארתו עד שרשו העליון לאתעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא ואז יורדת הטומא' לתתא עד מדריגת צואה שאין למטה ממנה. ודע שעל מ"ש בזוהר בפ' ויקהל דף רי"ו בפ' ויראת מאלהיך ביאר הרב ז"ל שהסוד הוא שממלכות דעשיי' אף שהיא מהקדוש' אין לו לאדם ליירא ממנה מפני שהיא בלועה בעמקי הקליפות שבעשייה ושם הרע מרובה ומעורב נמצא שאם הוא ירא מאות' המלכות הוא ירא מהקליפות שהם אלהים אחרים ע"כ תמצית הסוד הנמרץ שגילה הרב ז"ל. והנה איסור זה הוא עודה שם בקליפה. אבל כשיש זכות להעלותה אז נפרדת מכל הערבובייא והיא בקדושתה ואז נק' אשה יראת ה'. ותוכן הענין שמצוה לאהרן שמה שהוא בסוד צ"ו שהוא ע"ז מפני רוח מסאבא הסובבת אותה שיכוין להעלותה לבחינת לאמר שאז היא יראת ה' ודרשת מלת לאמר הוא עון ג"ע כמר"זל על פסוק רצו ה' אלהים על האדם לאמר על איסור ג"ע מכח ג"ש דלאמר לאמר בב"ר ובסנהדרין דף נ"ו ע"ב וכתבו התוספות דאע"ג דהאי קרא דהן ישלח במחזיר גרושתו כתיב ובני נח לא הוזהרו בה מ"מ מייתי ראיה דגבי אישות כתיב לאמר ובענייננו צודק ממש דפסוק דידן מיירי בהחזרת מלכות דעשיי' שגורשה מימי קדם ונוסף עוד חטא אד"הר:
ולפ"ז שיעור הפסוק הוא שיכנס אהרן שושבינא דמטרוניתא בכוונותיו בתוך צ"ו דאיהו ע"ז ויאמיר ויעלה משם גרושת ה' הנק' לאמר:
א"נ אותה הנרמזת בג"ש דלאמר ואסיפי' דקרא סמוך דכתיב ושוב אלי נאם ה' ולפי כל האמור:
העולה דקרא רומזת למלכות דקדוש' העולה למעלה:
אבל רבי חייא מפרשה על המחשבה רעה וכוונתו בפשיטות יכולה להתבאר במה שהזכרנו לעיל שנפש הבהמית של אדם היא מקליפת נוגה ומקפת את הנפש העצמית שהוא נפש דעשייה ואיתא במרכבת יחזקאל וז"ל העכירות של נפש הבהמות שבאדם כשעולה לנפש דעשייה ליזון ממנה היא גורמת לו לחטוא. ומי גורם לה עכירות מה שנמשך לה מנפש הבהמות של בחינת' שהוא חיצונייות נפש הבהמות שבאדם ולכן כשאדם חוטא ומקריב קרבן נפש הבהמות של בע"ח שהם גרמו לו לחטוא ונחית אש גבו' ושורף אותו העכירות ואז שורש נפש הבהמות שבאדם נמשך לה זכות וניקוי כי הכל משורש א' חוצבו ומתכפר האדם והבן היטב שרש הקרבנות עכ"ל:
ולפ"ז זאת תורת היא כ"י שה"ס המלכות היינו בסוד נפש העשיי' שממנה הנפש נמשכת לאדם. והעולה הוא נפש הבהמות מצד הרע והיינו מחשבה רעה שבהיות' עולה ליזון כוונת' להשטות את האדם:
עוד נל"עד לפרש המאמר באופן יותר עמוק ומתיישב והוא בהקדים מה שידוע דמלכות סיומא דמחשב'. וסוד הדבר שיציאתה דווקא במקום גילוי יסוד אבא דאיהו מחשבה ודאי:
ונודע שבשני מקומות שהיא דבוק' בזעיר יש שם הארת אבא א' כנגד לב זעיר ששם מסתיים יסוד אימא. ב' בלבא דידה שהרי עטרת יסוד זעיר מגיע עד החזה שלה. וכמו כן יסוד אבא שמגיע עד סוף יסוד זעיר. וכנגד ב' בחינות אלו נק' זאת התור' פי' מבחי' דידה איהי זאת כידוע שהיא היותר חיצונ' ונגלית שבאצילות. ובמלוייה זיי"ן אל"ף תי"ו עם האותיות גי' תו"רה עם הכולל דהיינו ברית. וז"ס אות הברית. שכן כל עצמה מסוד היסודות בין דאבא בין דזעיר. שהרי אפילו במקום תחילתה כנגד החזה יש בחי' יסוד כמ"ש הרב ז"ל שהוא המזדווג עם לאה בעמידת מנחה. באופן שהיא מצדה נק' זאת. ומצד דבוק' בזעיר במקום התפשטות גילוי יסוד אבא נק' תור'. ושפיר קרי לה הכא כ"י שכן בעלה הוא ישראל. ואבא שבתוכו הוא יש"ס ודע שבב' מקומות ה"ס עץ הדעת טו"ר א' בזעיר וא' בנוקבא והם ממש ב' המקומות שבהם דבוק' בזעיר:
כי בו מהחזה ולמטה מקום גילוי החסדים יש שם אחיזה לחיצונים האוחזים ברגלים. וגם ששם סיום רגלי לאה ב' עקיביים וכו'. וכמו כן מהחזה ולמטה של הנוקבא ה"ס עה"ד טו"ר כי משם ולמטה יונקת הנוק' דקליפ' אך משם ולמעלה נקרא טוב כי אינה יכולה להתעלות במקום שיש כנגדו שליטת הזכר הקדוש. אך דוכרא דקליפ' יונק מהחז' ולמטה דדוכרא קדישא. ועיין בערכי הכינויים באות ע' ששם כתוב ב' בחינות של מספר ור"ע. בשל זעיר הוא בסוד הכאת שם מ"ה כזה יו"ד פ' ה"א. ה"א פ' וא"ו. וא"ו פ' ה"א גי' רע"ו. ובשל הנוקבא פירש שהוא בסוד ג"פ אלהים דמוחין דקטנות העולים חר"ן ועם ט"ו אותיותיהם וג' כוללהם גי' רע"ו. וידוע שהמחשב' בלב כמש"ה וכל יצר מחשבות לבו. וטעמא משום דתמן סיומא דמחשבה. ותמן מתגלים קצת מצד אחוריים ומצינו שמחשבות רעות נק' עולות כמ"שה אף בלב עולות תפעלון. ואמר הרש"בי ז"ל בפ' ויקרא רבה אין העולה באה אלא על הרהור הלב שנא' והעולה על רוחכם וכו'. וזו היא כוונת ר' חייא לפרש עולה על המחשב' רעה אלא דיהיב טעמא משום דסלקא וכו' ולדקדק היטב דבריו צריך שאביא עוד מ"ש הרב ז"ל בפ' בני נכר יבולו שאמר שם שעיקר פתוי העבירה הוא מצד נקבת הקליפ' שדרך האשה לפתות וכמ"ש בפ' ויצא בדף קמ"ח. אלא שהיא המתחלת לפתות תחלה ואח"כ נטפל לה גם הזכר ומחזיק בידה. ונל"עד שתחלת הפתוי הוא התחלת ההרהור שע"ז אר"זל שאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה אם לא גדול בחסידות כיחזקאל ע"ה שהעיד על עצמו שלא הרהר אפי' הרהור עראי כמ"ש התוספות בחולין דף ל"ז ע"ב:
אבל כשהאדם הולך ומשתקע באותו הרהור אז הנקבה המרשעת נעזרת בכח בעלה כדי שתוכל להחטיא אותו הטיפש. וז"ש כאן העולה דאיהי סלקא על רעותא וכו'. פי' שהיא מתחזקת על רצונו של האדם שנוטה אחר הרהור וחפץ בו. והיא מתאמצת להטותו מדרך אמת שאז גדול כחה לינק אפי' מעץ הדעת דזעיר בכח בעלה המרשיע ויונק משם מכנגד לבו דזעיר מצד חלל הצפוני שבלב ובזה משטה את החוטא מדרך אמת זה זעיר הקדוש אמת ליעקב. שיש לה שליטה בכל אותו האורך דהיינו מחז' דידיה עד סוף יסודו. ואז מתחזק כח השקר שהוא כנגד נה"י דקדושה כידוע. ואח"כ מרגיש הכתוב אטו ברשיעי עסיקנן לאחזוקי ישראל בכלל לרשעים שצריכין לקרבן זה. לכ"א היא העולה. פי' חלילה לחשוד בכשרים. אלא הא מיהא התחלת הפתוי דהיינו הרהור עראי שזה יש כח בידם. שאין אדם ניצול ממנו וז"ש איהי דסלקת ואסטיאת. שיש ספק בידם להרהור פתאומיי. וזה בכח שיונקת מעץ הדעת דנוקבא. ולכן בעי לאוקדא לה בנורא בגין דלא יתייהב לה דוכתא לאסטאה ר"ל כדי שלא תתחזק בהתמד' ההרהור ותגמור ההסטאה ולכן שריפתה מכח גבורות הנוקבא דאיהי זאת. כל הלילה להתם כח לילית. והביא ראיה לענין שריפה זו מנהר דנור הנמשך בכל עולם מהיכל הגבורה שבו. שבהגיע עת העברת אחד מהמלאכים ממשלתו מכניסים אותו בנהר דנור והכא נמי לא שנא. ואז נכפית זו המרשעת שכנגד נוקבא קדישתא. ואז היא סוד רוח הקדש שמתייחדת עם ב' שרשים שבשניהם הארת אבא דאיהו קדש כי עברה ממשלת זדון ותשש כחה שאין לה אלא התמצית מן העשן והדשן למזונותיה בצמצום: