והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל שדין כתיב כוונתו להוכיח מ"ש אח"כ שצריך האדם ליראה מהגבורות של הקדושה ולא מכח השתלשלותם עד מקום החיצונים וכמ"ש בפ' ויקהל דף רי"ו ע"א גבי ויראת מאלהיך וכמ"ש בזוהר הרקיע והענין שהגבו' הקדושות בהם יתכן לומר הוא הדין והוא הדיין וכמו שאנו אומרים המלך המשפט וכמ"ש מעין זה הפי' ריש הלכות ר"ה בשם הר"ר מנוח והנה מלת דון פירשו המפרשים תואר ע"מ סוג לב לנוס אל עיר מקלטו ור"ל דיין. וא"כ אם תפרשהו על הגבו' הקדושות א"ש הכתיב והקרי: לאסתמרא אורחייהו ירצה כל אדם המקיים מצות יוצרו בתדירות שם לו דרך למטה בין החיצוני' להעלות משם בירוריו דבר יום ביומו וכן מכין אורח למעלה להעלותם להתקן ועל כן צריך לשמור אורחותיו שיהיו מסולקים ממכשול אבן נגף. ולדחלא מקמי קב"ה. הוא הדבר אשר דברתי כי אע"פי שהוא נכנס בעמקי הקליפות להעלות ניצוציו. לא יירא את אלהי העמים וכמ"ש בפ' ויקהל כנ"ל אלא יירא מן מ' היצירה ולמענה שהוא לפני הקב"ה. משא"כ בכח המובלע במצולות:
דלא יסטי מארחא דכשרא הוא מרז"ל בטוב וישר. טוב בעיני שמים וישר בעיני הבריות ולפ"ד בעניינים שהם לפנים משורת הדין וכמ"ש למען תלך בדרך טובים וכו' ויש בזה תיקון לחיצונייות העולמות שהוא הנדא' והנודע לעיני הבריו'. וא"נ יכוין לכל הגזירו' וסייגים שגזרו רז"ל שהם ממש גדר להיישיר את ישראל באורח הישר שלא יסטו ימין ושמאל ובזה מוסיפין כח בשכינה בהיותה בגלות: ולא יעבור על פתגמי אורייתא הוא מצות התורה המעשיות שבהן נתקנ' בחי' הנפש שהיא חיצונייות הפנימיות: ולא יתנשי מינה הוא הלימוד בה והעייון בדברי ה' שבקריא' מתוקן הרוח. ובכוונת ועיון תתוקן הנשמה: דכל מאן דלא לעי. היא ההגיון בה והעיון: ולא ישתדל בה הוא קיום המצות והעסק בהם. נזיפה הוא מקב"ה מנודה מב"ד של מעלה שהוא באימא וזה כנגד העיון: רחיקא הוא מניה. ה' רחוק ממנו והיינו כנגד הקריאה: לא שרייא שכינתא זה כנגד העסק במצות. ואינון נטורי וכו'. הם ב' המלאכים המלוים את האדם שעליהם נאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כי בהיות האדם צדיק גם יצ"הר נעשה שומר עליו כי גדול כחו להמתיק הגבו' ובזה היצ"הר שנמשך מהן נכנע ומתייחד עם יצ"הט הנמשך מהחסדים:
ולא עוד אלא וכו' הענין כי יש על האדם ב' מקיפים בסוד ל' מ' וסודם מז' יו"דין דע"ב קס"א כמ"ש בס' א"י ולכן יוצא כרוז שעולה ע"ב קס"א ואמר אסתלקו סחרניה הוא העלאת והסתלקות הב' אורות המקיפי' וסובבים את האדם ואז נעזב מעילאין כל המדות הקדושות. ותתאין מלאכיו שומריו: ולית ליה חולקא בארחא דחיי הוא קו האמצעי שהוא אורח החיים סוד היסודות:
וכד איהו אשתדל וכו' כמה נטורין וכו' היינו שבהתעסקו בתו"מט מדי פעם בפעם זוכה לעיבורי נשמות הצדיקים המתעברים בו ולכל נשמה מתלוים ב' מלאכים השומרים אותה וכולם שומרים אותו:
וכולא מכריזין בין מלאכי החסד ובין מלאכי הדין:
אבל הרשע לאו כולא מכריזים הבו יקרא וכו' דיוקנא דמלכא הוא בסוד הצלם והדמות ובריה דמלכא כנגד פנימיות הנשמה א"נ הוא בסוד אחי וריעי שישראל אחים לזעיר וגם נקראים בניו הנודע אצלנו. והעולה מכל הנז' שצריך האדם להתקשר בקדושה וליראה מהירא' הקדושה ולא מן החיצונייות וע"ז נמשך ואמר ת"ח בלישנ' בישא וכו'. ידוע שכל מגמת הנחש לפגום בדעת הקדוש ולהמשיך אור גבורותיו עד עה"ד טו"ר לערב הקדושה בטומאה. פי' להמשיך הגבו' עד סוף ההשתלשלות וז"ש והייתם כאלהים כלומר ולא תצטרכו אל ייחוד ה' אלהים כי כן יפה לכם להיות כלולים מט"ור וכמו שהשי"ת בורא רע וז"שרזל שא"ל מאילן זה אכל וברא את העולם. דאם עיקר השליטה הוא מעץ החיים ולמעלה. איך היה מציאות לרע וא"כ חטא בלשון הרע ופגם בברית המעור. ודוקא נדבק לאשה שבה היתה כוונתו להמשיך כחה לחיצונים. והנה הלשון נק' חרב ולכן עמד כנגדו חרב ה' שהיא הנקבה הקדושה שהרי דעת רש"בי הוא שהסייף הוא המיתה הד' כנגד ה' אחרונ' וכנז' בסנהדרין ולשיטתיה אזיל כמ"ש ר"מ בריש פ' שופטים. וה"ס חרב פיפיות וכמ"ש שם ולכן כתיב כי חמה עונות חרב שהרי בד' קליפות הנזכר בפ' והוא רחום. חמה היא הרביעית וכנגד שם יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה לכן נאמר זאת תהיה תורת המצורע מדת זאת שהיא הנגלית הוא הגוזרת דין על המצורע הא אתמר בפ' ויחי דף רי"ז ששם מגלה סוד תרין צפרין וכמ"של בע"ה:
אבל ת"ח וכו' פי' שם נתבאר סוד הצפרין ועכשו נבאר הדמיון שמדמה אליהן את בני אדם שאמר כהם יוקשים וכו': לא ידעין וכו' ג' המה המדריגו' אשר נתן ה' לאדם להבין ולהשכיל א' הוא הלימוד והעיון וזהו לא ידעין ב' כשזוכים לשמוע קול משמים. ג' אם מתעלים למדריגת נבואה שרואים הדברים בעצמם והן הן הג' הנז' שכיון שלא ידעו לא ישמעו ולא יראו ומזה נמשך שהכרוז קורא בכל יום ואין מי שזוכה לשומעו ועכשו מבאר הענין בפרטות:
ותרעין סתימין הם ב' יסודות דאימא וברתא כמ"ש בס"הכ בסוד ק"ש שעל המטה שמוחי זעיר מסתלקים למעלה וזהו סיתום יסוד אימא וכמו כן מסתלק מיסוד מ' ההוא רוחא דשדי בה בעלה כידוע שזהו עיקר כוונת אותה ק"ש לעשות הכנה ובכל היסודות בביאה ראשונה. לשיזדווג ביום בביאה שנייה ע"ס הנה כשנסגרים ב' השערים אז אתער נוקב' וכו' הוא בינה דקליפה המתעוררת ללדת בניה כמותה והם חבילי טריקין מלשון טרקיה חיויא. פי' שורפים ונושכים:
כדין קב"ה אפיל שינתא וכו' וזה לטובת הבריות בכללות כי אז הנפש מתצמצמת ומסתתרת בתוך הגוף וכמ"ש בס' א"י ועוד הנאה לישראל שעולים בסוד מ"ן לקבל כח חדש בסוד חדשים לבקרים. ואז הרוח עולה בסוד בידך אפקיד רוחי והזוכים עולים למעלה והבלתי זוכים הולכים ונעים בעולם ופוגעים באלו המזיקים שכוונתם להדבק בם ולכן מודיעים להם מלין מנהון כדיבין וכו' כי כל כחם הוא מעה"ד טו"ר קליפת נוגה ולכן יודעים גם עניני אמת אבל מן הקרובים לבוא:
אתקשרו בשינתא פירוש הם אסורים בשינה והטעם כמ"ש בס' א"י שהדם שהוא מתפשט בשס"ה גידים כי כל כח הנפש שהוא הדם כמש"ה הוא מתקבץ אל הלב ומשם דופק מרחוק בכל השס"ה גידים וזוהי מלת שינה ועליה נאמר אני ישנה כי השס"ה גידים הם מהנקבה הנק' אני ולבי ער ששם הנפש כולה: והסוד נלע"ד שהוא הסתלקות אותו הרשימו של המוחין שלה כמ"ש בדרוש התפילין ולכן שינה שי"ן יו"ד נו"ן ה"ה גי' מלכות. כי השינה היא לנפש שהרי הרוח עולה למעלה והנפש אסורה בלב והיינו אתקשרו כאמור. ועוד צא"ל מ"ש בפ' פנחס דף רכ"ב שבלילה מסתלק י"ה מאלהי"ם ונשאר אל"ם שר"ל סוד הקטנות והסתלקות זה הוא הסתלקות מוחי או"א למעלה ואז נשאר אלם שר"ל קשור כמ"ש מאלמים אלומים. וגם מטעם זה הוא שם אלם שלשונו עצורה:
כד אתער רוחא דצפון פי' בו הרב זלה"ה בפ' ויקרא שה"ס מ"ן שלה ה' גבו'. ואני מוסיף עוד כמ"ש בסה"כ שבק"ש שעל המטה נשפע ביסוד הנוקבא ההוא רוחא דילה שהוא ע"ב קדם שסודו גבורה והוא ממש רוחא דצפון. ועוד רומז ענין גדול והוא שעד עתה היתה בחי' אלם שהוא בחי' קטנות אבל בחצות ה"ס היניקה שידוע שזה נפש וזה רוח ואז מאיר שם י"ה בתוך אלם ונשלם שם אלדי"ם וגם זה יכון ליקרא בשם רוחא דצפון שהוא פנימיות של שם אלהי"ם שהוא הוא סתם צפון. אבל לפי מה שנראה מס' אוצ"ח שם י"ה זה הוא הפנימי שבג' שמות גבורה דזעיר שמקבלת מבינה וממנו יוצאה שלהבת י"ה ע"ש וגם הוא בכוונת רחיצת ע"ש. והוא הוא רוחא דצפון וגם נרמז בשם י"ה יו"ד ה"א. כי יפ"י ו"ד פ' ו"ד הפ"ה אפ"א גי' צפון ולהיותו הפנימי שבגבורה נקר' צפון שהוא גנוז ואז הוא אתפליג לילה כי מדת לילה היא בנוקבא שכללותיה רחל ולאה ואמנם ברגע חצות יורדת מלכות לבריאה ונשארת לאה באצילות וזהו חצות לילה ולפי שאז מאירים כל ה' אותיות אלהי"ם לכן נוסף ה' על ליל ונעשה לילה וגם הוא גי' ה"פ י"ה בסוד ה' גבו' המתקבצות ביסוד זעיר הנקר' גבר. ולכן לילה לשון זכר לרמוז על גבו' הזכר המושפעות לנקבה. והנה בכוונת ק"ש דערבית נכוין בישראל שר אלי כנודע שה"ס חו"ב וחו"ג הכל בשם י"ה דאלהי"ם. והחו"ג ה"ס י"ה פשוט ויו"ד ה"א ולכן הלילה הוא ה' פעמים י"ה פשוט שבנקבה גי' ע"ה ותצרף לו ה' פעמים יו"ד ה"א שהוא ק"ל הרי גבר והורה פועל יוצא וזהו והלילה אמר הורה גבר:
כרוזא נפיק היינו כשמושפעות וניתנות ה' גבו' אל דעת הנקבה ודעת גניז במוחא דידה ומשם יוצא הכרוז שנעשה משם יו"ד ה"ה על זה האופן יפ"ו ופ"י ופ"ד דפ"ו דפ"ה הפ"ד הפ"ה. והכולל גי' כרוז עם ד' אותיות והוא כרוז הקורא הנז' בריש לך לך ובכ"מ ואז יורדת השכינה לג"ע שה"ס הבריאה. ושם מאיר שם י"ה הנז' יפ"י ופ"ו דפ"ד הפ"ה גי' גן עדן והשעשוע נעשה מסוד י"ה דיודי"ן כזה יו"ד פ' יו"ד ת'. יו"ד פ' ה"י ש'. ועם יו"ד ה"י עם ה' אותיות גי' ש"ע ש"ע:
וכדין שלהובית וכו' הוא הנז' בסה"כ בע"ש ובאוצ"ח בסוד שלהבת יה: ובטש תחות גדפוי דתרנגולא ה"ס גבריא"ל הנקרא גבר ואמר שזה התרנגול קורא הוא מ"ש בסה"כ שבחצות מכריזים שתחזורנה הנשמות של ישראל למטה לקום להודות לה'. ואם תצרף יו"ד ה"ה שהוא האור הנמשך אל גבריא"ל יעלה כנו"ר גי' עו"ר שזוהי כוונת ההכרזה לומר לאדם שיעור משנתו וגם מכאן סוד כנור דוד שבו היה מתעורר משנתו להודות לה'. אבל שאר בני אדם לית מאן דיתער וכו' והרי שכל אותם האורות וההמשכות כולם בסוד שם י"ה:
כד אתי צפרא וכו' כלל העולה שאמר הרח"ו ז"ל בל"ת בפ' וירא על פ' וישכם אברהם בבוקר שלעולם בקר יסוד. ולילה מ' ומכמה מקומות ידענו שמדת יום הוא בזעיר. ולפ"ז נלע"ד שכל שלא זרח השמש הוא מבחי' היסוד שידוע דחסד גניז בפומא דאמה. ולהיות שהוא כולל ה' חסדים לכן גם בלילה שנגנז האור מ"מ לא יחסר ודאי רושם החסדים. ועליו נאמר המחדש בטובו היינו צדיק כי טוב. והנה רושם החסדים ה"ס מילוי של ע"ב העולה מ"ו וה"פ מ"ו גי' צדי"ק יהו"ה וגם שם יג"ל פז"ק. ואם תצרף שם ע"ב שהוא החסד השרשי שהוא המקיים רושם האורות אז יעלו בק"ר:
כרוזא קארי ידוע שבאור הבקר אז כבר נתעלה כתר המלכות באצילות ונעשה בחינת התפלין שאז זעיר ממשיך רשימו של המוחין לתוך ראשו והם ע"ס מ"ב גי' רל"ב ואם תשים א' בו"ו של ב"ן יעלה רג"ל והם מתקבצים בדעת דאיהו גניז ונמשך בפומא דמלכא ומשם יוצא כרוז. וגם שם בדעת ב' יסודות דאו"א ע"ב קס"א שנותנים כח בכרוז להמשיך כחו בכל העולמות. ואשר ב"מ רג"ל על לשונו פוגם בהם. אבל הצדיקים וגם חיילי מעלה מוסיפים כח להלל להקב"ה הה"ד ברן יחד ככבי בקר וכו' שידוע שבקדרותא דצפרא יש זווג גדול יעקב ולאה בכל אורך זעיר והוא בסוד ג' יחודים העולים נ"ר וקרוב לשמוע שממנו נמשך אור גדול ליסוד שבו סוד ככבי בקר שהם ניצוצי החסדים שהן כעין יודי"ן וזהו בר"ן יחד שיש יחוד של נ"ר בככבי בקר אז ויריעו:
כדין כמה תרעין וכו' הן הן ו"ק שביסוד ותרעא דאברהם וכו' ר"ל מ"ש בסה"כ בק"ש של לילה וג"כ בס' א"י שבלילה נעשה כלי יסוד דנוקבא ושורשו ממזל העליון שנמשך עד יסוד זעיר. וממנו ליסוד הנוקבא והוא הכנה לזיווג היום שבלילה הוא ע"ב קד"ם העולה רי"ו ובו נעשה ההוא רוחא דשדי בגווה. ופי האמה נקרא תרעא דאברהם מפני שדרך בו יוצאת טיפת חסד אברהם וגם היסוד עצמו אורכיה רמ"ח עלמין דהיינו אברהם גם רי"ו עם ל"ב נתיבות רמ"ח שהוא הנכנס ברחם הנוקבא גם ע"ב קד"ם עם אותיותיהם עולים רמ"ח עם הכולל דהיינו מט"ר כי ממנו עקר למטרין דנוקבא. והנה זה הוא השער שנפתח בכ"י דהיינו שהכלי הוכן לקבל מה שיעלו לו התחתונים במ"ן ומה שישפיעו לו העליונים במ"ד הה"ד ויטע אשל. לא קרא אותו עץ אלא אשל לרמוז לאותו הרוח שהוא נמשך מיסוד אימא שהוא בדעת זעיר שבתוך יסוד זה דאימא יש הרוח שקיבלה מאבא ומשם נמשך דרך ו"ק דזעיר שלכן נקרא רוח. וניתן ביסוד רחל וזהו א' דיסוד בינה כנודע אלף בינה. ובא דרך חג"ת דהיינו ש' לנ"הי שהם ל'. ומשם לבאר שבע שמקבל מז' מדות. גם מילוי אשל ל"ף י"ן מ"ד יעלה ר"וח. באופן שמכל הנז' נודע חסד ה' שמסייע את ישראל. ואפ"ה לית מאן דיתער לפולחנא דמאריה אמר כן על אותם שאין נותנים לב לכוין בתפלותיהם ולכן לעיל אמר לית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה היינו שאין קמים אחר חצות לכונן ולתקן התיקון שאז נעשה ובפרט העוסקים בתורה קודם השחר נותנים כח לכתר רחל לעלות לאצילות כנודע ולכן אמר לפולחנא. אבל כאן אמר בפולחנא משום דמיירי בזמן העבודה שלו ית' שהוא בבקר וכ"ש הישנים באותו זמן:
בהיך אנפין וכו' הפשט ידוע שתכסה פניו בושה ועוד ירמוז ענין אחר אמיתי שבשעת התפלה נכח פני ה' מאיר בפניו זוהר אורית' הכל לפי מה שהוא אדם עד שהעיד הר"חו ז"ל שכשהיה הרב ז"ל מתפלל היו פניו מאירות ובפרט במקומות פרטיים שהיה מכוין הרב בכוונות עצמיות. ואין ספק שיש בענין זה מדרגות מרובות. אבל הדעת נותן שכל בר ישראל תאיר נשמתו וצלמו באור ה'. והנה כאן מתרעם על מי שאינו מתעורר לעבודתו ית' לא ביום ולא בלילה א"כ ודאי שיפלו פניו מכל הבחי' בין ממדת יום ובין ממדת לילה. וז"ש בהיך אנפין יקום וכו': ויתפשון ליה בקולרא כשהוא קרוב למות שאז ניחר גרונו וקרוב להחנק בגרונו בהתעוררות הדינין אשר שם הוא מדה כנגד מדה תחת אשר לא עבד את אלהיו בתפלותיו. וכצפרים וכו' קשה שיש כאן זכר ונקבה. אבל מובן לע"נד במ"ש בפ"ה בשער הקליפות בענין אותן ב' צפרים הנז' בפ' ויחי שכתב הרב ז"ל שה"ס שני מוחי הקליפה דבי"ע כשעולות אל דדי בהמה דאצילות לינק שבאותה שעה רוצים להתגבר עוד ומשתמטי רגלייהו ונופלים לנוקבא דתהומא רבא. ואמר שם שלהיותם מעולמות בי"ע נקראים נקבות דבי"ע הן עולמות הנוקבא. ובזה אני אומר שכשעולות לינק באצילות אז יצדק בהם שם זכר כי אצילות עולם הזכר וז"ש כהם יוקשים פירוש שכאשר אלו הבחינות זכרים שהוא בעת יניקתם ואז נופלים כן בני אדם שכאשר תוסיף רוחם באור השכינה אז יגועון והשכינה מסתתרת מהם ונשארים ביד המחבלים וכמ"ש בסמוך: