והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל דהא במילולא קדמאה סגי כי רובם של מצות נאמרו בלשון דיבור והיה די בדיבור ראשון:
אלא הכי תנינן ויובן בהקדים מה שנודע שבכח ה"ג של יסוד אימא נבקעו ה' מוצאות הפה וכמ"ש בס' א"י ושם נאמר עוד שחיך וגרון הם יסוד ומ' דחכמה וה"ס אחה"ע וגיכ"ק העולים אויר אור י' ונק' אותיות רוחניות כמ"ש בזוהר חדש דמגילת איכה דף נ"ג ע"א בסוד מלת איכה משום דלא אית בהון שותפו כלל לא לישן ושניין ולא שפוון כלל ולפ"ז ב' בחי' אלו הם מיסוד אבא וה"ס הקול שהוא יורד מפנימיות המוחין חב"ד והיינו פנימיות זעיר הנק' קול. אך פנימיות הנוקבא נק' דיבור כמ"ש בא"י. ולכן הקול הוא מן אשא ומיא ורוחא ר"ת אמ"ר וכנגד זה ג' שמות ע"ב מימין:
מ"ב משמאל כ"ב באמצע וסימן עמ"ך מקו"ר חיי"ם ושלשתן גי' קו"ל. ושרשו בחיך ובגרון שהם סוד ע"ב ם"ג העולים קו"ל ע"ה כנודע. אכן ג' הנשארים שהם לשון ושניים ושפתים הם כלי הדיבור ממש שבהם נחתכות המלות דטלנ"ת בומ"ף זשסר"ץ בג' מוצאות כלי הדיבור ותמצא אבג"ד הם ר"ת מוצאות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת. ומשם עד ז' שהוא הראשון שבזסצר"ש שבשניים. שני מעלות כנגד שני היניקה שבהם גדלות השניים ממוצא דברינו אתה למד כי דבר שהוא פנימיות הנוקבא הוא מבחי' אימא. ואמירה משל אבא כמ"ש בזוהר דף כ"ב ע"א אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין. ובזה תבין סוד מאמרות דבראשית ודברות התורה כי במעשה בראשית כתיב כולם בחכמה עשית ולכן נקרא מאמרות. אבל הדברות נאמרו מפי הגבורה וע"כ כתיב וידבר אלהים ונק' דברות. והשכל היטב חילוק עצמיי בין דיבור לאמירה שלא כדברי בעל השרשים שכתב בשרש דבר כי האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר וכו'. והנה שכח האמירה ראשונה שבתורה ויאמר אלהים יהי אור. כי אל מי אמר כן. וא"ת שנסמכה אמירה זו להיולי לפי דברי הסוברים כך יקשה דאטו ההיולי היה אומן שבבראשית:
והמחוור אצלי הוא כי לשון אמירה תצדק על עצמות הענין ולשון דיבור על פועל הדיבור שלא יתכן לומר אמרתי לפלוני מבלי שיבאר מה אמר לו אבל יצדק לומר דברתי לפלוני מפני שתוכל להיות הכוונה רק על פעולת הדיבור כגון השונא לרעהו ואינו מדבר עמו ואח"כ מתפייס ומדבר עמו. ובזה א"ש וידבר ה' אל משה לאמר. שה' דבר לו כל אותה הפרשה והיה משנייע בו שכל מופלא להבין כל פרטות נועמיה והסודות הכמוסים בה. אבל נצטווה לאמר לישראל ולא יספיק לו הדיבור לבד אלא צריך להבינם עצמיות הענין בכל פרטיו. ומעתה נבין טעם מאמרות דבראשית שאין הכוונה על הדיבור כי היה הוא ית' לבדו. אלא הכוונה לבאר לנו עצם הנמצאים שנבראו בכל יום ויום אבל בתורה כתוב וידבר אלהים שהכוונה היתה שישראל ישמעו מלה במלה. ולדידן עדיף טפי כי האמירה תחלתה באבא כי בו נכללו ונחקקו כל ההויו"ת. והדיבור באימא שהיא החותכת וגוזרת ומגבלת הכל ומוציאתו לפועל. ויש להעמיק בענין זה לפי מאי דאוליף לן מרן האר"י ז"ל בס' א"י כי או"א עילאין ה"ס אבא יו"ד שבשם. ויש"ס ות' ה"ס ה' ראשונה שבשם. ולפ"ז האמירה היא באו"א עילאין והדיבור ביש"ס ות' אלא שצריך להבחין כי לפעמים יתייחס הדיבור לאימא בבחי' אבא. וז"ס עשרה מאמרות בסוד י' העיקרית. ועשר דברות בסוד ו"ד. ובזה נבין מ"ש כאן:
כתיב ויקרא וכו' וכתיב ואל משה אמר וכו' שהרי לפי מאי דמסיק נראה דוידבר גרוע מן אמר. ולפי סדר התורה נראה להפך. וע"ק אמאי נקט פ' דויקרא ולא פ' דריש הדברות וידבר אלהים. וכמה וידבר איכא קודם זה דויקרא:
אלא דכוונתו על שתי הבחינות הכוללות דהיינו יו"ד ה"י הנז"ל וידוע מדברי הרב שלוחות ראשונות הן מבחי' אימא עילאה והשניים משל תבונה. ולכן במתן תורה בעלייה כתיב ואל משה אמר שה"ס יו"ד. ואח"כ כשירד כתיב וידבר שה"ס ה"י. ונמצא כי ואל משה אמר קדם במעלה. וז"ש מלה דהכא דרגא חד היינו וידבר דקרא שהוא מבחי' ה"י שבשם שהיא ממש מדרגה א'. ולבתר דרגא אחרא הנמשכת אחרי הראשונה. כי בתחלה יעלו לתחתון ואח"כ אל העליון. אוף הכא וידבר וכו' ולפי שאין הנדון דומה ממש לראיה דהשתא קיימינן אחר העגל שהיתה נבואת מר"עה מיש"ס ות' ולכן וידבר ה"ס התבונה ויאמר ה"ס יש"ס. לכך לא אמר בכאן הכי נמי אלא אוף הכא. וכולא בחד מתקלא סלקא ירצה דיבור ואמירה דלעיל ודיבור ואמירה דפרשתנו הכל אחד. דלעיל הדיבור הוא בבחי' יו"ד ה"א ושל פרשתנו בבחי' יש"ס ות' כי בין זה ובין זה ה"ס דוכרא ונוקבא דהיינו קול ודיבור:
ומן שרשא חדא כולא אתחבר יובן במ"ש בא"י כי אותיות אח"עה סוד גבורות ושל גיכ"ק חסדים והנה אמרנו שחיך וגרון הן יסוד דחכמה ומ' דחכמה. וגם אמרנו שקול ודיבור ה"ס פנימיות ז"ון דהיינו ודאי חו"ג. וז"ש ומן שורשא חדא שהוא יסוד ועטרא דחכמה. והוא ממש בחי' שרש האילן. כי משם כל גדלות הפרי:
כולא אתחבר קול ודיבור חו"ג שהקול מושרש בחיך. והדיבור מקורו בגרון ושם הכל מחובר ביחוד גדול:
וצ"ל מה שייכות יש לענין זה עם פרשתנו ויובן במ"ש הרב ז"ל שנדב ואביהו הם מבחי' נ"ה וחטאם היה מפני שרצו לתקן את רחל באורות אימא. ולא לקחו עמהם את משה ואהרן שהם מאבא עכ"ל. ולכן עתה שהזכיר מיתת נדב ואביהו כדי שלא יתעורר פגמם ח"ו. רצה הקב"ה לייחד הכל ולכן אצל נדב ואביהו הזכיר דיבור שהוא באימא ששם שרשם. ואח"כ במשה ואהרן הזכיר אמירה שהוא באבא. ולפי שעיקרו של אהרן הוא לצד שמאל של יסוד אבא וגם שסודו משני ריבועים ריבוע הוי"ה י'. י"ה יה"ו יהו"ה ופק"ד שהכל עולה אה"רן לכן אמר לו דבק אל אהרן אחיך. א"נ מפני שמשה שסודו קפ"ד קס"א מושרש בא"וא. ואהרן הוא מאבא לבדו כמ"ש הרב. והשתא קיימינן במצות יו"הך שעיקרו באימא לכך כתיב דבר אל אהרן. ירצה ייחד לו כח הדיבור:
ונפרש פ' וידבר ה' אל משה לאמר. וכן ויאמר ה' אל משה לאמר שהנה מר"עה היה מלגיו ולכן אר"זל וישמע את הקול מדבר אליו והוא כמ"ש רש"י שהיה מדבר בינו לבין עצמו וכו'. ולפי דרכנו שמשה היה שומע ומשיג הקול בפנימיות המתדבר בתוך זעיר ובהיות האור משל אימא כתיב וידבר. ומשל אבא כתיב ויאמר. אבל בין זה ובין זה הוא לאמר לישראל דהיינו ההמשכה מהפנימיות עד החזה להוציא האור אל רחל שהיא אמן של ישראל. ולפי שה' בחכמה יסד ארץ לכך כתיב לאמר ולא לדבר וגם כי רחל כ"י היא כוללת העניינים ביחד. ע"ד הנודע בשם ע"ב שבח"גת הם ג' ע"ב דאותיות. ובמלכות כללות הע"ב שמות ולכן יתכן מלת לאמר בנוקבא וכן אמרו בזוהר בפ' נח דף ס' ע"א ובפ' יתרו דף פ"ג ע"ב כי לאמר הוא בנוקבא:
הני קראי קשיין אהדדי איכפל ר"י לומר זה להורות שמלבד סתירת שני הפסוקים יקשה עוד בפ' עצמו ביראה וגילו ומשני דכל פולחנא וכו'. יודיענו מ"ש במרכבת יחזקאל פרק י"א כי עד י"ג שנה האדם בסוד נפש ונכנסות בו הגבורות. והמשך י"ג שנה הוא כנגד י"ג אותיות דאלהי"ם במילואו והוא גי' יצ"ר שסתמו הוא יצ"הר כמש"ה כי ידעתי את יצרו. ונל"עד שאחר השלמת הי"ג אז נשלם במדת המלכות שהיא בחי' הנפש והוא כנגד ט' אותיות דשם ב"ן. שלכן בן ט' ראוי לביאה ועומד להתחנך. ואח"כ נכלל בד' אותיות דהוי"ה פשוטה הם י"ג. ובמקום שהיה ב"ן אלהים נעשה ב"ן הוי"ה בסוד הוי"ה דב"ן וז"ש בסבא דמשפטים כי בן י"ג הוא בן לכ"י עיין בדף צ"ח ע"א. ובן כ' הוא בן לקב"ה והוא בסוד ב' הוי"ות לעומת חו"ג:
ואם תבחין עשר ספי' של רחל וג' נה"י דידה דשייכי לה ונקראו לבר מגופא הרי י"ג. ואחר זה נכנס בגוף המלך ואז הוא בר מצוה שסודו ו"ה בת"ת שלו וכתר שלה. מ"ץ הוא י"ה בא"ת ב"ש כנגד שני יסודות דא"וא שהם בת"ת זעיר. ואז נכנס בו יצ"הט בסוד מצ"פץ העולה יצר וכחו יפה על של י"ג דאלהים ולכן י"ג וד' אותיות מצ"פץ הוא גי' טו"ב שהוא יצה"ט:
והנה ירא"ה מלבד שעולה גבו"רה על שם שהיא שולטת כל הי"ג. עוד גי' ע"ב קד"ם שסודם במ'. ומפרי שאז הוא בבחי' גבורות שהן הקודמות לכן עבודתו את יוצרו הוא מחמת יראה:
וע"ד כתיב וכו' הוא משר"זל הכל בידי שמים הוא זעיר חוץ מיראת שמים שזה במ' שממנה כח התעוררות והעלאת מ"ן העולים להתקשר ולהתקן בשרשן הוא עד בוצינא דקרדינותא בח"ס ששם יראת השם יראת הרוממות. כי יראת העונש הוא בעו"הז ששם החיצונים המענישים את הניצצו שבתוכם ולכן התחלת התיקון הוא להתעורר להעלותם בכח השכינה העוזרת את האדם בתיקונו שלכן היא נק' יראת שמים שמעלה מ"ן לזעיר דאיהו שמים. והנה ענין יראה זו היא משובחת גם שהיא יראת העונש כי זה כל האדם ליראה שלא יפלו ניצוציו בקליפה. ולהשתדל להעלות מתוכן את כל הנוגע לתיקון נשמתו. אבל יראת העונש שהיא פחותה הוא המכוין רק להנאת גופו. ועובד להשגת העושר וכיוצא כי זה עבודתו חיצונית וירא זו גופנית וזו נק' יראה רעה ומפני זה אמר דאסיר ליה לבר נש וכו'. שכיון שהוא שמח הרבה בטובות העו"הז יורה בודאי שיראתו אינה פנימית לסוד הנשמה ולכן צריך שיגיל ברעדה ורתת שלא יחטא בטובתו ושלא ינכו זכיותיו בהצלחתו ומזה ימשך לו שכל הנאותיו יהיו לשם שמים. ולסוד זה תמצא שמלת רעדה גי' ירא"ה וס"ג לרמוז לו שתהיה יראתו דבוקה בס"ג שהיא אימא:
האי בעלמא דין שרבו בו הסיגים והמותרות שלכן צריך לו לגיל ברעדה כי בזה יתקן בחי' החיצונייות כל הניצוצין שבו באכילה ושתיה וכיוצא. אבל במלי דאורייתא שהם בסוד הפנימיות. ובמצותיה אפילו במל"ת שה"ס גבורות הן בחי' יין המשמח שהן גבורות קדושות הרוצות להיטיב ולהשתלשל למטה. וכ"ש החסדים שזוהי פעולת השמחה להוציא ולשלשל כוחות רוחנייות בהתפשטות וגילוי. הפך העצבון שהוא מקמטם ומונעם. וידוע ששם מ"ה הוא נק' שקיו דאילנא שהוא בחי' הדר ובו שם יא"א כנודע. ובמילואם יעלו שמ"חה בכיוון. באופן שזהו החלוק שבין מלי דעלמא ובין מלי דקדושה כי של קדושה צריכין שמחה. אלא שתחילתן בבחי' יראה וגבורה:
אבל לבתר ישתכח וכו' ירצה כמרז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו והכוונה כי האיש המתעורר בסגולת היראה להעלות נינוציו מתוך הטומאה שזהו ענין הטהרה כי כל טהור הוא מצד שמאל. וכמ"ש בזוהר לא איקרי טהור אלא מסטרא דמסאבא וכד נפיק מן מסאבא איקרי טהור וזהו בא ליטהר מסייעין אותו באור החסדים הממתיקים הגבורות. וזהו חסד ה' הגומל אותו לעוזרו. וז"ש לבתר ישתכח דייקא ישתכח ר"ל שהוא מעצמו ימצא מציאה זו שמעצמה תמצא לו:
רזא דמלה הוא הנה ר' אבא ור' אלעזר מפרש הפסוק בדרך הסוד על המדות העליונות. ולא ניחא להו לפרש ב' פסוקים בעניינים שונים כמ"ש ר"י האי במלי דעלמא והאי במלי דאורייתא. שהרי בשניהם כתוב בשוה וז"ש מה יראה הכא כלו' והלא גם פ' זה כתוב בעבודת ה'. ואע"ג שגם במלי דעלמא כשהם לש"ש יש בהם זכות. מ"מ אינו מדוייק לקרותו בסתמות יראת ה':
אלא כמה דאוקימנא פי' הפסוק יכוין להקדמה ידועה והיא רמוזה בהבנת ב' הפסוקים שא' קורא ליראת ה' ראשית דעת. והב' ראשית חכמה. ושניהם בענין א' שהוא רזא ממש שסודו ביסוד כידוע. ויובן בהקדים ב' הקדמות א' מ"ש בס"הכ שצריך האדם המתפלל להעלות את מחשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא שהוא נגיד ונפיק לזעיר. וזה ע"י השביל העליון הנכנס בעומק הבינה ושביל זה הוא קוץ היו"ד התחתון והוא דעת העליון הנכנס בנקודת ציון ונקודת ציון שבה נק' נתיב עכ"ל. ושם פי' כמ"ש בשער התפלין שג' חלקי י' שהם רישא וגזעא ושבילא ה"ס חב"ד דאבא. הקדמה ב' שעיקר יראת הרוממות הוא באבא וכמ"ש הרב ז"ל בכוונת דחילו ורחימו. ומלבד מה שנודע שחכמה זו דאצילות היא יוצא' מח"ס כמ"ש בא"ז בדף ר"ץ ע"א האי עדן אתמשך מעדן עילא'. וח"ס נתקנה בגבורה דעתיק הנק' יראה גי' גבו"רה:
עי"ל שפנימי' האצילות הוא אבא ולכן בו יראת הרוממות. ושם כל אמונתנו שלכן נק' בשם מהימנותא בפרטות וגם כל האצילות נק' כן מצד אבא המקנן בגויה. ולפי כל זה אומר ר' אבא שזוהי כוונת הפסוק לעבוד את ה' ביראה וכמ"ש ששם צריך להעלות המחשבה ששם עיקר אור א"ס המתפשט בסוד אצילות. ולהורות כוונתו בעצם הביא ב' הפסוקים יראת ה' ראשית דעת. וראשית חכמה וכו' שא' מדבר על הפרטות שהוא הדעת העליון הנז' שנק' שביל וממנו הראשית וההתחלה הראשונה לדעת זעיר. והיינו ראשית דעת והפסוק הב' מיירי בכללות של היראה שהיא בחכמה. וממנו נדע של מי הוא הדעת שנק' יראת ה' וז"ש וכתיב ראשית חכמה. ירצה פסוק זה מפרש שאותו דעת הוא של חכמה. וגם נל"עד לומר שפסוק א' מדבר במלמטה למעלה כלו' שאם ירצה האדם לדעת עד היכן יעלה מחשבתו בבואו להמשיך שפע מאתו ית'. ידע שהוא בהגיע עד ראשית דעת פי' הבחי' הראשונה והתחתונה של קוצו של יו"ד התחתון. אבל הפסוק השני מדבר במקור היראה הזאת הנשפעת לדעת הנז' והוא מראשית חכמה דהיינו מראש הקוץ העליון שהוא בחכמה דחכמה כאמור. והוסיף עוד ר' אבא ואמר יראת ה' קב"ה הכי איקרי הכוונה ללמדנו שלא נחשוב שנצטרך להתעלות עד בחינת הדעת הנז' בעילוי עליונותה דהיינו באבא במקורו אלא בבחי' היותו בפנימיות זעיר דהיינו בתוכיות השפע דנגיד לזעיר מיסוד אבא שבתוכו שהוא מהמשך הדעת העליון של אבא כאמור וז"ש קב"ה הכי איקרי פי' כאשר הוא הכי שר"ל ביסוד חכמה שבתוכו אז הוא נק' יראת ה' מפני שהוא כולל בתוכו כל כללות ד' אותיות הוי"ה של כללות האצילות. ועוד נל"עד דיראת ה' ירמוז שאפי' הזעיר ירא מגדולת אור זה שבתוכו שנאמר בו ופני לא יראו וז"ס הן יראת ה' היא חכמה כלומר שממנה ירא זעיר שנק' בסתם שם הוי"ה. מאן דבעי למיעבד. ר' אלעזד מודה לר' אבא בכל הענין שאמר שהוא אמיתי ויסוד כל החכמה המקובלת. אלא דלא משמע ליה דהאי קרא מיירי בהכי דא"כ לא הו"לל עבדו:
אלא דעו או השכילו וכיוצא שיאמר על הכיונה והתעלות המחשבה. אבל מלת עבדו היא בעבודה ומעשה לכן צריך לפרשו על המדה הנק' עשייה והיא הצרינה וכמ"ש בא"י דתיקון הנפש הוא במעשה המצות. ותיקן הרוח בלימוד התורה. ותיקון הנשמה בכוונת התורה והמצות. ולבאר ענין זה שאם מעשה המצות היא תיקון למ' איך יתיישב זה עם מה שנודע שיש מצות התלויות בא"וא כגון שלוח הקן ויש במוחין דזעיר כתפלין ולולב וכיוצא. אבל הענין הוא כי הנה בעשיית המצות יש שני בחי' א' שבה נתקנת המ' בכל בחינותיה שמתעלת ממדרגה אל מדרגה שנפרדה ממנו הקליפה ומתתקן הפרצוף שלה. ב' היא ירידת אור עליה מן אותה מדה שבה סוד אותה מצוה שהמ' מושרשת בה. שהרי היא יש לה ייחוד עם כל המדות. ובכל א' מהנה יש שורש למ' וה"ס שם מצוה וכמו שנבאר. ואתן לך משל כולל הלא בשחרית אנו עושים ד' בחי' מעשה שהם א' יפנה וירחץ ידיו והכל הוא לתיקון העשייה. ב' ציצית שהוא ביצירה. פי' בבחי' מלכות שלה. ואז יורד אור מנפש דיצירה אל רוח דעשייה ג' תפלין של יד בבריאה ויורד אור מנפש שלה לנשמת העשייה. ד' תפלין של ראש באצילות ויורד אור מנפש שלו לחיות העשייה. באופן שהכוונה הכוללת בכל המצות היא לתיקון השכינה. וזו תקדים לכל וכנגד זה אמר מאן אתר שארי שהיא התחלת הכל לתקן המ' שתעלה בסוד מ"ן:
אמנם מצורף לזה הוא מ"ש עוד ובאן אתר יכוין ר"ל לאיזה מקום יכוין שתאיר ותועיל סגולת המצוה וזהו ששם ירד השפע כי בזה נמצא עושה יחוד בכל המדות שהם הפרצופים המיוחסי' לשם הוי"ה הרמוז בשם מצוה כנודע כי מ"ץ הוא י"ה בחילוף את"בש שהרי אורות או"א אינם באים אל הנוקבא בהדיא אלא ע"י זעיר ולכן ו"ה הן כפשוטן שהם סמוכים זה לזה ומיוחדיס זה בזה. ודע לך ששתי כוונות הן בפשיטות המצוה. א' שידע שהוא עושה אותה המצוה. ב' שיכוין בה לשם מצוה. ואולם הראשונה מעכבת ולא השנייה וכדכתבו הר"ן ומ"מ אליבא דהרמ"בם הביאם הב"י בהלכות פסח סי' תע"ה. ויפה כיוונו שהרי הכוונה בידיעת המצוה שידע שזו מצה והיום פסח זה שייך לעצמות המעשה שידע מה הוא וזה יתייחס לעצם המ'. אכן הכוונה השנית לשם מצוה בה יורד השפע. ואין זה מעכב שכיון שנעשית הפעולה בשלימותה ממילא יורד ה' בחסדו את אור טובו. והכי דייק ממ"ש בס"הכ בתיקון ד' המעשים הנ"זל שכתב ואח"כ הטלית ואז יורד נפש וכו' כלומר ממילא ירד:
אבל אין ספק שהמובחר היא שיכוין גם לשם מצות כי בודאי יוסיף עוז ושבת בשפע היורד:
ועוד צריך שתדקדק דלא ערבינהו ר' אלעזר בהדי הדדי שלא אמר מאן אמר שארי ויכוין בפולחנא. וזה מבואר במ"ש שהם ב' מיני כוונות. ויתר ע"כ הכוונה הא' תהיה לכללות תיקון השכינה והשנית בתוכיות פנימיותה ששם יורד השפע. וז"ש ובאן אתר שהוא מקום פרטי. ונלע"ד ששניהם רמוזים בשני מלות את ה' כי מלת את היא במ' אליבא דכ"ע וגם בה כמוס סוד בניינה בשני השכלות א' שה"ס א"ב מאל"ף ועד תי"ו שכן כלי הפרצוף ה"ס האותיות גם א"ת ה"ס אל"ף ות' גבוראן ה' מנצפ"ך שהן הן נפש שלה ממש. ושם הוי"ה רומז לכוונה השנית ליחדא שמא דמאריה. הדר ואמר ביראה צריך לדקדק מהו הדר. ונראה שכוונתו ליישב שכיון שהיראה היא היא עצם העבודה כצורה לחומר ובלתה לא תקרא עבודה. א"כ הול"ל עבדו ביראה את ה' לזה אמר שדוקא כשהשכינה מתוקנת בשני התיקונים הכמוסים במלת את ה' אז היא נק' יראה שאז יש לה כח להראות נוראות וגבורות לכן הקדים את ה' ביראה. וז"ש דיראה הוא שירותא וכו' כלומר שאין השכינה נק' יראה אלא בתיקון הנעשה בה והעולה ממטה למעלה בכח מעשה וכוונת התחתונים שהם המגבירים עוז ותעצומות בשכינה בתקנם אותה כראוי שאז היא נוראה על כל סביבותיה והחיצונים נכנעים ואם לא תתוקן כהוגן אז ח"ו גוברת יראת העונש הנק' יראה רעה ולזה אמר ת"ח בני אהרן וכו'. הנה למעלה בפ' שמיני דף ל"ז האריך ר' אלעזר גופיה בענין בני אהרן וז"ש הא אוקימנא. אבל שם תמצא שהוכיחו ר' פנחס במה שר' אלעזר היה נראה שהגדיל עונם ולמדו ואמר לו לא תימא דאינון שארו לה לבר. אלא כ"י לא אתקשרא על ידייהו וכו' שר"ל שממה שלא עשו הייחוד כהוגן נמשך כח אל האש זרה דממילא באה וכמ"ש בל"ת בפ' שמיני ע"ש ולעומת כן אמר בכאן והא אתמר מלה שהוא דבר אחד שאמר לו יתר על מה דאוקים הוא:
ת"ח מה כתיב הכא וכו' ירצה מכאן יש ראיה למאי דאוקי התם וזה מבואר ממאי דסמיך דבר אל אהרן לאחרי מות. והענין שאהרן ובניו מושרשים ביסוד אבא דיסד ברתא דהיינו מן החזה ולמטה. וידוע ששם סוד עה"ד טו"ר וששם הארות מגולים. ולכן נקר' השכינה בשם זאת וכלו' נודעת ונגלית. ולכן יש סכנה עצומה למי שבא לתקן את השכינה שם שלא יגרום שיתערב ח"ו חול בקודש וכמ"ש ואל יבא בכל עת היא הקליפה הנק' כל עת. וכמבואר אצלנו בפסוק אברכה את ה' בכל עת. ובזה מיושב סמיכת אחרי מות לדבר אל אהרן שגם במדרש נתעוררו על זה. אך ר' אלעזר מיישבו במה שפירשנו וע"ד אמר מכאן שירותא לאזהרא. פי' שזו היא התחלה שהיא העיקר לאזהרת הכהנים בכל עבודתם שהיא לתיקון השכינה דאינון שושבינהא שיזהרו ביראתה לבל יארע להם להדבק שם כל עת הנזכר. ואפשר שזה גם כן נדב ואביהוא שלא נמלכו אפילו זה בזה ואם כן היה כעין מקרה ובלי הזמנה שהיא הצריכה מאד בתיקון הקדושה וזהו בכל עת כפשוטו שבקליפה נאמר ויקר אך בקדש כתיב הכון לקראת וכו':
מ"ט שני וכו' ועוד למה נתייחסו לאהרן בהזכרת מיתתם שאין זה כבוד לאהרן אחר שכבר ידענו שבניו היו. ומשני דעד כאן לא ברשותייהו קיימי וכו' יובן במ"ש שנו"א להיותם מנ"ה דאימ' היה להם להכיר מדריגתם ושהיו צריכין להשתתף עם אביהם שהוא מיסוד אבא ע"ב פק"ד גי' אה"רן כמ"ש שם הרב. אבל הם שמו עצמם כאלו הם זכרים בהיותם בחי' נקבות ונל"עד שהם בטחו על שהיו משוחים בשמן המשחה שהוא מסוד אבא וחשבו שהיה די להם בכך להיות להם כח לבדם לתקן את רחל ולא יפה ראו שהרי עדין אביהם קיים שהוא העיקר והם עדין ברשותו ומכחו היתה להם הארת שמן המשחה. אבל הם עצמם היו בחי' נקבה והיא היתה עדין אחור באחור עם זעיר כמבואר אצלנו והם נחשבו בעיניהם כזכרים וז"ש בקרבתם לפני ה' פי' אע"פי שהם היו מצד הנקבה נתקרבו לצד פנים. ועתה תבין מלת שני דקי"ל שנ"ה מצד פנים. נקרא תרי פלגי גופא והם נפרדים בסוד הוי"ה בנצח אד"ני בהוד ומאחור הם גוף א'. והנה הם החשיבו עצמם בבחי' שנים דהיינו לפני ה' כאמור. והם דחקו שעתא וכו'. פי' דחקו את השכינה להביאה בצד פנים בכחם לבד וזה בחיי אביהם:
ולכן נאחזו החיצונים היונקים משם. כי לא היה בהם כח להשפיע גבורות מתוקות לרחל רק תקיפות לחסרון יחודם באביהם. ולכן להטה אש זרה. וזהו העון והפגם שלהם. באופן שקרבתם לפני ה' בלי היות להם סגולה זו. הוא הסבה להקריבם אש זרה שזה תלוי בזה: