האי דאיקרי קרבן והוסיף מאי קרבן דעוד ק"ל למה נקרא קרבן באות ן' שהוא כינוי אל הנקבה. ותירץ ר"ש הא ידיע לבעלי הסוד. אבל בעלי הפשט מתפייסת דעתם באומרם שהיא מאותיות הנוספות אותיות האמ"נתיו. ואין זה דעת המקובלים כי אין לך שום אות בתורה שלא יהיה לה טעם וכאן הוא סוד גדול דהיינו קרבן מאינון כתרין וכו'. ויובן במ"ש האר"י ז"ל שהקרבנות הם בעולם העשייה לנקותו מזוהמת הקליפה אשר שם ששם הרע מרובה וגובר על הטוב ולכן אר"זל אין צו אלא ע"ז הנק' צואה דהיינו העבירות הגדולות. וכנגד זה בקדושה אשר שם מאיר שם אל אד"ני:
עוד כתב בדרוש אסרו חג שמזבח העולה הוא סוד מלכות היצירה ששם שולט אל הוי"ה העולה מזבח ולשם מתעלים ספירות העשייה כמ"ש. ואז נדחה זוהמת הקליפה:
ובהתייחד אל אד"ני עם אל הוי"ה יעלו קנ"ג ובהתכללם זה בזה יעלו קנ"ד גי' א"ל זו"עם דב' שמות אל מתיחדים יחד וכח יחודם זועם בקליפה ודוחה אותה מעל מדות העשייה שנדבקות בהן מפני עון בני אדם. ואמנם דיבוקם זה הוא מפני נפש כי תחטא שלא נאמר רוח וכ"ש נשמה. והנה צריך שתדע שג' בחינות נפש הן:
הג"ה (ועיין בע"ח דפוס קארטץ בדף קכ"ט ע"ד ותראה שכאן הוא טעות) החיצונה מקליפת נוגה שבה מתלבשת התיכונה שהיא נפש הבהמית שממנה נפשות הבהמות הטהורות ובתוכה מתלבשת הנפש הקדושה שהיא מאופני הקדש וזוהי נפש הישראלי והיא מתיחדת עם הרוח בהתעלותה בקדושה אבל כשאינה זריזה להשמר אז נדבקה בה נפש הבהמות הקרובה לנוגה להחטיאה ולכן צריכה להביא בהמה ולהקריבה על המזבח הנ"זל דהיינו שעכירות העון נשרף וכלה ממדות הקדושות שהי' נפרדות מעולם היצירה ואז הן מתעלות ומתקרבות למעלה וזהו קרבן בכינוי מן הצקבה שכן העשייה הוא עולם הנקבי באמת. עשיה גי' שכינ"ה. והוא פשטי ואמר קרבן:
מאינון כתרין כתב המ"דל דריש קרבן קירוב שלהם והענין שהספירות דבחי' ב"ן בהן יש אחיזה לחיצונים וע"י קרבן מן הבהמה נדחים והספירות מתקרבין כולהו שאין עוד מבדיל ביניהם ועוד דמתקשרן ה"ס התעלות ג"ר דעשייה ליצירה שבפנימיות כלי העשייה נעשה חיצוניות לחיצוניות דיצירה וכו' וזהו ענין קשורן של זו בזו:
דמתקרבי כולהו כחדא וכו' ילמדנו ב' מיני קירוב הא' שהקליפות המבדילות המדות זו מזו לפי שרש הפגם מגורשות ונדחות לחוץ ואז המדות מתקרבות אשה אל אחותה והב' הוא מה שידענו שפנימיות ג"ר דעשייה עולות ונעשה חיצוניות לג' אחרונות דיצירה. ומפנימיות ג' אחרונות דיצירה נעשה חיצוניות לגג"ת דיצירה ואז חיצוניות של ג' ראשונות דיצירה נעשה פנימיות לפנימיות ג"ר דעשייה שהן אז חיצוניות לחיצוניות היצירה וכעז"הד (גם בכאן הוא מוטעה ועיין בסידור האר"י קודם פרשת תמיד) וזהו הקשר שמתקשרות זו בזו עד דאיתעבידו וכו'. פי' שכל מדות אבי"ע עולות ומתקשרו' עה"ד הנז' ואז כל העולמות ביחוד גמור מלמטה למעלה:
לתקנא שמא קדישא ה"ס שם הוי"ה הכולל ד' עולמות ומיוחד ממטה למעל': לתקנ' שמא קדיש' ה"ס שם הוי"ה הכול' ד' עולמו' ומיוח' ממטה למעלה. ה' בו' ו' בה'. ה' בי' י' בקוצו עולם א"ס:
הה"ד קרבן לה' פי' דהו"לל קרבן לפני ה' אלא קרבן דאינון כתרין וזהו הנו"ן של קרבן שר"ל קרבן של המדו' שכולן נקבות לגבי השפע המושפע אליהן וגם שבעלייתן מעלות מ"ן בלי ספק לה' הוא לאתקנא וכו' ידוע סוד א' שביחוד הנעש' בד' אותיות הוי"ה ממטה למעלה צריך גם לכוין בתיקונובד' מילואיו ב"ן מ"ה ס"ג ע"ב שהם סוד השפע שנפגם בכל העולמות וזהו תיקונו וליחדא ליה היינו לקשרו בעולם א"ס:
בגין דישתכחו וכו' פי' אעפ"י שלפי האמת עיקר הפגם הוא בעולמות התחתונים מ"מ יהיה גם בעולמות העליונים לחדש ולהמציא רחמים בכולהו עלמין: ושמא קדישא יתעטר ה"ס מילואיו וריבוי אורותיו:
דלא לאתערא דינא פי' שאינו בלילה כמש"ה ביום צוותו מפני שאז הזוווג הוא בסוד הגבורות כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' זו וגם בס"הכ שאע"פי שהזווג ההוא הוא הכנה לשל היום מ"מ אין ללילה שייכות בקרבן להיות הזווג בגבורה. א"נ מפני סברת האומרים שהבאת הקרבן הוא כעין עונש בממון לזה אמר שאינו כן:
לה' אנן צריכין ולא לאלהים ביחוד שם הוי"ה כי רחמי בעיין שנתעלה עד עולם א"ס כנודע ואין שם רמז דין ח"ו:
קרבן אלהים לא כתיב בזה יכון מה שנמצא ביתרו עולה וזבחים לאלהים שלא נאמר קרבן:
רוח נשברה הוא מילוי אלהים דיו"דין שה"ס דין ממותק כנודע מס"הכ בסוד פותח את ידיך שהוא ב"פ רוח ע"ש:
וע"ד שחיטתן בצפון כי השחיטה מורה הוצאת הדם שהוא כח דין ועליו שורה הנפש שבה עיקר הקרבן ופעולה זו נעשית בצפון שבו שורש הגבורות כולן שהם בנה"י וז"ש ההוא סטר גבורה ה"ס גבורה דתבונה דמתערין מסטרהא כמ"ש הרב שהדינים מתגלים באחורי אימא היינו מסטרהא. אבל בדרוש שלוח הקן איתא שבבינה מתעוררין הדינין מאחורי ת"ת שלה ובתבונה מאחורי גבורה שלה ומתפשטים עד יסוד שלה וה"ס ה' צירופי אלהי"ם כ"ד בכל א' ולכ"א ההוא סטר גבורה שהוא בצד צפון דתבונה. ולהיותו שרש עליון לכ"א דיתבסם ויתבר רוחא דדינא היינו הדין שבגבורה דז"ון שיורדים מגבורה החיצוניות ונעשים פנימיים בז"ון וזהו רוחא דדינא ר"ל פנימיות של הדין:
ואתחלש דינא הוא דינים שבהוד כיון שנשבר כחם בגבורה דיים בהחלשם ויתגברון רחמי על דינא זהו ברדת הדינים אל היסוד שלהיותו בקו האמצעי יש בו חסדים ויגברו על הדין שכבר נחלש. וע"ד זבחי אלהים ירצה לכן נאמר זבחי לשון רבים ולא זבח לרמוז לכמה בחי' של התחלשות הדין בב"גה אבל אמר חולשא ותוקפא כנגד גבורה והוד לאפוקי של הבינה שודאי אינם חזקים ולפ"ז מיעוט רבים שנים:
ההוא רוחא תקיפא נל"עד שזה הרוח הוא הרוח שבנפש והענין שכאשרתדבק הנפש האנושי' לנפש הבהמית הקרובה לנוגה וכנ"זל שבזה היא נטמאת. אז מתעורר רוחה שהוא כח התאוה וממציא עשיית החטא. ובמקום שסתם רוח הוא בינוני זה נעשה תקיף וגאה. ובסגולת הקרבן שהנפש מטהרת אז נשבר גאות הרוח שאז באש הקדוש שבו נשרף הקרבן ג"כ יאיר שם אלהי"ם דיו"דין דין קדוש שעולה א"ש ואז נטהרת ממש שסודה משם אלהים שנפש גי' ה"פ אלהים. ומאיר המילוי העולה רוח ומשבר כח הרוח. וז"ש זבחי אלהים דהיינו הריגת כח נפש הבהמות. מזה ימשך רוח נשברה ולא יתגבר רוחיה וכו' ג' אלו רומזים לג' מיני הטומאה של ג' הנפשות דהיינו דנפשו ודנפש הבהמית ודקליפה:
למיקם על מדבחא שסודו מלכות דיצירה נפש דרוח כי סתם יצירה בחי' רוח ברוח נשברה הרוח האמור:
ואכסיף מעובדוי שהם מעשייה כי בזה יתבטלו חטאיו ותדבק העשייה ביצירה כי ז"ס הקרבנות להתעלות העולמות ותחלת התעלותם הוא מעשייה ליצירה כי בזה עולים שאר העולמות כנודע:
מתקן עובדוי וכו'. ידוע שעיקר העונות הוא מן הנפש כמ"שה נפש כי תחטא והוא בעשייה עולם העשייה. כי נפש הבהמות של האדם מתדבקת בנפש הבהמ' והיא בנפש דנוגה ומחטיאה את נפש העיקרית של האדם ועיין בספר א"י:
ותיקון מעשים הרעים הוא ע"י הקרבנות שבהם נשרף הרע והעכירות שנדבק בנפש האדם העיקרית ע"י נפש הבהמית שנתלכלכה בנפש הבהמה ע"ש וז"ש מתקן עובדוי ע"י דקרבנא ואז כולא אתבסם נמתק הדין:
ואתקרב כי הקליפה שבין העולמים נתבטלה בביסום הדין:
דא בדא רומז לסגולת הקרבן שהוא העלאת העולמות עשייה ליצירה ויצירה אל בריאה ושל בריאה לאצילות וז"ש דא בדא עולם א' בעולם א' וה"ס ד' אותיות מלמטה למעלה ה' בו' ו' בה' ה' בי' ועל יחוד יו"ד בקוצו אמר ביחודא שלים. הה"ד אדם כי יקריב מכם מלת מכם מיותרת אלא שר"ל שהתיקון והקירוב יהיה משלכם דהיינו תקון עובדוי ע"י דקרבנא שהוא קירוב בנפשו של אדם וגם מתיישבת מלת יקריב שלא אמר יביא או יִקָרֵב א"נ כי תקריבו. אלא לאפוקי דמאן וכו' כי שם אדם נאמר. זכר ונקב' בראס ויקרא שמם אדם. וידוע שאדם סוד שם מ"ה שהמילוי שלו גי' חו"ה. קרבניה לאו קרבן פי' לא יכון לו שיהא הוא מקריב כי העלאת מ"ן לקרב העולמות ולתקן כללותם שהוא דוקא ע"י ז"ון יחד וברכאן לא אשתכחן לגביה וכו' לעילא הא"וא ולתתא ז"ן. ודע שגם בא"וא יש סוד שם הוי"ה וי"ס כנז' בכללי הרח"ו סי' ע"ד. דלאו איהו אדם וכו' כי יש אדם דגדלות ויש אדם דקטנות ולכולם יש נקבות. וזה הפגום אינו כלול בכללם ואינו ראוי ליקרא בשם אדם בגין דאיהו פגים:
בתולה דאתברכא וכו' ידוע שבתולה ה"ס מ' קודם שבא עליה בעלה דהיינו עודה אחור באחור שיסודה סגור שלא ימשול זר במעיין חתום. ומילוי בתולה בי"ת תי"ו וי"ו למ"ד ה"י גימ' מל"כות. ואמנם בבואה לינשא אל פני יעקב. מקבלת אור מכל האורות המגולים ששם התפשטות רחל כי ברכת ב"פ הגפן יסוד אימא שבחזה זעיר כי גפן גימט' ס"ג בנקודת אלהים. ברא לכבודו יסוד אבא שמתגלה שם בחזה ור"ל ל"ב כמנין כבו"ד ל"ב נתיבות. יוצר האדם ת"ת זעיר. אשר יצרי נצח. שוש תשיש הוד. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. שמח תשמח יסוד.
אשר ברא מ' ועיין בפ' תרומה דף קס"ט אמנם צריך לדעת כי מצב זה שמלכות מתחלת מן החזה הוא מפני עון אד"הר. אבל בזמן הצלת ישראל היתה בשוה עם בעלה וזה היה רוב זמן בית ראשון. אבל אחר גלות עשרת השבטים חזרה להתפשט עד החזה והוא זמן יחזקאל שהיה משרש קין ולכן נק' בן אדם וכנז' בלקוטי נביאים. ולכן נאמר ואתה פי' מפני שאתה בן אדם שמיעט קומת השכינה לכן עליך לישא ולומר קינה אל נשיאי ישראל כנז' לקמן. ולפי הדרך הא' שאכתוב שמזכיר כוונת הענין ולא הפ' כמו שהוא כמש"ה ואתה הו"ל כאלו כתב בן אדם ור"ל אתה לפי בחי' שרשך שא קינה ואין צריך שיאמר בן אדם כי ממילא נשמע דאל"כ לישתוק מואתה. ועוד נלע"ד שבזמן ההצלחה לא יכון לתאר את המ' בשם בתולה שאז הית' סיהרא באשלמותא והיו ז"ון תמיד פנים בפנים אבל כשנתמעטה והיתה לפעמים אחור באחור בלי זווג אז יש לתארה בשם בתולה ולישא קינה על החרבן העתיד לבוא:
ודא קשיא מכולא כי כמעט נראה ח"ו שאין לה תקומה:
והאי דקא אמרי וכו' הוא בפ"ק דברכות נפלה לא תוסיף עוד לנפול קום בתולת ישראל ואע"ג דנראה דהו"לל קומי. י"ל שכיון שיש לה כח מאת ה' שאומר לה שתקום יש בה כח זכר:
בהאי קינה שתאר בפ' זה דנפלה לא תוסיף קום שבעמוס ה' כתיב אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל וא"כ אין לפרשו כדברי הש"ס שאותו הפי' הוא ענין נחמד. והא קרא אוכח הפי' שאינו אלא קינה שהרי נאמר נפלה לא תוסיף קום ויש שם זק"ף קט"ון להפסיק ומוכח שהוא קינה:
והנה צ"ע כי אין מקרא זה בכל הנביאים ולא נמצא שא קינה על בתולת ישראל כי ביחזקאל נאמר שא קינה אל נשיאי ישראל. ונל"עד שזה ע"ד מה שמצינו בגמ' שנא' כל החלומות הולכים אחר הפה ואין זה פסוק אלא כוונת הפסוק וכמו כן כאן כוונת הפ' פירושו על בתולת ישראל והראיה שבשאר המקומות כתיב על בהדייא על צור שא קינה על פרעה. אבל כאן כתיב אל נשיאי ישראל ולא כתב על משמע שענין הקינה היא על בתולת ישראל אלא שישאנה ויאמר כה אל הנשיאים. וג"כ נראה מכל ענין הקינה מה אמך לביאה אמך כגפן וכו' ועתה שתולה במדבר וכו' הרי שכל הקינה נאמרה על אמן של ישראל ובזה מובן מ"ש ודאי עלה איתמר דאי הוה הפסוק כך בתולת ישראל מאי קמ"לן דעלה איתמר אלא משום דכתיב אל נשיאי ישראל אשמועינן רבותא שלא נפרש אל במקום על כפי' המפרשים:
א"נ י"ל שהוא א' מן החילופים שיש בין מערבאי למדנחאי דמצינו כגון זה יחזקאל י"ד למערבאי אז דבר אשלח אל בנות הארץ ולמדנחאי אל הארץ וזולתם וגם כי אצל המס' נפלה לא נזכר חילוף זה הלא כמה מסרות חסרו ממש ודרך זה יותר פשוט אצלי מפני שגם יש תוספת בן אדם מה שאין כן במקראות שלנו שלא נאמר אלא ואתה שא קינה: