והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל בכמה זמנין אורייתא איתערת מזל"ן שידוע שעיקר החיות הפנימי של האדם הוא מצד אבא שהוא בחי' חיה:
ואומר והחכמה תחיה בעליה שהיא התורה ולכן איש חכם נק' חי להיות שהתורה היא החיות הפנימי וכל עוד שהאדם ניעור. ועוסק בתורה אז הוא חי בעצם כי יש בו חיים לשון רבים שנים. ובלתי עסק התורה אין לו חיים:
כי בעסק התורה גורם קיום יסוד אעא שהוא חי בתוך זעיר. ושהוא מתארך עד יסוד זעיר ונמצאו שני חיים כלולים. ואמנם בשינה מסתלקים כל המוחין ואפי' סוד הנפש מתכנסת לתוך הלב ואינה מתפשטת בשס"ה גידים בסוד אני ישנ"ה שעולה שס"ה כמ"ש בא"י וידוע שלכל ישראל יש שורש במ' שהיא כנסת ישראל. ובכל לילה אנו מעלים כל בחי' פנימיות הרוחניות שיש בנו לפיקדון ביסוד רחל בסוד "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת בא"ר כמ"ש הרב גם נודע בכ"מ מן הזוהר ובדברי האר"י שבחצות לילה מתפשטים המוחין בזעיר ולעומת כן אמר בכמה זמנין אורייתא איתערת שה"ס המחדש בכל יום מעשה בראשית דכתיב ביה כולם בחכמה עשית ואז מתחדש בכל נשמה כח חדש לחזור לתחיות גופה. ולכן כל ישראל מתעוררים בחצות כמ"ש בזוהר אלא שחוזרים לישן. וסוד התעוררות זה הוא בחי' זווג הנעשה למעלה להשפיע התחדשות לנשמות. ואם תדקדק בדרוש קשר הרב עם החברים תמצא שיש ג' מיני זווגים מחצות ואילך. אחד מבחינת הזווג דקודם חצות שהיה עד החזה דזעיר. והשני מבחינת יעקב ולאה בכל אורך זעיר והג' של קדרותא דצפרא ולהיות ששלשתם הם מסוד יעקב לכן קראם בסוד תורה כי יעקב מיסוד אבא הוא. ועל אלו הג' זמנים אמר בכמה זמנין כי הם ג' זמנים חלוקים קודם חצות ואחר חצות וקדרותא דצפרא כמה זמנין ארימת קלין וכו' הוא מ"ש בפ' שלח לך דף קע"ח ע"ב בשעתא קדמאה קארי ואמר קול ה' בכח קול ה' בהדר. ובשעתא וכו' וכתבנו שם שהם ממש קלין לכל סטרין. פי' לכל הו"ק. ואמר שכל התעוררות האמור והתפשטות אותן הקולות הוא לאתערא להו לבני נשא כי מי שאינו מתעורר בכח התעוררות הזווגים ושאין ניתן לו כח ההתחדשות. יתעורר בכח הקולות שבמרומים שנקל לנשמות לשומעם כי הן למעלה. אבל וכולהו דמיכין שחוזרים להשתקע בשינה:
בחוביהון ס"א בחוריהון נל"עד שב' גירסאות נכונות אלא א' רומזת לסיבת השינה. והשנית רומזת לעצמיות השינה. הלא תראה מ"ש בר"מ בפ' פנחס דף רכ"ב ע"א שאחרי אומרו שבלילה סגורי' שערי ג"ע דאיהו עינין דלבא שפי' הרב בא"י שה"ס התכנסות והסגר הנפש וכחותיה בתוך הלב כנח בתוך התיבה מפני מי המבול שהם המזיקין. ואח"כ אמר וז"ל בגין דחב בי"ה ואסתלק י"ה מן גופא ואשתאר אלם בלא ראיה ושמיעה וריחא ודיבור ורזא דמלה נאלמתי דומיה וכו'. הרי שהעון גורם הסתלקות א"וא דאינון י"ה ובאה השינה ונשאר כדומם שחסרים ממנו כל ד' אותיות הוי"ה. פי' ד' המוחין דע"ס מ"ב בסוד ד' חושים הנז' והוא הוא עצמות השינה של הרשעים. והוא שיש להם הסתלקות בפנימייות שרשי החושים שהם ראשי הגידים המתפשטים מן המוחים שמשם הגידין והם חלולים בדקותם שדרך אותו החלל מתפשט כח סגולת החושים הד' שהם בסוד חנ"רן ולעומת כן אמרינן אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו'. והענין כי כשחוזר שם י"ה בתוך אלם נעשה אלהים ולכן נאמר אלהי לרמוז לאלהים שלי ואז חוזרים כל הד' חושים שסודם מסוד אלהים של יו"דין העולה ש' ועם י"ג אותיות והכולל גי' חו"ש. ואמנם פנימיות רוחניותם הוא מסוד החכמה שממנה החיות כנז' ולכן הם ד' ע"ב ועם שם הוי"ה השרשית גי' חו"ש. והרי שהעון גורם עצמיות השינה שהוא הסתלקות רוחנייות החכמה המחיה את החושים ולכן לא מסתכלין ולא משגיחין לא בעין השכל ולא בעין המוחש כשהם רואים התגברות השינה עליהם שהיא א' מס' במיתה:
בהיך אנפין יקומון וכו' כי החכמה תחיה וגם כתיב בה חכמת אדם תאיר פניו כי בהיות פנימיות החושים רוחני כראוי הוא יראה סגולתו מבחוץ להאיר הפנים וכמש"ה והמשכילים יזהירו שה"ס אור יסוד אבא המאיר ביסוד אימא שה"ס הרקיע כי הנה אחר התחיה אז יהיה יום הדין העליון באימא עילאה:
כי עתה הוא במלכוה הנק' עו"הז ואז יתבע מלכא עילאה ה"ס אבא שאז יתנהג העולם בסוד הזיווג העליון כרמוז בפ' יהיה ה' אחד וכו' דקרינן ביה י"ה י"ה. כי עכשו הוא בסוד הוי"ה כי ההנהגה ע"י א"וא דאינון י"ה. בתוך ו"ה שהם ז"ון. ואז יתבע מאלו חשוכי הפנים עלבונה של תורה הוא היותה בלתי חשובה בעיניהם כי אם בדרך פשטיותה ולא יחפצו לחפש אחר סודותיה כדפי' הרב אל מושנינו על ברייתא דאוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ולכן אין להם הארת פנים מן ש"ע נהורין דעתיק המאיר במחדשי סודות בתור' כמ"ש בפ' בראשי' דף ד' ע"ב ולכן שר חכמת האמת נק' יו"פיאל גי' קב"לה כנזכר בפ' פקודי דף רמ"ז והוא יוצא מהתכללות שני רוחין שיש שם והם אורפני"אל והדרני"אל אבל העולבים התורה ע"ש יאכלם כי הם בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמ"ש בפ' בהעלותך דף קמ"ט ע"ב וז"ל ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא על ההוא סיפור בלבד קאתי תפח רוחיה וז"ש ולא אהדרוי אנפין לקבלה. ירמוז למה שידוע שיש לכל מדה ד' בחי' כנגד אבי"ע והם פנים וימין ושמאל ואחור והם כנגד פר"דס וד' בחי' חנ"רן וד' אותיות הוי"ה ואיתא בס' הגילגולים ח"א פ"ד שצריך כל אדם להשתלם בכל ד' בחי' פר"דס ומי שלא נשלם לפי חלקו ויכולתו. עליו ועל כל כיוצא בו נאמר דכולהו פגימי בכולא ובלי ספק שהעונש המבהיל הזה הוא לאותם שהיה ספק בידם ללמוד ולא למדו וכמ"ש בפ' פקודי הנ"זל:
ואי יכיל לאדבקא ולא אדבק פירוש השגת החכמה דחי ליה לבר. ואמרו בפ' י"ג דכתובות למ"ד עמי הארץ אינם חיים וכו' כל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו אור תורה דייקא שהוא הסוד מצד החכמה שה"ס חיה וממנה כח התחיה אבל אמר אח"כ מצאתי להם רפואה מן התורה במשיא בתו לת"ח או עושה פרקמטיא לת"ח או מהנה ת"ח מנכסיו כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף ואבאר הדבר כפי הסוד כי ידוע שהיחוד הנכון הוא כשהיסודות דא"וא נכנסים בז"ון שה"ס היחוד השלם והטוב וכנגדם ד' מדריגות פר"דס. והנה מצינו בפ' שלח לך ובהיכלות דפקודי מעלות שונות לבעלי מקרא ועליהם בעלי משנה וכו' דמשמע שיש לכל א' וא' מדריגה באושר האלהי. והאמת הוא שהכל תלוי בטוב הכוונה. כי מי שיגע ולמד כי אם מקרא יש לו חלק בה' אחרונה ביחוד עם יה"ו ולשל משנה בו' ביחוד עם י"ה ולרמז בה' ראשונה בייחוד עם י' ולמי שא"א לו בשום א' והוא עם הארץ גמור אם מתדבק לת"ח לההנותו גורם דבקות לארץ החיים היא השכינה עם זעיר וא"וא ואז מכח התייחדו עם ת"ח זוכה להיות אצלו בג"ע וממנו יקבל כח להשגת הסודות כי הת"ח הוא השורש. והענפים יונקים ממנו. ואם הוא משתלם בכל הפר"דס הוא משפיע משלו לדבקים עמו וישיגו כולם בעולם הנשמות גם עד מדריגת הסוד. והסברא מכרעת שאף שאותו ת"ח פגם את עצמו לבלי חפץ בחכמת האמת ובני דורו מהנים אותו או שהיו לומדים מה שידעו לש"ש שאפי' הכי יזכו לאור תורה. וכ"ש אם הת"ח יגע ומצא חכמה ודורו בלתי ראוי שודאי הוא ישתלם ולא הם באופן דהכא עסקינן שהראש לא בעא לאדבקא. ויתר הגוף פירשו מן התורה:
אז כולהו בין הפרנס ובין הדור פגימין בכולא פי' אפילו השיג ג' מעלות ולא רצה לדעת בחכמת הסוד. אז ימנע מהם אור תורה שהוא יו"ד של שם הוי"ה ותבואם הוה על הוה שלא יזכו בעולם הנשמות למעלת הסודות. ואז בעולם התחיה חשך יכסה עליהם וז"ש דלא ידעו מהימנותא דמלכא עילאה. פירוש שגם קודם התחיה אחר פטירתם לא ידעו אמונת המלך העליון הוא אבא כנ"ל והוא חכמת הסוד הנק' מהימנותא דיליה דווקא ווי לון בבחינת הגוף הקם בתחיה ווי לנפשיהון החוזרת לירד לאותו גוף הנגוף:
דהא אורייתא אסהידת וכו' שלא תאמר וכי כ"ע ידעי מאותו התעוררות או אותן ההכרזות הנז"ל: לזה אמר מקרא מלא הוא מי פתי יסור הנה. שאפי' למי שהוא פתי גמור התורה קוראה לו שיקרב אליה כי לכל ישראל יש להם חלק בתורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ומי שאינו לומד חלקו פושע הוא כמ"ש בילקוט שאמר אליהו לאותו שלמד פרקמטיא כשם שהיה לך לפרקמטיא כך תהיה לך לתורה ולפ"ז מקשה בכח:
מהו חסר לב פי' בשלמא תואר פתי יצדק בו שהוא כעין תם חסר הלימוד וכמ"ש בב"ר פ' פ"ח בערבייא צווחין לינוקא פתייא אבל חסר לב משמע שחסר ממנו כח השכל ממש והוא כעין כסיל שאין עוד תקוה ממנו. והשיב דלית ליה מהימנותא שהאמונה היא קבועה בלב ומפני שלא למד אין אמונתו אמונה אלא כמצות אנשים מלומדה:
דמאן דלא אשתדל וכו' פגים הוא מכולא ע"ד דעת חסרת מה קנית כי הוא חסר מכל וזה ענין תורני אבל עיקר כוונתו לסוד לכן חזר והקשה: אומרה לו מב"ל ירצה שהרי פ' מי' פתי יסור הנה הם דברי החכמה הקוראה ואח"כ נמשכו עוד דברים לכו לחמו בלחמי וכו'. וא"כ הול"ל אומרה לו שאז יבואר אני אומרת לו שהוא חסר לב. ולא נראה לו פי' הראב"ע שפי' וכן אמרה לחסר לב דא"כ יחסר הלשון:
אלא לאכללא וכו' ויובן כמה שידענו בסוד חכמה עילאה וחכמה תתאה שה"ס מש"ה ה' בחכמה יסד ארץ ולכן מתחיל ענין זה חכמת נשים בנתה ביתה שה"ס חכמה עליונה ותחתונה המתחברות יחד דהיינו יסוד חכמה המאיר בנוקבא. ואקדים מה שידוע שתחלת גילוי יסוד אבא הוא בלב זעיר כי שם מסתיים יסוד אימא. וידוע שיסוד אבא הוא שם ע"ב ועיקרו הד' יודין שה"ס המוחין העליונים ומה שמתגלה בגוף זעיר הוא ודהוו"ה שעולה ל"ב ולכן אורייתא דלעילא שהוא יסוד חכמה. קוראתו חסר לב להורות שכיון שאינו עוסק בתורה גורם שח"ו יסתלק מעל לב זעיר ואז הוא פגים מכולא כי עיקר החיות והקיום מאבא כנז"ל. ולכן אסור למקרב וכו' למי שאינו עוסק בתורה מפני שחסר ממנו עיקר ההשגחה וכן מי שהולך בדרך בלא תורה:
דמשתדלי וכו' כמה עיקרים גדולים להמשיך נשמה קדושה לבנים. א' העסק בתורה שבה מאיר פנימיות העולמות שהוא מקור הנשמות הקדושות. וכ"ש אם זכה לחדש חידושים בתורה שבהם מוליד אור חדש ממש במקורות נשמתו ובשעת זיווגו יזהיר ממנו בנשמת הולד היולד. עיקר ב' וידעין אורחוי דקב"ה שבקיאין בזמני זיווגין של מעלה ויודעים זמן ההגון להזדווג עם נשיהם שהעיקרי שבהם הוא ליל שבת אחר חצות שהוא זווג ישראל ורחל ולכן נאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי מפני שסתם ישראל קדושים ומזדווגים בשבת וגם יזהירם שישמרו השבת בענין הזווג כדי שיזכו לבנים קדושים שיקיימו מורא אב ואם. ואמר שבתותי לשון רבים לסוד מ"ש הרב בפ' כי תשא ששני שבתות הם מ' וזעיר בסוד עולם התהו ועולם התיקון מ"ה וב"ן. ולפי שב"ן קודם לכן הקדים האם לאב. עיקר ג' ומקדשי גרמייהו וכו' הוא מ"ש בסה"כ שיחשוב האדם את עצמו מדור אל האצילות הקדוש וכו':
ואשתכחו קדישין בכולא פירוש שבזה ימצאו עצמם הכל טוב בלי תערובות:
משלפי רוחא וכו' ידוע ששורש ישראל הוא בדעת שהוא אור עצמיי ולא הארה וגם הוא סוד הרוח ולכן אמר משלפי שהוא לשון ניתוק דבר ממקום למקום ועוד אמר דקדושה עילאה להורות שיש כח בידם להוריד רוח לא מבעיא מהחו"ג המתפשטים בגופא דזעיר. אלא אפי' משרשם שבדעת: זכאי קשוט היא מדת אמת שה"ס דעת זעיר בכמת בחי' או אהי"ה פ' אהי"ה שהוא יסוד אימא שבדעת זעיר גי' אמ"ת. או מסוד י' הויו"ת מנוקדות בשב"א קמ"ץ שכל אחד עולה קדם וי"פ קדם הם אל"ף ת"ם דהיינו אמ"ת כמ"ש בדרוש מעונה אלהי קדם: בני מלכא מפני שמוצאם מזעיר זרע אמת. בנין קדישין מסוד המוחין שלו:
דכלהו חציפין הפך הזכאין בכולא והחצופין נמשכו ממצח אשה זונה מנגד לאור הדעת דאתמר ביה יראתו על פניכם דדעת אסהיד באנפין. ולכן ירתין בנייהו נפשא וכו' דוק שלא אמר משלפי כדלעיל. מפני שאין לחיצונים אור ממשיי אלא הארה שאין בה עצמיות. לכן אמר ירתין שמצד קרבתם באה להם כירושת האב לבן. ואמר נפשא מפני שאין בהם דעת ועליהם נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. פי' שכאשר יש על נפש האדם יחוד הרוח אז מתחלף כל רע שבה ונעשה טו"ב שה"ס שם הדעת אהו"ה ולכן נפש בחילוף א"ת ב"ש טו"ב. אבל כשחסר יחוד הדעת אז אין בה צד טוב. ואע"פ שהרבה יש שאין להם אלא נפש כיון שהיא מצד הקדושה וראויה היא לקבל הרוח טוב המבינה כרוח דמי. אבל של הרשעים היא מאותן שנאמר בהם ונכרתה הנפש ההיא שר"ל שכרותה מיחוד הרוח ואז היא ממש מסטרא דמסאבא וזהו ונטמת"ם מלשון אוטם וסיתום שנסתמו ממנו צינורות הדעת וזהו מסאבין ליה. כי משרז"ל בא ליטמא פותחין לו הוא לגבי צד הקדושה הנזכר תחלה כמאמרם מסייעין אותו שהוא ברוח קדוש שמשפיע בו והבא ליטמא פותחין לו שלא יצדק לומר מטמאין אותו שהרי כולם קדושים. אך מ"ש כאן מסאבין ליה הוא בבעלי צד הטומאה וזהו ונטמתם בם:
סוס הוא ס"מ ופרד לילי"ת הנק' אשת מדינים דסיימא בפירודא והם עיקרי הקליפות ולהיות שהם נפרדים לכן לא חברם בו' החבור כסוס וכפרד אין הבין:
דלא ישתדלון וכו' ירצה דמלת אין הבין אינה חוזרת לסוס ופרד דודאי אין בהם תבונה אלא מוסב אל בני אדם אשר מזהירם ואומר אל תהיו כסוס כפרד שבזה תהיו אין הבין והענין שידוע שיש לכל נפש ישראל ב' צלמים מא"וא דאינון י"ה השורה בין איש לאשתו:
וסודם מבינה כמ"ש הרב על פ' אך בצלם יתהלך איש כי הצלם הוא מאה"יה העולה א"ך וגם של אבא הוא מאהי"ה להיותו בתוך בינה. ולכן אמר אין הבין שיחסר מהם אלו הצינורות ובמקומם יהיה להם צל"מות דכר ונוקבא מס"וס ופ"רד והן הן הכלבים עזי נפש כמ"ש הרב על פ' בני נכר יבולו שיש שני בני בפסוק אחד מפורש בפסוק וא' בר"ת והן מ"ן ומ"ד דקליפה שכולם מבחי' ב"ן היינו כל"ב והוא בחי' נפש והסוד שהם מסיגי עולם התהו ז' מלכין ובהם י"א אלופי אדום בסוד ו"ה של שם ומהם ערוה ערו"ה שהוא גילוי וחציפות וז"פ ו"ה בגי' ע"ז. שנכרתו מיחוד י"ה. וז"ש מ"ט משום דלא ידעו הבין ה"ס ב' צלמים הנז' המכסי' הנפש. ושניהם מיסודות א"וא שבדעת. שאמרנו ששניהם מיוחסי' לבינה ודוק אומרו לא ידעו הבין. וסודו שאמת הוא שמלכי קדם יצאו מהבינה ארץ אדום אבל לא היה יחוד ביניהם ואין אורתם אורות עצמיות רק הארות בעלמא בבחי' הבלא דגרמי וז"ש לא ידעו הבין אין בהם אור בינה בסוד הדעת:
מאי רועים וכו' כי שם רועים הוא לשבח. ואיך יתייחס לאותם הכלבים. לכן אמר שמכניסים החוטא לגיהנם שהיא בחי' נוקבא דקליפה. ולעומת הקדושה שכל חפצנו לזכות לגן עדן שה"ס יסודות דאימא וברתא ג"ע עליון ותחתון. ואיתא בח"ב מס' הגלגולים שיש מהלך ג' ימים של מקום חשך שבהם הולכת הנשמה בצאתה מהעו"הז עד שתגיע לירושלים של מעלה ויש מזיקים ממש בדמות כלבים הצועקים כשהנשמה עוברת דרך שם אם היא של רשע והיא מתבהלת ונופלת בידם ומשם לגיהנם. והבן ששם רועים יתבאר לשון הנהגה וגם לשון שבר. ומעתה תמהני על רד"ק שכתב וז"ל ומן התימה שתרגם יונתן רעים מבאישין ידמה שהוא קורא המלה בק"מץ הרי"ש. ולמה לא נאמר שתרגומו מלשון רועה עקרה שעניינו לשון שבר. והנה לכן לא אמר הנביא לאיזה מקום רועים אותם לרמוז שרעייתם רעות רוח:
לעלוקה שתי בנות וכו' הן הן ב' הכלבים וכנה אותם בלשון נקבה מפני שהם המוליכים לגיהנם שהיא נק' דתהומא רבא. ושרשם משני בחי' דמלכין קדמאין דז"ון כנודע וזהו רמז ה"ב ה"ב שהם ז' קצוות וז"ון הנז'. ולהיות שאין להם אחיזה בג"ר לכן הם חסרי כל וזהו לא ידעו שבעה. נמצא שיעור הפ' והכלבים וכו' לא ידעו שבעה ולכן הם רעים מריעים לנשמות להיות להם איזה מציאות חיות וטובה. וטעם כל זה מפני שלא ידעו הבין כנז"ל. ושיעור פ' אל תהיו כסוס כפרד שבזה תהיו מאין הבין בלא אור ב' הצלמים כמו שהם סוס ופרד שהם מסיגים דז"ון לבדם. והעצה להם במתג ורסן עדיו לבלום. פי' שלא תשיחו דברי נבלה בשעת הבעילה רק תבלמו פה אלו השנים המסיתים לנבלות הפה באותו זמן ור"ת בו"על כמ"ש הרב ז"ל ואז בל קרוב אליך שום א' מהם כלל: